חריש - לא רק לצעירים

גווניה הרבים של חריש נובעים לא רק מתוואי השטח השונים והמיוחדים, בין הגבעות הירוקות לשמיים התכולים, אלא גם מאוכלוסיית התושבים החדשים שמאכלסים אט אט את העיר. בין גווני האוכלוסייה הרבים של קהילת העיר, בחרנו למקד הפעם את הפוקוס בתושבים בני החמישים פלוס שבחרו גם הם בהתחלה חדשה, בחריש.

בתמונה: מימין – נילי. משמאל – ג’ודי ואמה.

בשלטי החוצות המשווקים לציבור את פרוייקטי הנדל”ן השונים בחריש, נוטים בדרך כלל להציג את הדור ה’צעיר’, דור המהפכה החברתית אשר תר אחר דיור בר השגה. בשוטטות ברחובות העיר, העיניים צופות גם במחזה מעט שונה – סבתא המטיילת עם נכדתה בשדרה הראשית ומנופפת לשלום לחברה אחרת שיושבת לאכול פיצה עם בתה ומשפחתה או זוג פנסיונרים מחיפה שהחליט לעזוב את עיר הנמל ולבדוק באיזה פרויקט הוא ירכוש את פנטהאוז החלומות. כל אלו הן סצנות שמאירות את הפרויקט המונומנטאלי הזה בתחושת משפחתיות חוצה גילאים. 

“החיבורים נוצרים בין כולם, אין התייחסות לגיל”

לא נחשפתי  לפרסום, הגעתי לשטח לבדוק מה קורה” אומר שחר (52) שעבר לאחרונה עם אשתו גיטה לחריש. מעבודתו באתרי בנייה, נחשף שחר לבנייתה של העיר וטייל כאן עוד כשהיו בעיקר גבעות מוריקות. מבחינתם חריש היא עיר העתיד ועל אף חזות העיר שחלקים נרחבים ממנה עדיין בבנייה, הוא ואשתו עברו לכאן ללא כל היסוס.
לשאלה על הימצאותה של חריש בריחוק מה מהמרכז המהביל התשובה של שחר הייתה חד משמעית: “המיקום של חריש הוא מצוין ונגיש, בעתיד אפילו יהיה יותר טוב”
. שניהם יושבים בסלון ביתם, לוגמים קפה, וגיטה מכריזה שהיא מאוהבת בדירה שלה. “מהתרשמותי חריש מתאפיינת באוכלוסייה איכותית, וחברויות נבנות כאן כל הזמן” אומרים כאשר נזרקת לחלל האוויר צמד המילים ‘עיר צעירה’. לטעמם אין כלל התייחסות לגיל אלא דווקא לאיכות האנשים ולחיבורים שנוצרים בין כולם. את האמונה שלהם בחריש כעיר מובילה עתידית בנוף האורבני הארץ-ישראלי לא ניתן לערער.
גיטה קוטפת צרור מגינת התבלינים במרפסתה החדשה ולצד התקליטים הנוסטלגיים ששחר מאזין להם בשעות הפנאי, האהבה שלהם מפיצה אור לכל שכונת אבני חן.

“אוכלים את האבק ועושים בייביסיטר על הנכדים”

