טור אישי: מאז ששת ימי בראשית עמדה פה גבעה

מאז ששת ימי בראשית עמדה פה גבעה – בחורף ירד עליה גשם שהרווה את אדמתה…

את הגבעה שמול הבית שאנחנו גרים בו, חצבו לא מזמן. מה שהיה גבעה הפך לשטח חלק וישר. במשך כמה שבועות, בכל בוקר כשצאתי עם שני ילדי בדרך אל הגן, ראינו איך חוצבים, עורמים וגורסים אדמה וסלעים.

הבן הקטן שלי, אמר כל בוקר בוקר טוב למשאיות, לטרקטורים ולבאגרים. שואל אם הם התעוררו כבר, ומה הם עושים היום. בגיל הזה, שבו שואלים שאלות, הוא שואל כל בוקר מה הם עושים, ועושה פרצוף קשוח כשהוא מדגים בידיים, "בום בום בום" את הרעש שהם עושים.

כשהוא רואה אותם עובדים הוא מדמיין אותם כישויות אנושיות, שקמות בבוקר, והולכות לישון בערך בשעה ארבע אחרי הצהריים כשהוא חוזר מהגן. הוא ראה אותם אז מסיימים לעבוד, חונים בצד בשורה מסודרת ונעמדים בדממה, עד למחרת בבוקר.

הוא מביט בנהגים קופצים מן המכונות הענקיות שלהם, והולכים הביתה. אני מביטה בו, ועל הפנים שלו מבט של התפעלות וסקרנות. מסתכלת על כל זה, חושבת על המתיקות של הילדות, שרואה כל דבר כאילו הוא קסם. שרואה כל דבר בסקרנות ובחדווה של גילוי.

אני מסתכלת על המכונות הגדולות הללו, שעובדות יום אחר יום, ומתמלאת פחד ועצב. אי אז, מאז ששת ימי בראשית עמדה פה גבעה. בחורף ירד עליה גשם שהרווה את אדמתה, לקראת אביב צמחו עליה עשבים ופרחים. בעלי חיים חיו עליה, ומתחתיה, ציפורים עצרו למנוחה קצרה לפני שהמשיכו הלאה. ובטוח שגם בני אדם הלכו עליה, אולי גם בנו בית מאבנים שהתפזרו אחרי שנים רבות, והגבעה חזרה להיות כמו שהיא.

והיום בונים כאן עיר חדשה. בונים כמו שבונים היום. שטח עקום מפריע, עדיף ליישר. בני האדם למדו ליצור כלים גדולים שיודעים לקדוח ולגרוס סלעים ולהפוך אותם לכמעט אבק. אותי זה מפעים ומפחיד בו זמנית. הדרך לאהוב מקום (וגם בני אדם), עוברת דרך היכולת לכבד אותו. לראות אותו כמו שהוא על כל פגמיו, אבל אנחנו בני האדם, כובשים ומיישרים אותו לצרכינו. אחר כך מוסיפים אספלט, בטון ומלט, ובניינים מתחילים לגדול ממש כמו הילדים בני השלוש שצופים בהם בסקרנות.

החיים שלי בחריש מלאים בסתירה הזאת. לראות עיר צומחת מאפס ממלא אותי ביראת כבוד ולפעמים אפילו בגאווה. אני מרגישה לפעמים שאני חלק מתהליך מיוחד בהיסטוריה של ישראל. ברגעים אחרים, ולפעמים אפילו בו זמנית, יש בי ריקנות ועצב מול היכולת שלנו, האנשים, לפצוע את ההר ולשטח אותו בצורה ממנה הוא לא יצמח לעולם. שואלת את עצמי האם אנחנו מתייחסים ליכולת הזאת בעדינות ובחרדת קודש, ומשתמשים בה בצניעות הראויה.