“הגעתי לחריש באשמתה של שני” אומרת בצחוק מתגלגל ג’ודי (57) כאשר היא מתארת את ההגירה שלה לכאן יחד עם בעלה נתן (60). שני, בתה, רכשה כאן באחד ממכרזי העמותות הראשונים, ואז, בטיול ארוך בארצות הברית, רגע לפני שחזרו לביתם שבשכירות מזה 10 שנים במעלה אדומים, בתם סיפרה להם על היותה בהריון והם עמדו בפני צומת דרכים: “בעל הבית לחץ אותנו לתת תשובה, אז אמרנו יאללה – עוברים לחריש. כבר אין לנו ילדים בגיל בית ספר, הילדה הצעירה נכנסה בדיוק לצבא. חתמנו חוזה בזמן שהיינו בארצות הברית בכלל”. כזוג שראה את מעלה אדומים צומחת גם כן כמעט מתחילתה, ג’ודי ובעלה חווים חוויה רפטטיבית בבניית העיר חריש תחת כפות רגליהם.
לא היה להם פשוט בהתחלה “כשאנחנו הגענו לפני שנה אף אחד לא ידע לימינו או לשמאלו ולא היה קל. כשהגענו ידענו שזה לא קל וידענו שהרוב יהיה זוגות צעירים, שזה עדיין לא מפריע לי. איך אני אקרא לזה? נותן לי להרגיש צעירה”. עכשיו ממרחק של מטרים ספורים ביניהן, כאשר שני ואמה ג’ודי מתגוררות בניין ליד בניין, מכריזה ג’ודי ולא מפסיקה לצחוק “אנחנו אוכלים את האבק ועושים בייביסיטר והיא (שני) מקבלת את כל הקופה”. בנוסף לכל מבקשים ג’ודי ובעלה לציין כי חסרים עדיין תכנים לגילאים שלהם “הייתי ממליצה לחכות קצת לפני שעוברים בגילאים שלנו עד שיהיו שירותים מותאמים לנו כמו לדוגמא חוגי התעמלות. בדומה למשל לפעילות של “מחצלת נודדת” לילדים שזה דבר פשוט נפלא, כדאי למצוא זמן ופעילות חד פעמית או יותר שמותאמת גם לגילאים שלנו” ואכן, כנבואה המגשימה את עצמה, בדיוק בימים אלו נפתח בחריש מועדון אזרחים ותיקים והיום (29.8.17) אף מתקיים ערב גאלה פותח. “אני רוצה שחריש תהיה מודיעין פלוס ויש לכך את כל הפוטנציאל שבעולם” מצהירה ג’ודי בתום השיחה ושולחת אותי לדבר עם חברתה הטובה שהכירה כאן-שלומית.

“יש לנו הרבה חברים בשכבת הגיל שלנו שבשבילם חריש היא בהחלט אופציה טובה”

“אנחנו גרנו בכרמיאל ושנים רצינו לגור במרכז ואז שמענו על חריש שזה מאוד מאוד דומה לקונספט של כרמיאל בהתחלה” מתרפקת שלומית על זיכרונות מעירה הקודמת כרמיאל. הם זוג בשנות החמישים לחייהם ולדבריהם הנגישות התחבורתית סייעה להגיע להחלטה לעבור – “ראינו שזה מתאים מבחינת המרחקים לעבודה שלי ולעבודה של בעלי”.
מדירת הפנטהאוז שלהם, הם קובעים כי “חריש יכולה להתאים לכל גיל, למה לא? זה שיש אוירה של חבר’ה צעירים זה בסדר, גם מבוגרים אני רואה פה ושם”. שלומית ובעלה מוקפים בחברים ובמשפחה ביישובי האזור ובכל זאת היא אומרת “אם יהיו חברויות אז סבבה ממש בכיף, אנחנו פתוחים לזה, אני מאמינה שגם פה זה יקרה, לאט לאט נכיר”.
הם גידלו את הילדים שלהם בכרמיאל שכדרך הטבע עזבו את הקן, וכעת הם משווקים את חריש לחברים שנותרו בעיר הריקודים הצפונית “יש לנו הרבה חברים בשכבת הגיל שלנו שחושבים להתקרב קצת למרכז וחריש היא בהחלט אופציה טובה, דיברתי עם כמה חברות והן חושבות לעבור לכאן ולמרות שזו נראית כרגע מבחוץ קצת כעיר רפאים אנחנו מאמינים שהיא תתפתח”.
שלומית מעידה שעל אף שהעיר בבנייה “זה לא כזה נורא, ויש הכול מסביב בטווח של חמש עד עשר דקות”. ברגע של זיכרון מלפני 10 חודשים, שכבר נראה רחוק, נזכרת שלומית כיצד עברה לבניין כשהמעלית עדיין לא עבדה והם נאלצו לטפס שש קומות ברגל “מזל שאנחנו ספורטאים ואוהבים ללכת” היא מחייכת לעצמה. “גם בני חמישים פלוס יכולים להגיע לחריש, אין שום בעיה” אומרת שלומית ויוצאת להליכה.

“מכרתי בכרכור, רכשתי בחריש ושידרגתי את הזיקנה”

נילי (56) הגיעה אלינו מכרכור. היא הגיעה לראשונה לפני מספר שנים לכאן כדי להתעניין “ראיתי את משרדי המכירות, כמה מנופים וחול, אמרתי לעצמי שזה לא בשבילי וירדתי מזה. בהמשך הבן שלי שהוא נשוי טרי, אמר לי – בואי נבדוק בחריש, ובאתי. זה היה לפני שנתיים בערך וראיתי שכבר יש בניינים ורואים כבר התחלה של עיר והתרגשתי מכך שמשהו בסדר גודל כזה עומד לקום וזה מצא חן בעיניי”.

כמענה לשאלה מדוע לעבור מכרכור לחריש, שזה בערך אותו אזור, עונה נילי בכנות יוצאת דופן כי החליטה “לשדרג את הזיקנה ומכיוון שאין סיכוי שאשודרג ממפעל הפיס או מירושה, מכרתי בכרכור ורכשתי בחריש וגם עוד דירה בעפולה להשקעה”. את היום-יום שלה היא מנהלת בין ספריה בפרדס חנה, לסינמה רוחני בתל אביב לבין קניות בחדרה.

לפתע, ברגע של הארה, נילי עוברת לסיפור אינטימי על רגע מסויים שהעצים את תחושת הבחירה הנכונה בחריש “היה יום אחד שנעם (בתה בת העשרים) ואני צפינו בשני פרקים של משחקי הכס, רצינו להתפנק והזמנו פיצה בפיצריש. ירדתי במעלית לקחתי את הפיצה ועליתי חזרה ואמרתי לעצמי הנה אני חיה בעיר כמו שרציתי. אתה מבין? אני יודעת שהולכת להיות עיר מדהימה, אין ספק בזה בכלל. זה אפילו לא עובר לי בראש בתור שאלה. אני מדברת על זה עם הרבה אנשים וצופה דברים נפלאים לעיר הזו”.

בתחילה חשבה נילי שתהיה אחת מזקני העיר אבל לדבריה לא כך הדבר. בבניין שלה גרה גם חברתה איה, הקרובה לה בגיל, ויחד הן מעבירות שיחות ערב מאוחרות רבות.

לסיכום השיחה היא מספרת: “אני אוהבת לצאת למרפסת ולראות את האורות של השדרה, ולהתרגש עם כל חנות שנפתחת, עם כל עץ זית ששמים באיזו כיכר. אני נהנית לראות את הצמיחה הזו ומרגישה שותפה לאיזה ‘אנו באנו ארצה’ חלוצי וטוב ואין לי ספק שהעיר תהיה לתפארת. החשוב הוא שהאנשים יהיו סבלניים אחד לשני”.

רנה דקארט אמר כי יש לחלק כל קושי לכמה שיותר חלקים, ככל הניתן והנחוץ כדי ליישב אותו. יש מקום לכל בן ובת אנוש יש תחת כיפת שמי חריש, בין אם מדובר במשפחה צעירה בתחילת דרכה, יחיד או זוג מבוגר, אשר רואים את העיר כהזדמנות עבורם. אין חולק כי נכונו לחריש עוד ימים רבים של בנייה גשמית, תרבותית ורוחנית, אך כבר היום האור בעיניהם של האנשים אומר הכול- הגעת ליעד.

רוצים לקבל עוד עידכונים? עשו לנו לייק

Topia חריש

השאר תגובה

נגישות
סגור

הירשמו לניוזלטר שלנו

וקבלו עדכונים על חריש ישירות לתיבת המייל

בכל שלב ניתן להסיר את הרישום לניוזלטר בלחיצה על קישור בתחתית המייל

תודה! נרשמתם בהצלחה

%d בלוגרים אהבו את זה: