בחצי השנה האחרונה מאות תושבים מפונים מצאו בחריש מקלט זמני. חלקם השתקעו בעיר ואחרים, מחכים לרגע בו יוכלו לחזור לביתם בבטחה. סיפורן האישי של שקד פורת ורעות אלפיה ממחיש את הקושי הייחודי עימן מתמודדות המשפחות כבר 25 שבועות 

שקד פורת (27) מכפר יובל, וזוהר פפר (30) מקריית שמונה עברו לפני חודש לחריש. שקד היא מורה ליוגה במקצועה ולימדה במכללת תל חי. "הצפון הוא מקום מדהים. שנינו התאהבנו בו וראינו את החיים שלנו שם, אבל המלחמה שינתה את הכול".

"ב-7 באוקטובר די מהר הבנו שהמצב שונה ממה שהכרנו בעבר. היתה הרגשה של פחד וחוסר ודאות. גודל הזוועה התחיל רק להתגלות. בהמשך הבנתי ששני חברים שלי שהיו בנובה נפגעו, גיא אילוז ואלמוג סרוסי. הראשון נרצח בשבי והשני, מוגדר כחטוף".

"ב-8 לאוקטובר הבנו שלא כדאי לקחת את הסיכון ולהישאר בישוב שמרוחק 300 מטרים מהגבול. ארזנו קצת בגדים ונסענו להורים שלי ברעננה, זו היתה הפעם הראשונה שזוהר הכיר את המשפחה שלי, כי רק  התחלנו לצאת. לא תיארנו לעצמנו שזה הולך לקחת כל כך הרבה זמן, עוד לא הבנו את גודל האירוע".

חמש דירות בחמישה חודשים

אחרי שלושה שבועות בבית ההורים החלה שקד לחפש פתרון אחר: "התחילה תקופה של טלטלות ומעברי דירה. עברנו חמש דירות בחמישה חודשים, זה מאוד-מאוד קשה. לא ידענו כמה זמן זה ימשך והאם אנחנו צריכים לחפש פתרון לטווח ארוך. הייתה לנו תקווה שנוכל לחזור הביתה.

"זה היה השלב, שבו עם ישראל היפה יצא החוצה. הרגשנו שרואים אותנו, שדואגים לנו, אני מדברת בעיקר על אזרחים, שעשו עבורנו דברים מדהימים כמו לתת לנו לגור חודש וחצי בדירה בתל אביב בלי לשלם שכירות".

אין כוחות להתחלה חדשה

לחריש הם הגיעו בלי הכרות מוקדמת עם העיר או עם תושביה. "רצינו להצפין מהמרכז וגם חיפשנו כמה דברים שחשובים לנו, שיש אותם פה, שזה טבע וירוק בעיניים. אנחנו גרים ברחוב רעות בשכונת בצוותא ויש לנו נוף מדהים מהמרפסת שלא יכולתי לדמיין או לבקש".

הגעתם לחריש בידיעה שאתם הולכים לשכור דירה לטווח ארוך?
"אני אדבר בשם עצמי, המצב הנפשי שלי אחרי 5 מעברי דירה כבר לא היה כל כך טוב. כל מה שעניין אותי זה רק בית, כי לא הייתי מוכנה, ולא היו לי שום כוחות, למעבר נוסף או להתחלה חדשה. אז חתמנו על חוזה לשנה".

הופתענו לטובה מהקהילה
"לא שמענו הרבה על חריש אבל הופתענו לטובה מהקהילה. כל אינטראקציה שהייתה לנו פה הייתה מאוד נעימה, באו לקראתנו, פתחו את הלב. היינו צריכים לרהט את הדירה מאפס, ומסרו לנו דברים ממש טובים ואיכותיים, כולל מכונת כביסה חדשה ומיטה זוגית במצב ממש טוב.

"בעל הדירה עשה לנו הנחה מבלי שביקשנו, והמתווכת, לא לקחה מאיתנו כסף. אני באופן אישי לא מתחברת לבנייה המודרנית ולצפיפות של הבניינים, אבל מאוד התרשמנו מהנופים ומהאפשרות לצאת ולטייל ביער".

גם מבחינה מסחרית, שקד מתרשמת לטובה: "יש חנויות וסופרים, יש כל חנות שאת רוצה ואפשר לצאת ולאכול בחוץ, אז מהבחינה הזו זה הרבה יותר יחסית למה שאנחנו מכירים. זו עלייה מבחינה מסוימת. אצלנו לא היה אפילו טייק-אווי".

לעבוד, לזכות בנחת

לראשונה מזה חצי שנה שקד עושה את צעדיה הראשונים בחזרה לעולם העבודה: "אני משתלבת כמורה ליוגה בסטודיו שנפתח ממש כעת בדרך ארץ, ומהרגע הראשון שדרכתי שם הרגשתי מאוד נעים. לפעמים יודעים מה המקום שלך ואיזה לא מתאים לך, ממש מהר".

"אני מתחילה פה ממש מאפס, בונה את עצמי מחדש. זוהר המשיך לעבוד כל התקופה אבל לי לא היתה הכנסה ומאוד הפתיע אותי, כי אנחנו רגילים להתאכזב מהמדינה, שקיבלתי את המענקים מהר. זה היה מאוד משמעותי, כי עברתי ממצב של פרנסה ועבודה לכלום, במובן הזה הרגשתי שכן דואגים לי".

מהן התוכניות הקרובות? מתכננת לחזור לצפון בסיום המלחמה?

"זאת שאלה טובה. הייתי רוצה לחזור מאוד מאוד, זה הבית מבחינתי. אבל ברור לי שהצפון כבר לא יהיה אותו דבר, ואני מעריכה שמספר האנשים שיגורו שם יהיה נמוך משמעותית, ובמצב הזה, לא הייתי רוצה לחזור לשם. צריכים להיות שם חיים בשביל שאני אחזור.
"התוכניות שלי לתקופה הקרובה הן פשוטות, לעבוד, לעשות את מה שאני הכי אוהבת, ללמד יוגה. זה מה שמעניין אותי וזה מה שבשבילו אני קמה בבוקר. אני אשמח גם להתערבב בעיר מבחינה חברתית, להכיר אנשים וליהנות מהטבע. אני בסך הכול רוצה שתהיה לנו נחת. היינו הרבה חודשים בלי, אז זה מה שבעיקר הייתי רוצה עכשיו".

בגרויות במקלט

רעות אלפיה (41) יחד עם בעלה שגיא וילדיהם, אבינועם (14) יעלי (11.5) נעמי (9), כרמל (7.5) עמיחי (5) הגיעו לחריש יומיים לאחר פרוץ המלחמה, "להתאוורר קצת אצל האחים הצעירים שלי שגרים בחריש". הם לא תיארו לעצמם, שחצי שנה אחרי, הם עדיין יהיו כאן.

רעות, נולדה בקריית שמונה, התגוררה בה עד גיל 18, וחזרה אליה שוב לפני עשור. היא יועצת חינוכית ומטפלת NLP שיצאה לחל"ת ומרכזת את מאמציה בשמירה על רווחתם הנפשית של ילדיה, שחוו טלטלה עם העקירה מהבית.

"ב-7 באוקטובר אחי אלידע בומש, תושב חריש, התארח אצלנו בחג. הוא היה הראשון שסיפר לי שיש בלאגן עם מחבלים ומלחמה, עם אנשים שמתחבאים בממ"ד ואף אחד לא בא להציל אותם. זה נשמע לי כמו סרט, לא מחובר למציאות.

"חוץ מאלידע יש לי אח נוסף בחריש, עמנואל, שניהם הציעו לנו לבוא אליהם וזה מה שעשינו. ארזנו טרולי אחד למשפחה של 7 נפשות ויצאנו. הייתי בטוחה שאנחנו חוזרים תוך מספר ימים.

"בתור ילדה חוויתי אינספור נפילות של קטיושות, אותנו אף פעם לא פינו. אפילו את הבגרויות שלי עשיתי מתוך המקלט".

בית מאומץ בחריש

די מהר בני הזוג אלפיה החליטו לשכור דירה זמנית בעיר, לשבועיים בלבד. "בעל הדירה ביקש מאיתנו להתחייב עד סוף דצמבר, הייתי בטוחה שאנחנו זורקים כסף לפח, אבל התחייבנו רק בשביל השקט שזה יקנה לנו. קנינו מזרונים, שישיית מים ונייר טואלט וכך נכנסנו לגור בדירה ריקה".

מרגע חתימה החוזה ועד היום הספיקה רעות לבקר פעם אחת בלבד בבית המפנק שהשאירה מאחור. "נוסעים מהר, אורזים מהר, ומתמודדים עם הפחד שיפול עלייך טיל. היה לי קשה מאוד להיות שם, ממש התפרקתי מזה".

את עיקר המאמץ השקיעה רעות בהפיכת "הבית המאומץ בחריש", כפי שהגדיר בנה הצעיר, לבית חם ותומך. "שילבנו את הילדים לאט לאט במסגרות החינוך בעיר. הם לא מכירים אף אחד, אז זה מאוד קשה להם. הם גם מפוזרים במספר מוסדות בעיר, בגן הממלכתי-דתי, בי"ס שבילי בצוותא, כנפי רוח בנות והישיבה התיכונית. אנשי החינוך פה, הם כולם עם כוונות טובות, אבל המסגרות הדתיות שונות מאוד ממה שאנחנו מכירים. הילדים מקסימים ומתאמצים לקלוט אותם ולהקל עליהם".

גן עדן לילדים

משפחת אלפיה מתגוררת ברחוב כלנית בשכונת הפרחים. "בניינים יפים, אנשים טובים". אם כי המעבר ממגורים מבית פרטי עם חצר עצי פרי גדולה לדירה בבניין עם מרפסת – לא היה קל. "חיפשנו דירת גן בחריש, אבל גם פה היתה תחושת פחד והזהירו אותנו שדירות גן הן פחות בטוחות, אז עלינו לגובה".

אט אט גם הדירה "המאומצת" בחריש מקבלת צורה קבועה יותר, אם כי קשה לרעות להודות בכך. "אחרי שלושה חודשים עם שולחן מתקפל וכסאות פלסטיק הבנו שצריך שולחן שיספיק לכולנו – אז קנינו. הבנו שאין ברירה וקנינו גם ארונות בגדים. בכל פעם מוסיפים ציוד, אבל זה לא בהכרח תורם לתחושת בית".

הגעגועים לטבע היפהפה בקריית שמונה, לנחלים זורמים ולפינות חמד, מתגברים לאחרונה. "פה יש חלקי טבע בתוך העיר והמון-המון מדרכות. אצלנו הבתים נכנסים לתוך הטבע. התחושה היא שונה".

ציון לטובה מקבלות גינות השעשועים בעיר: "גינות המשחקים בחריש מדהימות. גן עדן מדהים לילדים. ההיצע והכמות באמת מדהימים. זה אחד הדברים שיחסרו לנו בקריית שמונה".

תחושת הביחד של המשפחה

בחודשים שחלפו אחות נוספת של רעות עברה להתגורר בחריש.  "מאוד חשוב לנו ה"ביחד", המשפחה קיבלה משמעות נוספת בתקופת המלחמה, וגם ההורים שלנו, שיש להם כרגע 4 ילדים בחריש מרבים לבקר כאן", משתפת רעות. עם זאת היא מודה, כי מבחינה חברתית היא לא מתערה בקהילה. "אני מודה שלא עשיתי מאמצים להתערות. התחושה שלנו היא זמנית, מחכים לרגע שנוכל לחזור הביתה".

"כרגע, קצת קשה כי אני מרגישה שלא מספיק סופרים את הצפון. שהמצב לא באמת בוער למישהו. נכון שהמצב שלנו לא קריטי, בטח לא בהשוואה לחטופים, אבל כמה אפשר להמשיך כך? לא האמנו שנחגוג את חנוכה מחוץ לבית ועוד מעט כבר פסח. יש לנו בת מצווה לתכנן ואין לנו מושג איפה נהיה. השבוע קיבלתי 5 התראות לאזעקות בקריית שמונה, ונהרג אדם שאני מכירה את משפחתו".

"אני רוצה להאמין שכל הטרלול הזה לא יהיה לחינם, לקוות שהקדוש ברוך הוא מתכנן לנו תוכנית טובה, שאנחנו לא יכולים לדמיין כרגע, כי רציונלית, אני לא מוצאת דרך לפתור את המצב. אני מקווה שכמו שלא האמנו בשמחת תורה שנצא לדרך מתעתעת וקשה, כך באותה מידה, יכול לקרות מצב הפוך ומפתיע לטובה".

"אני מודה לאל שכולם בריאים, למדתי לשחרר את הדברים הפחות חשובים ולמדתי לקבל עזרה. יש שרירים של חוזק ואמונה שפיתחנו בחצי השנה האחרונה שלא ידעתי שהם קיימים בכלל. אני לא יודעת אם תחושת הביטחון יכולה לחזור, כי האמון שלנו נשבר, אבל אני מסרבת להאמין שלא נוכל לחזור הביתה, כי אם זה המצב, אז בואו נסגור את המדינה. אם אי אפשר לגור בקריית שמונה, אי אפשר לגור בשום מקום בארץ".

לקריאה נוספת: משפחות מפונים בחריש: "כל הזמן דופקים לנו בדלת ושואלים מה אנחנו צריכים"

משפחת בורנשטיין עברה לחריש לפני שבועיים ומתכננת לקחת חלק בהתפתחות העיר. אלינה שוורץ מקווה להגשים את הייעוד שלה בעיר החדשה ואילו פלורינה ילין ומיכאל לומברוזו עברו מבית קטנטן בבנימינה ל"בית של גדולים". שלוש התחלות חדשות של משפחות שרואות את חריש בעיניים פקוחות לרווחה

חריש ממשיכה לצמוח. גם החודש עברו להתגורר בעיר עשרות משפחות חדשות. כולן חוששות מהבעיות המרכזיות בעיר כמו תחבורה, תעסוקה ומחירי הדיור המאמירים, אבל הן גם אופטימיות ונרגשות מההתחלה החדשה בעיר ומקוות להגשים חלומות חדשים.

פלורינה ומיכאל: עוברים לבית של גדולים

הנפשות הפועלות: פלורינה ילין, 25, סטודנטית לתואר ראשון במשפטים מהאוניברסיטה העברית. כרגע עושה טרום התמחות במשרד עורכי דין בחדרה. מיכאל, 29, סטודנט להנדסת חשמל במכללת רופין ועובד בחברת הייטק במגדל העמק.

הדרך לחריש עוברת ב: בני הזוג מתעתדים לעבור לעיר מבנימינה. מיכאל ימשיך לעבוד במגדל העמק, פלורינה תעבוד רוב הזמן במשרד עורכי הדין בו היא עושה טרום התמחות, ובחלק קטן מהזמן היא תעבוד מסניף חדש של המשרד שיקום בחריש.

למה חריש: כשפלורינה ומיכאל התחילו לחפש דירה חדשה, הם הבינו שהם רוצים מיקום נוח מבחינת גישה בין ירושלים – שם משלימה פלורינה את לימודיה, ומגדל העמק -שם עובד מיכאל. למיכאל כבר היתה דירה שרכש בחריש, וכך הוחלט שזה המקום בו יבנו את הקן הבא.

חששות מהמעבר: הפקקים המפורסמים, אימתם של כל מי שנאלצים לחלוק את היציאה מחריש מדי בוקר עם מאות נהגים נוספים, מטרידים גם את פלורינה, לצד בעיות התחבורה הכלליות. "אני מקווה שמתישהו מישהו יכיר בצורך של אוטובוס ישיר לירושלים מחריש", היא ספק משתפת, ספק מרימה את הכפפה אל מול הנוגעים בדבר.

נושא נוסף שמעסיק את פלורינה הוא המתח בין חרדים וחילוניים. היא מוטרדת שלסוגיה זו תהיה השפעה על החיים בעיר, אך מאמינה שיהיה בסדר. "אני במקור מעכו, ויודעת שחיים בדו-קיום הם לא בלתי אפשריים, גם כשהשוני בין הצדדים גדול, ולכן יש לי בסיס לקוות לטוב".

ציפיות: אחרי מגורים בדירה קטנטנה בבנימינה, פלורינה ומיכאל שמחים לעבור לדירה גדולה ומרווחת, בית של ממש, או כמו שהם מכנים זאת "בית של גדולים".

בני הזוג מצפים לפגוש ולהכיר בסביבתם החדשה זוגות צעירים ומשפחות בתחילת דרכן. "בחריש הכל חדש, וכולם מגיעים לעיר המתפתחת בציפייה למשהו טוב יותר. זה נשמע כמו מקום קהילתי שאפשר להתחיל בו ממש מראשית", אומרת פלורינה.

פלורינה סקרנית לגבי המרקם החברתי המתהווה בעיר שנבנית מהתחלה ומצפה ליהנות ממרכזיותם של חיי החברה בעיר כפי שלמדה עליהם כשחקרה את הנושא. "שנדע לחיות בשלווה ונועם אחד עם השני", היא מסכמת.

משפחת בורנשטיין: "חיפשנו קהילה חמה, דתית ואנגלוסכסית"

הנפשות הפועלות: שמואל, 38, הייטקיסט שמחפש עבודה חדשה באזור. שלי, 40, מחפשת עבודה בתחום העמותות. ילדים: יהודה, 12, טליה, 10, עקיבא, 8, נועה, 5.

הדרך לחריש עוברת ב: שמואל ושלי עברו  לעיר עם ילדיהם לפני שבועיים. שמואל הגיע לישראל מאוסטרליה ושלי מאנגליה. בתחילת דרכם בארץ השתקעו בירושלים ל-15 שנה, ומשם הגיעה המשפחה לחריש. משפחת בורנשטיין מרגישה בחריש מצוין, "חבל על הזמן", לדברי שמואל.

למה חריש?: שמואל מספר שהסיבה הראשונה למעבר היו המוניטין שיצאו לעיר כמקום בו ניתן למצוא את כל מה שחיפשו בסביבת מגורים: קהילה חמה, דתית ואנגלוסכסית.

מעבר לכך, כמו רבות מהמשפחות המגיעות לעיר, גם אצל הבורנשטיינים השיקול הכלכלי שיחק תפקיד. עבור משפחה בת שש נפשות דירה גדולה במרכז הארץ עשויה להיות בגדר חלום בלתי מושג, ובחריש רכשה המשפחה דירה מרווחת, ואפילו, לראשונה בחייהם, יש להם גינה קטנה.

"כל בוקר, ממש מוקדם, אני יושב עם הקפה בגינה ומקשיב לציפורים. זה באמת אחלה", מספר שמואל בחיוך.

חששות לפני המעבר: שמואל: "ברור שלפני שעברנו היו חששות מפני הלא נודע, בעיקר דאגנו להשפעה בתחום החברתי. הילדים חששו מהפרידה מהחברים, אבל לשמחתנו הם התאקלמו יפה וכבר יש להם חברים חדשים. כל היום נכנסים ויוצאים ילדים מהבית. מה שעוד עזר שאיתנו עברה משפחה נוספת שהם חברים שלנו, אז בסך הכל ידענו שהכל יהיה בסדר".

שמואל מספר עוד על החשש מההשלכות של המגורים בעיר חדשה שעדיין לא מפותחת מספיק, אך הוא חדור תחושת שליחות. לדעתו, חבלי הלידה של העיר שעדיין מורגשים היטב, הם בדיוק מה שמרגש במעבר שכזה. "אנחנו רוצים להיות חלק מהתפתחות העיר. אנחנו לא מחפשים סביבה מושלמת שהכל כבר מעוצב בה. אנחנו מרגישים שבזכות האנשים והקהילה, אנחנו כל יום בונים את חריש לאט לאט".

ציפיות: שמואל ושלי ממחכים להשתקע בעיר ולהשפיע על מה שקורה בה. "אנחנו מסתכלים על הבעיות בעיר בצורה מפוכחת, לא מתעלמים מהן, אבל מאמינים שחלק מהחוויה הוא לצמוח ולגדול עם העיר, וכך אנחנו גם מחנכים את ילדינו".

אלינה שוורץ: "חיי קהילה כאלה, לא ראיתי בשום מקום"

הנפשות הפועלות: אלינה, 60. מלווה לאורח חיים בריא ותהליכי ירידה במשקל.

הדרך לחריש עוברת ב: אלינה הגיעה לחריש לפני חודש מכפר סבא.

למה חריש: כבעלת ותק וניסיון בתחום הליווי לאורח חיים בריא, אלינה זיהתה בעיר המתפתחת פוטנציאל אדיר לצמיחה עסקית. "בעיר כמו חריש עם אוכלוסייה צעירה, להרבה אנשים ישנה מודעות גבוהה לאורח חיים בריא. כך למשל, ישנן הרבה אימהות אחרי לידה שרוצות לחזור לכושר ולגזרה. אני רואה את עצמי מלווה אותן ותורמת להן מהידע והניסיון שלי", אומרת אלינה.

מבחינת אלינה השינוי המשמעותי שחל בחייה עם המעבר לחריש הם חיי החברה והקהילה. "אני 31 שנים בארץ, וגרתי בלא מעט ישובים וערים. חיי קהילה כאלה, לא ראיתי בשום מקום. אם מתחשק לי לצאת בערב להליכה אני מפרסמת פוסט בקבוצה, ומיד מוצאת פרטנרית. התלבטויות לגבי בילוי לסופ"ש יכולות להפוך לתוכנית נהדרת לנסיעה לקיסריה. הקהילה הזו עונה על כל צרכיי, מעל ומעבר".

חששות לפני המעבר: אלינה חששה להגיע לעיר בה אינה מכירה איש שמא תחוש זרות ובדידות. עם זאת, היא סמכה על עצמה שתדע להסתדר בכל מקרה. החששות, כאמור, התבדו כבר בהתחלה, לנוכח חיי הקהילה העוטפים להם זכתה עם המעבר.

אלינה חששה גם שלא תוכל לעסוק בכל התחביבים האהובים עליה, בשל מחסור בהיצע ובתשתיות. "בכפר סבא היה לי חדר הכושר המועדף עלי, עם הבריכה והסאונה וכל מה שאהבתי. כשהבנתי שבחריש לא אוכל למצוא בדיוק את אותם דברים, החלטתי להסתגל למציאות ולהסתכל על מה שחשוב לי באמת. בחדר כושר למשל, הפנמתי את העובדה שלא תהיה לי בריכה וסאונה, אבל את האימון אני יכולה לקיים כך או כך. בשורה התחתונה, החיים כאן טובים לי וזה מה שחשוב".

ציפיות: מבחינה מקצועית, אלינה מקווה להגשים בחריש את הייעוד שלה: להגביר בקרב קהלי יעד רבים ככל האפשר את המודעות לנושא אורח החיים הבריא והתזונה הנכונה. במישור האישי, אלינה מקווה להתאהב בחריש וברגע שתבשיל ההחלטה להשתקע במקום – גם לקנות דירה בעיר.

לקריאה נוספת: חדשים בחריש: "אחרי עשרים שנות נישואים הגיע הזמן לקנות דירה"

הם מטיילים יחד, מבשלים ארוחות משותפות, יוצאים להופעות וסרטים וממשיכים לחלום על זוגיות. כ-120 מתושבי חריש חברים בקהילת 'חופשישי' – שלא משאירה אף אחד לבד

היום חל ט"ו באב, חג האהבה, והרשת מלאה בתמונות של זוגות מאושרים ובהצהרות רומנטיות. לצידן של תמונות זוגיות אלו, מתנהלת בחריש קהילה של 120 חברים שלא משאירה אותך לבד – אם את/ה עונה להגדרה פנוי/ה.

קהילת 'חופשישי', התפתחה מקבוצת פנויים-פנויות שגרתית, לקהילה חברתית פעילה. הקבוצה שהוקמה לפני שלוש שנים מעניקה, בנוסף להזדמנות למצוא רומנטיקה ואהבה, מעטפת של  תמיכה לחבריה וערך מוסף למושג "ביחד".

"לגילאי 45 פלוס. בעלי רוח צעירה"

רענן שמואלי (63), מנהל הקהילה, מספר: "הגעתי לחריש בפברואר 2021 ממצפה אביב. גרתי שבע שנים בישוב קהילתי קטן והייתי מבודד יחסית מבחינה חברתית".

"בחריש נכנסתי לקבוצת גרושים גרושות, שהוקמה ע"י ענבל שגב, ומנתה אז 26 איש. החזון שלה היה, שיהיה מקום לכל אחד שרוצה לאכול ארוחת ערב יחד. לאחר מספר חודשים ענבל ביקשה לעזוב את ניהול הקבוצה והתנדבתי לתפקיד במקומה".

"הקהילה מיועדת לגילאי 45 פלוס. בעלי רוח צעירה", מפרט שמואלי, "הקבלה היא מפה לאוזן. אין מנגנון פרסומי ממומן. אנשים רואים זאת כזכותם להתגבש בקהילה הקרובה להם מבחינה חברתית וערכית. הכל מתנהל דרך קבוצת הוואצאפ. אנו מרבים להיפגש. יש מקום לכולם בבית קפה, או בבית של אחד החברים".

בלי פוליטיקה או תוכן מסחרי

"למעשה, אין זו קבוצת היכרות ממש", מדגיש שמואלי, "אנו "פנויים מחדש" ומקדמים פעילות חברתית –  טיולים, סרטים, הופעות – פעילויות מקרבות לבבות. בנינו כאן קהילה תומכת וחברית, שנעים לכולנו לתת ולקבל בה".

"כללי הקבוצה פשוטים", הוא מוסיף: "בלי פוליטיקה או תוכן מסחרי והעיקר שמירה על רוח שמחה. יש ביננו כל הזמן קשר ומעטפת של עזרה. כך שמארוחות ערב ביום שישי הפכה הקבוצה לפלטפורמת פעילות משותפת".

"קורה פה משהו מאוד מיוחד"

תחת ניהולו של שמואלי הקבוצה צמחה ומונה כיום כ-118 איש. מיה גל, גרושה (58), אם יחידנית ומטפלת זוגית ופרטנית, הגיעה לחריש לפני כחצי שנה מפרדס חנה והצטרפה לאחרונה לקהילה.

"אנחנו יוצאים יחד ונפגשים לארוחות. קורה פה משהו מאוד מיוחד. נערכות פעילויות רבות כמו טיולים בטבע ובים. יש בקבוצה אנשים שמחים ומחוברים, לבביים ותומכים. אחד המפגשים בו חגגנו ימי הולדת לחברים, נערך בטבע, בסמוך לנחל וכלל ארוחה וריקודים. הייתה זו חוויה מיוחדת".

"יש עם מי לצאת ולהיות"

שניים מחברי הקהילה שהגיעו לחריש ממקומות שונים, הכירו בקהילת 'חופשישי' וחיים כיום בזוגיות.

"סך הכל נחמד בחריש", אומרים בני הזוג שהעדיפו להתראיין בעילום שם. "חיפשנו חברה יותר מאשר אהבה – וזה עניינה של הקבוצה. גם אם יש לעתים מפגשים "בינו לבינה", הקבוצה קהילתית, ונפגשים בה אנשים עם מכנה משותף. גם הארוחות זו יוזמה יפה מאוד. הכרנו כאן חברים רבים ופרטנרים למשחקים".

השניים מציינים את הערך הרגשי שמספקת הקבוצה לחבריה: "גרושים המגיעים לחריש הם עוד יותר בודדים. העובדה שיש סביבה תומכת, בעת מחלה, או בעיה, שאתה לא לבד, ויכול לקבל עזרה וגם לתת עזרה, לצאת לטיול או בילוי, מאוד חשובה.

"יש הרבה פנויים המבלים עם ילדיהם בחלק מהזמן, וכשאלו הולכים הם מרגישים נטושים. הקבוצה נותנת מענה מבחינה זו. יש עם מי לצאת ולהיות. כשהגענו לקהילה בחריש לא חיפשנו אהבה. זה פשוט קרה. בהתחלה נפגשנו מספר פעמים ולא נוצר חיבור, אפילו לא דיברנו, כי לא התכוונו לכך. הגענו על מנת למצוא חברה. מאוחר יותר נפגשנו בבית של חברה משותפת והתחברנו. הקבוצה אינה מיועדת רק למציאת אהבה, אלא בעיקר לתמיכה. אהבה זה בונוס".

לספק תמיכה משמעותית

שמואלי מסכים שמטרת הקבוצה היא לספק תמיכה משמעותית לחבריה: "חלק מהאנשים הגיעו לחריש וחושבים להזדקן פה. התחלתי לעשות פעולות, הנותנות ערך ותוכן לקבוצה. כך שפרט לאוכל טוב, תמיד יהיה משהו שגורם לאנשים להתגבש, ללמוד, לצמוח ולעבור חוויה – לרוקן את הצלחת ולמלא את הנפש".

בני (40), רווק, מסורתי, הגיע לחריש לפני כשלוש שנים מחדרה, מספר: "הגעתי לקבוצה כדי להרחיב את המעגל החברתי  ולא בהכרח במטרה למצוא זוגיות.

"בקבוצה נערכים משחקי חברה רבים, טיולים, פיקניקים, פעילויות וארוחות. יש חלוקת תפקידים שיוויונית. כל אחד תורם משהו והפעילות מתקיימת בבתי החברים. עם זאת אני מחפש בת זוג הקרובה לגילי, ומעוניין בקשר שיוביל להקמת בית".

"הגעתי לקהילה שעטפה אותי"

התקווה לזוגיות לא עוזבת גם את גילי (58), גרושה, רואת חשבון ונטורופתית, אשר הגיעה לחריש מתל אביב בעקבות בתה.

"הקבוצה היא קהילה שקלטה אותי מיד עם הגיעי לעיר. רציתי להצטרף לקבוצת אנשים המחפשים  היכרויות. בחוויה שלי הגעתי לקהילה שעטפה אותי וחיברה  אותי לחריש.

"מטרתי כשהצטרפתי לקבוצה היתה זוגיות. לצערי,  זוגיות לא מצאתי, אך מצאתי קהילה חברתית תוססת, חיה ופעילה, המקבלת את חבריה ללא דעות קדומות.

"כיום בעידן האלקטרוני והדיגיטלי אנשים מחפשים ריגושים ופחות מוכנים להתחייבות והשקעה במערכת יחסים. אני עדיין מחפשת זוגיות שתיצור קשר יציב וקבוע, ומי יודע? – שתפרח אהבה".

אהבה כעוגה בחושה

"יש בינינו כאלה המחפשים אהבה מחוץ לקהילה באתרי היכרויות, אך מגיעים לפעילות חברתית בקבוצה", מפרט שמואלי. "הדגש הוא, שאנו לא קבוצת היכרויות. מי שבא לפה רק כדי למצוא אהבה וזוגיות עלול להתאכזב. הוא ימצא פה חברים – חברים לנפש".

ומה חושב שמואלי על אהבה עבורו? "אינני מחפש אהבה באופן מיוחד. זה יקרה", הוא משיב בפסקנות. "אני רוצה אהבה טובה – עוגת היער השחור עם דובדבן למעלה ולא עוגה בחושה מהסופר, עם הרבה פשרות, בעלות זולה ותבנית מסודרת. זה לא מעניין. על כן אני לבד הרבה זמן.

"אולי אני חולם", מסכם שמואלי "אבל עד אז יש לי הרבה מערכות יחסים מספקות עם נשים וחברים, שכיף לי איתם וממלאים את עולמי".

"אשמח לזוגיות חדשה ומיטיבה". מסכמת גם גל. "יהיה נפלא אם בן הזוג יהיה קרוב לבית, מחריש".

לקריאה נוספת: תחביב זוגי: "כשאנחנו רוקדים יחד, אנחנו משחקים ומפלרטטים"

המשפחות החדשות בעיר, ספל וניסן, בחרו בחריש כי חיפשו שקט, אפשרות להגשים חלום ולרכוש דירה, מתוך שאיפה להתקרב למשפחה או בשל כל הסיבות יחד. משפחת מורטוב, שכבר מתגוררת שנה בעיר, מציינת את אותן סיבות, אבל כבר רואה דברים קצת אחרת

מגמת הזליגה ממרכז הארץ לעבר הערים הסובבות שהחלה בשנים האחרונות, הולכת ומתחזקת. המחירים המאמירים, הפקקים והעומס, משגרים רבים לחפש איכות חיים בערים שקטות, צעירות וקהילתיות יותר. חריש היא כמובן דוגמה חיה ובועטת לעיר שכזו. לא ניתן כמובן להתעלם מהבעיות שהטרידו ועודן מעסיקות את תושבי העיר הוותיקים ואת אלה שרק הגיעו או מתעתדים לבסס את חייהם בעיר: הפקקים, התעסוקה והתחבורה. ועדיין, התקווה שיהיה טוב יותר מושכת למקום משפחות חדשות.

משפחת ספל: אחרי 20 שנות נישואים הגיע הזמן להפסיק לגור בשכירות ולקנות דירה"

משפחת ספל תגיע לחריש, לשכונת החורש, בסוף אוגוסט. בני המשפחה נרגשים לקראת המעבר ומצפים לו מאד. מבחינתם היו עוברים כבר מחר, אבל את המפתח יקבלו בסוף החודש הבא.

הנפשות הפועלות: רויטל, 46, מנהלת חשבונות. עובדת כיום במשרד בחדרה. צפויה להמשיך לעבוד באותו מקום גם אחרי המעבר. חוששת קצת מהפקקים, אבל מציינת שהגמישות בשעות העבודה של שי תאפשר לה לתזמן את נסיעותיה למשרד בחדרה בצורה נוחה.

שי, 45, קבלן שיפוצים עצמאי. מבחינת העבודה של שי המעבר לחריש לא כרוך בשינויים או התאמות, מכיוון שהוא ממילא נודד בין לקוחותיו לצורכי העבודה. הילדים: דור – חייל, ניב – לקראת גיוס, עדי – עולה לכיתה ח', הדר – עולה לכיתה ד'.

מהיכן מגיעים: חדרה.

למה חריש: אחרי עשרים שנות נישואים במהלכן גרו בשכירות, הרגישו רויטל ושי שהגיע הזמן לעבור לגור בדירה משלהם. בהתחשב בתקציב שעמד לרשותם, עמדו בפניהם שתי אופציות: דירה במרכז חדרה, או מעבר לחריש. מתוך שאיפה למצוא את מקומם באווירה רגועה ושלווה עם אוכלוסייה צעירה ובסביבה קהילתית מתפתחת, הם בחרו במעבר לחריש.

ציפיות מהמעבר: משפחת ספל מצפה ליהנות מחיי הקהילה המאפיינים את חריש ומאמינים שיזכו לשכנות טובה. רויטל ושי רואים את עצמם משתקעים בעיר. "אנחנו רוצים להזדקן בחריש, ולגדל כאן את הנכדים שיהיו, בבוא העת", אומרת רויטל.

חששות? הכפייה הדתית. רויטל דוגלת בעיקרון של "חייה ותן לחיות" ומציינת שהיא מאמינה בעיקרון של כבוד הדדי. "אין לי כל כוונה להפריע לשכנים דתיים לחיות על פי אמונתם, אך אני חוששת שמגמות של הדתה יביאו להסלמה ולכך שיסגרו בחריש רחובות בשבת. מקווים שלא ניאלץ לעבור שוב ושנזכה להגשים את החלום ולחיות שנים ארוכות וטובות בחריש".

ורד ניסן: "עברתי בעקבות המשפחה ומצאתי כאן קהילה"

ורד ניסן עברה לחריש לפני חודשיים, ומאז היא בעננים. היא מעורבת בחיי הקהילה, מעורה מבחינה עסקית בעיר ומוצאת את השקט והשלווה להם ייחלה כשעברה לחריש.

הנפשות הפועלות: ורד ניסן, 65.

מהיכן מגיעה: ורד היא תל אביבית במקור. בשנים האחרונות עברה לכפר סבא בעקבות הילדים.

למה חריש: בכפר סבא היתה לוורד חנות גדולה לצעצועים אנתרופוסופיים ייחודיים מרחבי העולם. אחרי שנים של ניהול החנות שזכתה להצלחה מסחרית, החליטה ורד שהגיע הזמן להתחיל לחיות ולנוח, ולא להרגיש שהיא משועבדת לעבודה. לפני הבחירה בחריש השתעשעה ורד במחשבה להגשים חלום ולעבור לגור בקפריסין, אך בעקבות וטו שהטיל הבן על התוכנית, לקחה ורד פניית פרסה. וכשהבת עברה לחדרה היה זה אך מתבקש עבור ורד להעתיק את מגוריה לחריש וליהנות ממעמד של סבתא שבאה לבקר את הנכדים ולעזור כשצריך אך גם בעלת עיסוקים משלה.

"כשהאפשרות לגור בחריש עלתה, התגובה הראשונה שלי היתה 'שאני אגור בחריש? מה פתאום'", מספרת ורד. "הייתי בטוחה שזו עיר רוויית מלחמות בין דתיים לחילונים ומאבקים על החופש בעיר", היא מוסיפה. בסופו של דבר השתכנעה להגיע לחריש לביקור. הביקור הקסים אותה והיא שינתה את דעתה על העיר מן הקצה אל הקצה. מה שקנה אותה בעיקר היה השקט, האוויר, והקצב הכל כך שונה מתל אביב.

ציפיות מהמעבר: ורד אמנם רק החלה את חייה החדשים בעיר, אך מבחינתה "כל הציפיות נענו, ואף מעבר לכך. אני עטופה באנשים טובים, באהבה ופרגון. אני מרגישה שהגעתי למעין כפר שכולו אהבה", היא מספרת.

חששות: לפני המעבר ורד חששה בדיוק מהדברים אותם היא הכי אוהבת עכשיו; המרחק מתל אביב, השקט, הניתוק מהמרכז. "בדיוק בזכות הגורמים הללו אני מרגישה עכשיו כאילו אני בנופש תמידי".

משפחת מורטוב: "מצפים לגדול עם חריש ביחד"

משפחת מורטוב זוכה בתואר ותיקי החדשים של טור זה. רגינה ורפאל גרים בחריש מאז הקיץ שעבר.

הנפשות הפועלות: רגינה, 38, עובדת כמעסה בקליניקה פרטית בחריש. רפאל 38, עובד בחברת סטארט אפ בפתח תקווה. הבנות: אבישג ושקד – 3, 5.5.

מהיכן מגיעים: חיפה

למה חריש: "חיפשנו מקום קהילתי ומותאם יותר למשפחה עם ילדים", אומר רפאל. עמדנו בפני מספר אפשרויות, והמחירים האטרקטיביים כאן הכריעו לטובת חריש.

כמי שכבר רכשו ותק מסוים בחריש, במשפחת מורטוב מציינים שהמעבר בסך הכל הצדיק את הציפיות. הם נהנים מחיי הקהילה, והבנות השתלבו יפה מבחינה חברתית. "זה כמו השכונות של פעם", אומר רפאל. "הבנות יורדת לשחק בחוץ עם ילדים מהשכונה ולא מבלות כל היום מול מסכים. זה מזכיר לי את הילדות שלי".

חששות: אחרי שנה בשכונת בצוותא, רגינה ורפאל כבר לא חוששים, אבל מדברים על מה שמפריע להם בעיר. "אין קליטה בעיר", אומרים רגינה ורפאל. "כשבנו את חריש לא לקחו בחשבון שאנשים יצטרכו להשתמש ברשתות הסלולר?"

מה שעוד מפריע למורטובים זה נושא התחבורה הציבורית, או היעדרה ליתר דיוק. "לצאת מפה לאן שהוא, זה תהליך לא פשוט", מציין רפאל.

רגינה חשה בחסרים בתחום המסחר. "חנויות סטנדרטיות שמצויות בכל עיר אחרת, קשה למצוא כאן", היא אומרת. "הייתי רוצה שיהיה כאן קניון כמו בכל עיר".

ציפיות: "שימשיכו לפתח את העיר; אנחנו מצפים לראות כאן תחנת רכבת, שתהיה יציאה נוספת מהעיר כדי להקל על הפקקים המטורפים בבוקר".

לצד ציון הגורמים המקשים עליהם, רפאל מדגיש שהם הגיעו לחריש מתוך הבנה שזו עיר בהתהוות ולכן נדרשת סבלנות בכל הקשור לתשתיות ופיתוח. "אנחנו יודעים להעריך את ההון האנושי כאן. זכינו בשכנים מדהימים ותחושה שכאן כולם עוזרים אחד לשני". רגינה מוסיפה שהם אוהבים את המרקם החברתי בחריש, שטוב גם להם וגם לבנות.

"בינתיים", אומר רפאל, "היתרונות בהחלט עולים על החסרונות. באנו לחריש לגדול איתה ביחד", הוא חותם את דבריו.

לקריאה נוספת: עד סוף השנה: אנטנות סלולריות ראשונות יותקנו בשכונות הפרחים ובצוותא

חריש ידועה כעיר של משפחות צעירות שמחפשות מגורים זולים בעיר אך מונעות גם משיקולים של חינוך, וחיפוש אחר סביבת מגורים מתאימה לגידול ילדים – אך אנחנו יצאנו לבדוק מה קורה אצל הרווקים, הרווקות והגרושים בעיר; האם משק בית של אדם אחד בחריש הוא כלכלי או שמא ליחידים עדיף לגור בערים אחרות? סיון דהן, עדיאל לוי וארנון הראל חשפו בפנינו מידע יקר ערך על יוקר המחיה בחריש עבורם

"לגור בחריש זה פחות כלכלי"

סיון דהן, 33, רווקה, גרה בחריש שנתיים, עברה לעיר מחדרה. סיון עברה לחריש משיקולים כלכליים. תוכנית "מחיר למשתכן" קסמה לה ולכן החליטה לעשות את השינוי.

סיון, מתכננת ערים עצמאית, גרה בשכונת מעו"ף. נוסעת כל יום למשרדה בחדרה.

הכנסה חודשית: משכורת.

משכנתה/שכר דירה: משכנתה בתנאים הנוחים של "מחיר למשתכן".

תחשיב כולל: סיון משלמת משכנתה, ובהחלט מרגישה שהארנונה הגבוהה מכבידה. היא מציינת שמבחינתה, כרווקה ללא ילדים היתה מעדיפה לרכוש דירת שלושה חדרים, אך בפרויקט לא היתה אופציה כזו והיא נאלצה לקנות דירת חמישה חדרים. מהעובדה שהיא גרה בדירה גדולה מכפי צרכיה, נגזרת כאמור הארנונה הגבוהה מדי.

את אומרת שבעצם לא חיפשת דירה כל כך גדולה. מה היה השיקול שהכריע לטובת רכישת הדירה הגדולה בחריש?

"בסופו של דבר, אם הייתי קונה דירת שלושה חדרים במקום אחר, הייתי משלמת יותר ממחיר דירת החמישה חדרים שלי כאן".

"חריש זו עיר לינה"

באורח חייה הנוכחי, חריש משמשת עבור סיון עיר לינה. היא עובדת, מבלה ומנהלת את חייה החברתיים בעיקר מחוץ לעיר, ולדירתה היא חוזרת בסוף היום כדי לישון. סיון מציינת שמאחר שאין בחריש חיי תרבות ואפשרויות הבילויים מצומצמות מאד, סעיף הנסיעות וההוצאות על בילויים גדול יחסית ומהווה נתח משמעותי בתחשיב הכולל. "לעומת זאת, אין לי הוצאות אחרות שיש למשפחה עם ילדים, כמו חינוך", מוסיפה סיון.

שורה תחתונה: "לגור בחריש זה פחות כלכלי. ההוצאות על נסיעות הן גדולות והעובדה שהחיים שלי מתנהלים למעשה מחוץ לעיר הופכת את חריש עבורי לעיר לינה, וזה גם יקר וגם פחות נוח. ולמרות הכל, בינתיים אני כאן".

"לשקט של חריש אין מחיר"

עדיאל לוי, 33, רווק, עובד בהייטק וגר בחריש כשנתיים. לפני שלוש שנים ברח מתל אביב אחרי שמיצה את ההמולה והאינטנסיביות של העיר הגדולה, עצר לתחנת ביניים בגבעת עדה, ולבסוף נחת בחריש.

עדיאל חיפש מקום שקט ורגוע יותר, וגם ביקש להוזיל את העלויות החודשיות שהיו מנת חלקו בעיר הגדולה.

במהלך השבוע עדיאל עובד מהבית ארבעה ימים ויום אחד מוקדש לנסיעה אל מקום עבודתו בראש העין. השעות הגמישות של עבודתו מאפשרות לו להימנע מהפקקים ביום בו הוא נוסע מחוץ לעיר.

משכנתה/שכר דירה: עדיאל גר בשכירות, בדירת 5 חדרים במעו"ף. כיום הוא משלם 2,800 שקלים, ומאוגוסט הקרוב ישלם 3,200 שקלים.

פרנסה: משכורת חודשית כאיש הייטק.

תחשיב כולל: ההוצאות החודשיות הקבועות כוללות את הוצאות המגורים השונות, כולל שכר הדירה וארנונה, העומדת כיום על 1,200 שקלים.

סעיף משמעותי בתקציב של עדיאל כולל בילויים, יציאות ונסיעות לחו"ל. "כרווק אני מוציא יותר כסף על נסיעות ובילויים לעומת חברים נשואים. כשאני רוצה לבלות אני נוסע מחוץ לחריש, בעיקר מאחר שאין כל כך איפה לבלות כאן. זה בהחלט מתבטא בתקציב החודשי שלי, גם בגלל הוצאות הדלק". על פי הערכתו, סעיף הבילויים נוגס מתקציבו כ-30%.

שורה תחתונה: למרות הארנונה הגבוהה היחסית וההוצאות על נסיעות ובילויים מחוץ לחריש, עדיאל סבור שהחיים בחריש משתלמים יותר כלכלית לעומת מה שקורה בערים אחרות. "בהשוואה למקומות כמו פרדס חנה או בנימינה, שמציעים איכות חיים דומה, בחריש משתלם יותר לגור. הציפיות שלי מחריש מבחינת איכות החיים בהחלט נענו, השקט כאן עושה לי טוב, ובמאזן הכולל בין כל הגורמים, חריש יוצאת טוב".

 "המעבר לחריש לא היה משיקולים כלכליים"

ארנון הראל, 72, גרוש, גר בחריש שנתיים. ארנון עבר לעיר מכפר סבא כחלק מקהילת צבעוני, המאגדת גמלאים שהגיעו לעיר יחדיו מתוך שאיפה ליצור קהילה עוטפת ולהקיף את עצמם בחיי חברה תוססים.

חברי הקהילה, רובם בשנות השבעים לחייהם, שכרו שמונה דירות בבניין אחד, כשלנגד עיניהם עומד המודל המוצלח של קהילת הגמלאים החלוצה ברחוב נרקיס. כיום ארנון כבר אינו חבר בקהילה זו, אך ממשיך להתגורר באותו בניין.

ארנון היה מורה בתיכון וכיום פנסיונר.

שכירות/משכנתה: בשנתיים בהן הוא מתגורר בחריש, ארנון גר בשכירות עם חוזה ארוך טווח לחמש שנים שנחתם במסגרת הקמת קהילת צבעוני. שכר הדירה אותו הוא משלם בחריש נמוך בכאלף שקלים מדירתו הקודמת בכפר סבא. "הדירה שלי בחריש הרבה יותר גדולה, ומשמעותית חדישה יותר, מהדירה ממנה עברתי לכאן", אומר ארנון, "אבל זה רק הבונוס. התמריץ לעבור לחריש היה קהילתי, לא כלכלי".

ארנונה: 1,112 שקלים לפני הנחת גימלאים, 901 שקלים אחרי ההנחה. ארנון מציין שאת הנחת הפנסיונר הוא מקבל בכל מקום בו יתגורר, אך כאן הארנונה מראש גבוהה יותר מזו ששילם בכפר סבא.

פרנסה: פנסיה של מורה בתיכון.

תחשיב כולל: ההוצאות החודשיות הקבועות נעות סביב ה-7,000 שקלים. ההכנסות הפנויות שלו הן באותו סדר גודל. הסעיפים המשמעותיים ביותר הם שכר הדירה ונסיעות. הילדים והנכדים נשארו בכפר סבא, וארנון נוהג לנסוע לבקרם לעתים קרובות. "בנוסף", מציין ארנון, "בחריש כמעט ואי אפשר להסתדר בלי רכב, לכל מקום צריך לנסוע, מה שמגדיל את ההוצאות על הדלק".

שורה תחתונה: "בסופו של דבר", אומר ארנון, "מבחינה כלכלית אין הבדל עבורי אם אני גר בחריש או בכפר סבא. החיים בחריש עבורי לא שונים במאזן ההוצאות וההכנסות ממה שהיה לפני שעברתי לכאן".

לקריאה נוספת: חריש יקרה לי: האם משתלם לגור בחריש?

קהילת 'חריש גאה' חגגה אירוע ייחודי בחסות משטרת ישראל: דגלי הגאווה הונפו לראש התורן בנקודת המשטרה המקומית ומעגלי שיח, בהשתתפות  שוטרים ותושבים, עסקו בסוגיות מהותיות לקהילה. יוזמת האירוע: "שיתוף פעולה תקדימי בקנה מידה ארצי עם המשטרה". חבר הקהילה הלהט"בית: "אני מרגיש בטוח יותר בעיר"

כ-60 תושבים וכ-20 שוטרים התכנסו אמש (שלישי) בנקודת המשטרה בחריש לאירוע יוצא דופן ומיוחד: מעגלי שיח של חברי הקהילה הגאה, תושבי העיר ושוטרים, לציון חודש הגאווה 2023, בחסות ובאירוח משטרת ישראל.

את הרעיון לאירוע הייחודי יזמה מעיין גלעד, רכזת קהילת 'חריש גאה', שהפיקה בשלוש השנים האחרונות את אירועי הגאווה בחריש.

"המצב המדיני בארץ דורש מאיתנו לשבת סביב שולחן ולדבר. גם המצב בחריש עם כל החיכוכים בין דתיים וחילונים והבחירות המוניציפאליות הקרובות עומד לגבות מכולנו מחיר: כל אחד יתבצר בעמדה שלו ויתמוך במועמד שלו וזה עלול להביא אותנו למקומות קשים להכלה", הסבירה גלעד.

בחסות משטרת ישראל

מי שהרימה את הכפפה והפכה את הרעיון של גלעד למציאות, היא לא אחרת ממשטרת ישראל. "סיפרתי למפקד נקודת המשטרה רפ"ק ענאן מנצור שהיות והשנה, לראשונה בחריש, יתקיים אירוע גאווה עירוני בחסות העירייה, אני רוצה לקיים מעגלי שיח כאירוע פרטי. הוא הציע שהאירוע יתקיים בנקודת חריש" .

משם הרעיון התגלגל הלאה. "ביקשתי לדגלל את התחנה בדגלי הגאווה ומיד קיבלתי את שיתוף הפעולה של סנ"צ דודי רוזנטל, מפקד תחנת עירון. הוא איש ערכי ובעל חזון שמחובר לקהילות השונות בעיר, והיה לו חשוב לתת מקום גם ליוזמה שלנו, שמקדמת קהילתיות בחריש".

"זכות גדולה לארח את הקהילה"

"כמשטרה, התפקיד שלנו הוא להתאים את השירות שלנו לקהילות השונות בעיר. חריש היא עיר מאוד מאתגרת ויש בה התנגשויות בין הקהילות השונות לכן מצאתי לנכון לקדם את האירוע הזה", מסביר סנ"צ דודי רוזנטל המשמש כמפקד תחנת עירון כבר שנתיים בקירוב. "משטרת ישראל כמשטרה שיוויונית מהווה את הגשר בין הקהילות השונות. זו זכות גדולה לארח פה את הקהילה הלהט"בית בחריש", ציין סנ"צ רוזנטל.

עוד הוא הוסיף: "חשוב שנדע להסתכל האחד לשני בגובה העיניים, לחפש איך אנחנו יכולים להיות חיובים אחד לשני, לעשות טוב אחד לשני ופחות לחפש למה לריב אחד עם השני.  ככל שכך יהיה, ככל שנחפש את המשותף  – אז החיים של כולנו יהיו טובים ונעימים יותר.  זו צריכה להיות הנורמה וכך גם נייצר תחושת ביטחון לקהילה הגאה בעיר".

 הנפת הדגל כרגע מכונן

ערב השיח שנחל הצלחה גדולה, החל עם נאומים של פעילים בקהילה ועם מצגת שהנחתה רחלי צימבר, ראש תחום הלהט"ב במשטרה.

מעגלי השיח עסקו בארבעה נושאים עיקריים: שיתופי פעולה בין קהילות – בהנחיית רמי גרטלר ויעל עינהר, הכלה וערבות הדדית בקהילה –   בהנחיית ישי רפופורט וניר אשכול שטרית, התמודדות עם סטיגמות – בהנחיית אביטל קניזו ועינת לוין מלכה ויחסים במשפחות להט"ב  – בהנחיית צפרירה ווקר ודורון צור.

נראה שהערב השיג את מטרתו הראשונה במעלה:  לייצר תחושת ביטחון לקהילה הגאה בעיר. כך לפחות מאמין עדי (31) גבר טרנס ופעיל בקהילה.

"אני עם דמעות בעיניים מהתרגשות. זה היה עבורי אירוע מרגש עם רגעים מכוננים שהסבו גאווה עצומה: הרגע הראשון היה כשדודי ומעיין הניפו את דגל הגאווה לראש התורן – פשוט מדהים לראות דבר כזה קורה בעיר שלי בשיתוף המשטרה. בעיני, זו המטרה של אירוע גאווה. אני מרגיש בטוח יותר בחריש".

"אני בהודיה גדולה על הערב החשוב הזה ועל שיתוף הפעולה התקדימי בקנה מידה ארצי שהצלחתי לקיים עם המשטרה", מציינת גם גלעד. "לא ניתן לתאר במילים את גודל ההשקעה של משטרת עירון למען הצלחת האירוע. כמות המשתתפים בהחלט מעידה על רצון התושבים להכיר האחד את השני ולקחת חלק פעיל בשיח שבין הקהילות".

בוטים ברשת: אווירה לא נעימה

הקהילה הגאה בחריש מונה על פי הערכות גלעד כ-300 חברים וחברות. לדברי גלעד, "למרות המתח החילוני-דתי בעיר, המקרים שאנו נתקלים בהם הם לא כל כך רבים. "אם יש משהו שפוגע בנו הוא לא מגיע מהמקום הדתי אלא מהמקום התרבותי. של חוסר הכלה אם יש, חוסר קבלה אם יש. בסופו של יום, יש לנו את אחת הקהילות הגדולות במרחב בין תל אביב לחיפה. ההתקדמות של הקהילה הגאה בחריש היא מטאורית, בהשוואה לקהילות בסביבה".

עדי מסכים גם הוא שחריש עברה כברת דרך. עם זאת, הוא גם מצביע על הדרך הארוכה שחריש עוד צריכה לעבור.

"רוב האנשים שמכירים אותי בחריש מכירים בזהות הלהט"בית שלי. לרוב הח'ברה ממש סבבה, במיוחד אם מכירים אישית ואם יש שיח, אבל ברשתות החברתיות יש כמה בוטים שגורמים לאווירה לא נעימה ולא בטוחה בחריש, אבל זה ברשת, לא ברחוב באחד על אחד".

עם זאת הוא מסייג: "להגיד לך שאני מרגיש בטוח? לא. יש איפשהו דגל גאווה? יש טלפון של מישהו שאפשר לדבר איתו בעיר? יש איזה סימן עירוני כלשהו שמראה שחריש היא מרחב בטוח ללהט"ב? אין שום שלט כזה.

"הנראות הלהט"בית מייצרת מרחב בטוח ולצערי, זה עדיין לא קורה בחריש ברמה המוסדית. התחושה היא שאין גב מהעירייה, אין החלטה על הקמת בית לנוער כמו "איגי" או "חושן". חשוב לי בית גאה. תנו לי קראוון עם דגל גאווה והמקום שלי בחריש יהיה יותר בטוח".

סגנית ראש העיר: מהתנגדות פומבית לתמיכה

ביום חמישי ה-22 ביוני, יתקיים אירוע גאווה נוסף בעיר, לראשונה בחסות עיריית חריש. האירוע בהיכל התרבות העירוני יארח את נעם חורב פזמונאי, משורר, מחזאי, סופר ישראלי עטור פרסים וחבר הקהילה הלהט"בית.

בשנים הקודמות נמנעה עיריית חריש מהפקת אירועים עירוניים לקהילה הגאה. סגנית ראש העיר וראש מפלגת הליברלים שני גרינברג, ציינה בראיונות עבר כי "עבור המועצה זו סוגיה מורכבת לעיכול".

את פשר השינוי במדיניות מסבירה גרינברג כתהליך ארוך שבכל שנה הייתה בו מעט התקדמות. "כשהקהילה רצתה לראשונה לערוך אירוע הייתה התנגדות פומבית לעצם קיומו. בשנה שלאחר מכן האירוע התאפשר כאירוע קהילתי והעירייה סייעה מעט בתשתיות. בשנה העוקבת האירוע עדיין היה פרטי אבל הפעם העירייה נתנה כמעט את כל התשתית הלוגיסטית העוטפת (במה, חשמל, גידור וכו').

"השינוי הגדול בגישה היה ההחלטה להשתתף בקול הקורא של המשרד לשוויון חברתי, מה שפתח את הדלת ללמידה על הקהילה ועיסוק באתגרים שמלווים אותה".

אירוע תרבות, לא אירוע מחאה

גרינברג מציינת מדדים נוספים הממצבים את חריש כידידותית ללהט"ב: "חריש נמדדה לראשונה השנה במדד הגאה במקום 22 המכובד מתוך 85 רשויות, והוא משקף את המאמצים שהעירייה משקיעה ביצירת סביבה מיטיבה עבור הקהילה הגאה.

"המיקוד של העירייה הוא בשירותים שנוגעים לחיים עצמם, ופחות בפעילות דקלרטיבית. מרבית הכסף הושקע ברכזת, הכשרות לעובדי העירייה וצוותי חינוך, וקבוצות תמיכה לחברי הקהילה. מיעוט מהכסף מושקע באירועים ציבוריים, והם נבחרים בקפידה מתוך מטרה לקדם סובלנות כלפי הקהילה בקרב הציבור הרחב.

"אופי האירוע העירוני שונה מאירועי הגאווה שהיו עד כה. האירוע מיועד לציבור הרחב, הוא בנוי כאירוע תרבות ולא כאירוע מחאה. החלטנו להשקיע סכום מכובד בדמות מוכרת שתיתן ערך מוסף ותמשוך מגוון רחב יותר של תושבות ותושבים להגיע – וכך נבחר נעם חורב. עלות האירוע הכוללת תעמוד על כ25- אלף שקלים.

"חריש בהחלט בדרך הנכונה והופכת להיות עיר יותר טובה לקהילת הלהט"ב בעקבות המאמצים שאנחנו עושים בתחום הזה. חשוב לנו מאוד להראות שלקהילה יש פה מקום, בעיקר באקלים הפוליטי שקיים במדינה כרגע. אנחנו מחבקים את הקהילה ומתייחסים אליה באופן שווה כאחת מהקהילות הרבות שמרכיבות את הפסיפס העירוני המגוון בחריש".

החזון: דגל הגאווה על בניין העירייה

"נראות להט"בית היא לא פרובוקציה", מסביר עדי, שמחכה ליום בו דגל הגאווה יונף על בניין העירייה, בדומה לרשויות אחרות בארץ.
"דגל גאווה בבניין העירייה מעביר מסר ברור של תמיכה בלתי מסויגת בחברי הקהילה. זו אמירה עם מסר שגם לנו יש מקום בחריש, שהיא עיר לכולם". גלעד מצידה מסכמת גם היא: "באירוע אתמול השתתפו חברי המועצה שני גרינברג ויפתח שטיין שמזה שנים פועלים למען הקהילה הגאה. השתתפותם משלימה את התמונה לכדי תמיכה מוניציפלית בהידברות שבין הקהילות.

"התחלתי פעילות למען הקהילה הגאה לפני קצת יותר מארבע שנים ואם יש משהו שחשוב לי לומר זה שהקהילה הזאת תדע שהיד עוד נטויה".

לקריאה נוספת: אירוע הגאווה בחריש: "מעיד כאלף עדים על אופייה האמיתי של חריש"

שישה חרישאים, ירושלמים לשעבר, נזכרים באהבה בילדותם, מוצאים קווי דמיון בין העיר שחוברה לה יחדיו לחריש, ומייחלים שהעיר החדשה תתברך באווירה הירושלמית, בשלג, ביופיה של ירושלים, ברבגוניות האנושית ו"אם אפשר גם בכותל"

"ירושלים צרובה בי"

"נולדתי בירושלים בבית החולים 'הר הצופים' ולכן אהבתי מאוד את השיר "מעל פסגת הר הצופים", נזכרת רחלי מיס (35), שחקנית ומוזיקאית יוצרת, המתגוררת 10 שנים בחריש.

מיס היא דור רביעי בירושלים מצד אמה, ואת עבותות האהבה לעיר הקודש, הנחיל לה סבה, רחמים מלמד כהן, שזכה בתואר 'יקיר ירושלים' וכיכר מלמד קרויה על שמו.

"ירושלים צרובה בי. הרגשתי מאז ומתמיד מחוברת לעיר וזו תחושה שהתגברה דווקא לאחר שעברנו למעלה אדומים. גם היום ירושלים היא עבורי בית".

מיס נזכרת בחוויה מהתקופה האחרונה: "נסעתי ברחוב שוהם והתהפכה לי הבטן, הרגשתי בגוף שאני בירושלים, עד שהבנתי שזה בגלל הבנייה עם אבנים ירושלמיות".

החוויות הטובות בתקופת ההתבגרות מהולות גם בזיכרונות קשים יותר מתקופת האינתיפאדה השנייה: "זה היה תרחיש שחזר על עצמו, מאות בנות מתפללות יחד באודיטוריום באולפנה  ואחת לכמה זמן, הצוות שולף תלמידה ומודיע לה שקרוב משפחה שלה נפגע בפיגוע. זו היתה רולטה רוסית. התחושה היתה שהכל מסוכן והכל מפחיד, לא רק בירושלים, בעיקר נסיעה באוטובוסים".

מיס, שמתגוררת מול החורש בחריש, מספרת שהיער מהווה עבורה תזכורת מתמדת לנופים האהובים של ירושלים. "הטבע סביבנו עונה על מה שחסר בחריש, עתיקות היומין של ירושלים. חריש נטועה עמוק בתוך שורשים של טבע עתיק".

לשאלה מה חסר לה במקום מגוריה הנוכחי משיבה מיס: "חסרים לי מקומות להופעה, מוסדות עם סיפור, ותק והיסטוריה, חסרים מקומות ישנים עם אופי. חריש עדיין מתגבשת אני רק מקווה שלצד הרצון לשמור על אחידות אסתטית ומודרניות יאפשרו לעיר לייצר מעט אופי".

"נוף האורנים מזכיר את הטבע בירושלים"

נופר מרגליות (31) ומיכאל שפייכלר (35) הכירו בתחנת אוטובוס בבנייני האומה ומאז לא נפרדו דרכיהם. השניים מתגוררים עם שלושת ילדיהם כבר ארבע שנים בחריש.

מרגליות, זמרת ויוצרת, גדלה ברחביה "ליד בית ראש הממשלה" ולמדה במגוון רחב של בתי ספר בעיר. שפייכלר, פיזיותרפיסט עצמאי, עלה לארץ מרוסיה בגיל 3 וגדל בקריית מנחם כחילוני.

"למדתי באורט גבעת רם ליד האוניברסיטה בתוכנית מופת של מצוינות עם תגבור במקצועות מתמטיקה ואנגלית. את תקופת האינתיפאדה אני זוכר היטב. הייתי תיכוניסט. יש לי חבר שאיבד בפיגוע אח וסבתא.

"אבא שלי, רופא מנתח שעבד בשערי צדק, טיפל בנפגעי הפיגועים".

לצד החוויות הקשות, שפייכלר זוכר טיולים ובילויים עם חברים. "חזרתי בתשובה בתקופת הצבא. היו לי חברים דתיים בקיבוץ עירוני בשכונה שגדלתי בה. מאוד התחברתי, זה הדליק את הניצוץ היהודי ובתקופת הצבא התחלתי להניח תפילין".

שפייכלר חש שחריש מזכירה את עיר הקודש בשני מובנים עיקריים: "טיולי הטבע כאן בסביבה מזכירים מאוד את יערות ירושלים. עד היום כשאנחנו מבקרים את המשפחה שלנו בעיר הבירה, לצערי רק אחת לשבועיים-שלושה, אנחנו משתדלים לשלב טיול בביקור.

ומעבר לזה, חריש משופעת בזוגות צעירים, בחבר'ה שהם בראש שלך, בדומה לאלו שהכרתי בירושלים".

מה יהפוך את חריש ליותר ירושלמי?

"זמן. צריך שחריש תהיה יותר עתיקה".

היופי של ירושלים הוא ה"ביחד"

מרגליות מסכימה עם בן זוגה ומוסיפה: "צריך פה עצים בוגרים יותר. בחריש יש עצים דקיקים ורואים רק בניינים, אין ירוק כמו בירושלים".

מרגליות משוועת גם למוסדות תרבות: "תרבות ומרכזי בילוי זה מאוד חשוב. פאב קטן שמשמש להופעות, אקדמיה למוזיקה, תיאטרון, ירושלים משופעת בהם, זה עושר תרבותי בלתי נתפס".

ילדותה של מרגליות היתה משופעת בעושר נוסף: חיבורים בין גוונים שונים של אוכלוסייה. "הבית שלי היה מאוד פתוח ומכבד. למדתי בקריית משה בבית ספר נעם בנות, זרם תורני על גבול המתחרד, עברתי לבית ספר פלורליסטי דתי, שכיבד את כולם והפך אותי לאדם טוב יותר, וסיימתי תיכון ובגרויות בבית הספר החילוני הגימנסיה העברית".

מרגליות גם סיימה שירות לאומי בעיר שחוברה לה יחדיו: שנה ראשונה במקלט לנשים מוכות ושנה נוספת במוזיאון ישראל. "חוויתי גם את הקשיים של ירושלים וגם את התרבות שבה. היופי של ירושלים, למרות הקיצוניות, הוא ה"ביחד", יש הכול.

"אני לא הרגשתי את החיכוכים והמתחים בעיר אלא ראיתי את הצבעים ואת המגוון האנושי. בבילויים במדרחוב, בכיכר החתולות, פגשתי חברות דתיות וחברים חילוניים אלו היו נקודות מפגש לכולם. תמיד הרגשתי שיש משהו מחבר בין כולם – הרגשתי את כור ההיתוך ואת הקדושה של העיר בצבעים הרבים שיש לאנשים שבה".

מרגליות מתרגלת את תחושת הבית שעדיין חסרה לה בחריש ומודה שעם הזמן שחולף היא מניחה עוד לבנה ומעמיקה עוד שורש: "הייתי רוצה להביא לכאן את המשפחות שלנו. אנחנו כל הזמן על הקו חריש-ירושלים. זה מאוד קשה. אני רוצה להביא לחריש את ההורים, להביא עצים בוגרים ואם אפשר אז גם את הכותל".

"ירושלים היא לא כתובת אלא חוויה והוויה"

"רמת אשכול, השכונה שגדלתי בה היא כיום שכונה חרדית. זה לא החזון שלי עבור חריש. מצד שני, ברור לי שבחריש מתנהל כיום משחק דגלים, כיבוש טריטוריות. אני מקווה שלמדנו משהו ונבנה פה משהו חדש שיאפשר לכולנו לחיות פה", מציין עודד סולר (48), מטפל בשיאצו ומאמן כלכלי.

סולר היה ילד "מפתח" שמיהר לצאת אחרי הפסקת הצוהריים הכפויה, החוצה, לחברים. "שיחקתי המון קלאס, 'קרוב לקיר' ו'גוגואי'ם ו'קולולוש' ו'שוטרים וגנבים' בגבעת התחמושת. רק בצבא הבנתי שגדלתי בחממה מטורפת. הייתי נחלאי ושמוצ'ניק וגיליתי שאני צריך "לשנמך" את השפה ולדבר פחות "ירושלמית" כדי שיבינו אותי. הבנתי גם שכנראה שיש משהו במושג הזה של 'ילד טוב ירושלים'".

סולר למד בתיכון בעל המוניטין רנה קסין. "היינו השכבה הכי גדולה בהיסטוריה של בית הספר 450 תלמידים. בכנס מחזור שעשינו לאחרונה גילינו ש-85% עזבו את ירושלים ו- 5% התחרדו. לא נשארו לי חברים בירושלים".

למרות זאת, סולר מגדיר עצמו עדיין כירושלמי כי "ירושלים היא לא כתובת אלא חוויה והוויה". ה"ירושלמיות", לתפישתו, היא היכולת לראות ולהבין אנשים שונים ממנו. "אני נהנה מהגיוון התרבותי של האוכלוסייה בעיר. לא מפחיד אותי או מלחיץ אותי לראות אנשים שלא דומים לי. השכנים מולי הם חרדים ומעלי יש עולים חדשים. זה בסדר, כל עוד זכות הקיום שלי לא נפגעת".

סולר אינו שותף לצמא של שפייכלר לניחוח של עתיקות: "כבן של אדריכל ברשות העתיקות, יש לי תודעה עמוקה לעבר. אני מאוד אוהב היסטוריה ומקווה שנלמד ממנה לעתיד. עם זאת,
העובדה שלחריש אין היסטוריה מקלה על היכולת לבנות מקום חדש. לא צריך לסחוב את ההיסטוריה על הכתפיים".

זיכרונות משכונת גאולה

שרי טייכהולץ (31) התגוררה בשכונת גאולה עד נישואיה בגיל 18. "אני חרדית לשעבר, לפני שלוש שנים התחלתי תהליך של יציאה מהחברה החרדית ותהליך של התקרבות לעצמי וריפוי עמוק. כיום אני מלווה אנשים בתהליך יציאה מהחברה החרדית, אני מרצה על סיפור החיים שלי ומנחה סדנאות התפתחות ומנהלת את קהילת "יוצאים בפרדס" – קהילה של חרדים לשעבר מאזור פרדס חנה, חריש, חדרה והסביבה.

"גדלתי באופן מאוד רחוק ושונה מאורח חיי כיום. התגוררנו בשכונת גאולה ממש ליד מאה שערים. למדתי בבית ספר באידיש שהוא אפילו לא 'בית יעקב'. גדלתי בבית מאוד-מאוד שמרני וקיצוני. אני בעיקר זוכרת חוויות של הליכה מרובה ברגל, כמעט ולא היינו נוסעים ברכב או באוטובוס".

טייכהולץ, אם לארבעה ילדים, נמצאת בעיצומו של תהליך גירושין "שמכבד את שני הצדדים" ומתגוררת עדיין עם בעלה החרדי. "הילדים שלנו מקבלים חינוך דתי. אני לא דתייה ולשמחתי חריש מספקת אפשרויות מתאימות גם לי, גם לו וגם מסגרות חינוך מתאימות לילדים".

לשאלה האם חריש מזכירה לה את ירושלים משיבה טייכהולץ בכנות: "אני גרה בשכונת פרחים ובטיולי בשדרת ההגשמה אני רואה לעיתים את האוכלוסייה ממאה שערים, תולדות אהרן, שמתגוררת בסמוך.

"אני רואה את הילדים בני ה-8 אוחזים בידם של אחיהם בני השנתיים ולוקחים אותם לתלמוד תורה – כך גדלתי. מתעורר בי רצון, במיוחד שאני רואה את הנשים, לפנות אליהן ולומר "גם אני הייתי פעם כמוך"".

"לחטוף אבנים בכותל"

שמריהו ירט (32) הוא סטודנט לסיעוד במכללה חרדית בבני ברק וחובש מתנדב באיחוד הצלה. ירט נולד בארה"ב ועלה לארץ בגיל צעיר. גם הוא גדל בשכונת גאולה והתגורר בירושלים עם בנו ועם אשתו יהודית, ירושלמית גם היא, עד למעבר שלהם לחריש לפני 4 שנים.

למרות שמשפחתו השתייכה לחסידות גור, ירט התחנך בתלמוד תורה זילברמן, זרם המתנגד לחסידות. ״למדתי בעיר העתיקה על כל המשתמע מכך: לקום מוקדם, לנסוע בהסעה של התלמוד תורה ולחטוף אבנים בכותל. לצד החוויות הלא פשוטות, ירט זוכר גם טובות יותר

"כל ילד שהיה מגיע ל"ותיקין" בכותל, מנין תפילה בנץ החמה לפני הזריחה, היה מקבל דולר. באותה תקופה שווי הדולר הספיק לנו לשתי ארוחות של לחמניה ושוקו או פיתה וזעתר מהמאפייה המקומית. לעיתים היינו בורחים מהשיעורים לפלאפל קרוב ויושבים כמו על מקרר הארטיקים ומרכלים עם בעל המקום.

ירט המשיך בלימודים התורניים אך לא מצא את עצמו בישיבה. הוא התגייס, שירת כאיש קבע באמ״ן והתחתן במהלך השירות.

הזכייה בהגרלה של מחיר למשתכן הביאה אותו לחריש, פה הכיר את ארגון איחוד הצלה, שהפך לביתו השני. בתפקידו כחובש-מתנדב מכיר ירט את פניה הרבות של חריש, בדומה למגוון האנושי הרחב בירושלים.

ירט בחריש: "אני בא מבית חרדי, מתפלל בבית כנסת דתי לאומי ומטפל גם בחבר'ה מתולדות אהרון וגם בחבר'ה שמצביעים לליברלים".

"בירושלים אפשר למצוא את כל התרבויות בעולם. את יוצאת מגאולה שצמודה למאה שערים ועוברת דרך הכנסיות האתיופית והרוסית וממשיכה לברים של ההיפסטרים הירושלמים.

"הרבגוניות של האוכלוסייה בחריש מזכירה לי את זה. אני בא מבית חרדי, מתפלל בבית כנסת דתי לאומי ומטפל גם בחבר'ה מתולדות אהרון וגם בחבר'ה שמצביעים לליברלים".

למרות האהבה הגדולה של ירט לעיר החדשה והצעירה, הוא מודה שיש בו געגועים לעיר הולדתו ובעיקר לבית הכנסת הגדול "שם התפללתי רוב שנותיי הבוגרות", אבל גם למזג האוויר, לשלג ו"לאווירה שאי אפשר להסביר אותה".

ביום העצמאות נפטר שראל חיים והוא בן 54 בלבד. שראל התגורר בחריש ב-20 השנים האחרונות והיה פעיל במחאות שהוביל הציבור הליברלי-חילוני בעיר ולמען בני הנוער בחריש. שראל גם היה ממקימי התנועה לביטול תשלומי ההורים במוסדות החינוך בישראל. "בזכות הפעילות של שראל תלמידים רבים יצאו לטיולים שנתיים, קיבלו ספרים או נרשמו לחוגים". אמש התקבצו חבריו ומוקיריו לזכרו במדורת ל"ג בעומר, "בחג שהוא כל כך אהב"

את חגיגות ערב יום העצמאות ה-75 למדינת ישראל העבירו יחד שראל חיים ובני משפחתו בנעימים בחריש. בבוקר, הודיע שראל לבנו כי בעקבות חולשה ומחלה קלה, הוא מעדיף לנוח בביתו ולא להצטרף למפגש החברים המתוכנן בקציר. בשעות הערב המאוחרות ולאחר מספר שעות בהן לא התקבל מענה משראל, הגיעו כוחות חילוץ ורפואה לביתו ברחוב הזית ומצאו אותו ללא רוח חיים בדירתו.

שראל חיים, בן 54 במותו, היה מוכר לרבים מתושבי העיר. הוא התגורר בחריש כ-20 שנה והיה עד להפיכתה מיישוב קטן לעיר ואם בישראל. "שראל היה איש עשייה, אדם אופטימי וצנוע, כזה שמאמין ומיישם את המשפט "אמור מעט ועשה הרבה", כתב עליו יוסי אזרחי חברו, תושב העיר.

אהבת חינם אמיתית

ואכן, פעילות ציבורית לתיקון העיר והפיכתה לבריאה, הוגנת ומצליחה לתפישתו, היו משאת נפשו של שראל. הוא היה פעיל מאוד במחאות שהוביל הציבור הליברלי-חילוני בעיר, לקח חלק בהפגנות נגד הפעלת צופרי שבת על גגות מבנים, השתתף בביקורת הפומבית על היחס לנשים ולהט"בים בעיר וטרח רבות בניסיונות לשפר את המענים ופעילויות הפנאי עבור הנוער בחריש, בפרט בסופי השבוע. "לשראל היתה אהבת חינם אמיתית, הוא פשוט אהב לעזור לאנשים", ציינה זיו חיים, זוגתו לשעבר ואם בנו אביב.

"עשית כל כך הרבה למען החברה בעיר ובמדינה, ובזכות העשייה שלך אנשים זוכים להכיר אותך גם אחרי מותך וזה מראה על גדולתו של אדם", ספדה לו עידית ינטוב חברת מועצת העיר בתום ימי השבעה והוסיפה: "אני מבטיחה לך להמשיך בדרכנו ולהילחם למען הצדק והאיזון בעיר שלנו ובמדינה שלנו".

לוחם ליישום חינוך חינם

לצד המעורבות המקומית השקיע שראל רבות גם בפעילות במישור הארצי. "עשינו הרבה צדק ביחד", מספר פיצ'י דובינר, תושב קציר שהיה חברו הקרוב של שראל.

במשך שנים רבות פעלו השניים נמרצות לסיוע למעוטי יכולת, תוך מאבק סיזיפי במוסדות השלטון. מטרת העל שעמדה לנגד עיניהם היתה ביטול גביית תשלומי ההורים במוסדות החינוך בישראל ולשם כך קיימו שיחות רבות עם חברי כנסת ונבחרי ציבור כדי להשמיע את קולם של ההורים הפונים אליהם.

"לשראל היה קשה לקבל את המציאות שבה מצד אחד קיים חוק חינוך חינם אך מאידך ההורים נדרשים לשלם אלפי שקלים מדי שנה. כמעט מדי יום עזרנו להורה אחר.

"בזכות הפעילות של שראל תלמידים רבים יצאו לטיולים שנתיים, קיבלו ספרים או נרשמו לחוגים שבתחילה לא רצו לספק להם. הוא היה צדיק ועזר להמון אנשים", שיתף דובינר.

"שראל הוא אבידה גדולה, אישית עבורי וגם עבור המאבק החברתי הזה. נלחמנו ונמשיך להילחם גם עבור שראל, כדי שילדי הרווחה בישראל יזכו לפטור מלא מתשלומי הורים".

גם לילי בן חיים, תושבת העיר, היתה שותפה לדרכו: "לחמנו ביחד לעתיד של חריש. עשית הכל כדי שיהיה כאן טוב. היית (לא נתפס שאני מדברת בלשון עבר) לוחם צדק. ביחד עם פיצ'י דובינר יבד"ל למען חינוך חינם ועוד הרבה מטרות ראויות. היריעה קצרה מלהכיל. אני נשארת עם תחושת החמצה, אהבה גדולה וגעגוע עמוק אליך".

אהב את ל"ג בעומר

דובינר היה כמובן ער לרחשי ליבו של שראל בזירה המקומית: "שראל חלם על חריש כעיר חופשית וצודקת ורצה שחריש תצמח להיות עיר של כולם, של כלל המגזרים, ושכולם יחיו כאן יחד בשלום ויכבדו זה את זה".

"בעיני שראל ראוי להנצחה בחריש, אולי באמצעות טורניר כדורגל מקומי, הספורט שהוא כל כך אהב", הוסיף דובינר והזכיר את מכבי חיפה, הקבוצה אותה שראל אהד. דובינר ציין שבכוונתו לפעול מול העירייה למציאת מסגרת מתאימה להנצחת זכרו.

"במהלך השבעה נחשפתי לכמות האנשים שהכירו את שראל ורק אז הבנתי את היקף המעורבות והחיבור שלו עם תושבים בעיר", ציינה זיו. בשיתוף עם קבוצת מכריו הקרובה יזמה משפחתו מדורה לזכרו בל"ג בעומר, החג האהוב עליו והמועד בו הכירו זיו ושראל.

אמש (שני), התקיימה צעדה של חברים מביתה של זיו ברחוב התחדשות אל אתר הדלקת המדורות בשכונת מעו"ף, שם התקבצו החברים, הבעירו מדורה לזכרו וסגרו מעגל של עצב, בתקווה שיתאפשר להם בעתיד לפתוח מעגל חדש של שמחה.

ראובן גלברט-גיל ניצל בזכות קצין נאצי שסיפק לו נעלי הליכה בצעדת המוות. נחום רוטנברג שרד את זוועות אושוויץ אך איבד את אחיו יום אחד בלבד לפני השחרור. יוסף משה בן ברית ברח להרי הפירנאים ושרד כנגד כל הסיכויים. שלושה סיפורי חיים של שורדי שואה שסופרו על ידי יקיריהם, בני הדור השני והשלישי

כ-150 אלף ניצולי שואה חיים כיום בישראל ובכל יום הולכים לעולמם כ-50 מהם. העדויות ממקור ראשון הולכות ומצטמצמות משנה לשנה, אך השאיפה להמשיך לזכור ולעולם לא לשכוח, היא כאן כדי להישאר, כמאמר הציטוט המפורסם: "כל עוד מישהו זוכר אותנו, אנחנו חיים".

אמש (שני) התקיימו בחריש מפגשי "זיכרון בסלון", במסגרתם פתחו מספר תושבים את ביתם ואירחו שורדי שואה או בני דור שני ושלישי, ששיתפו את סיפוריהם האישיים  מתקופת השואה וקיימו שיח משמעותי על תפקיד הזיכרון בחיינו.

בבית משפחת שמחון בשכונת מעו"ף התארחה נעמה נגר, בתו של שורד השואה יוסף משה בן ברית, יליד המבורג, שברח עם אחיו לבלגיה ומשם לצרפת. בן ברית היה בן 13.5 בלבד בליל הבדולח וההחלטה לברוח התקבלה בעקבות המאורעית הקשים. ביום הבריחה אביו  נעצר על ידי הגסטפו ואילו יוסף ואחיו יחד עם אמו עברו דרך חתחתים בניסיון לברוח מציפורני הכובש הנאצי. יוסף עלה ארצה לאחר מסע מפרך בהרי הפירנאים. "הצטרפתי לקבוצה של בורחים לספרד דרך הרי הפירנאים המושלגים בעזרת ארגון המחתרת היהודית בצרפת A.J  וכמעט ניספנו בשלג, אחרי שהמבריח עזב אותנו בצורה נפשעת", צייו יוסף בעדות שנתן לפני מספר שנים.

את המפגש יזמה קהילת לב המעו"ף שקיימה זו השנה השלישית מפגש זיכרון בסלון. קשה מאוד, בטח בחריש להגיע לנותני עדויות ממקור ראשון", ציין אריאל יוסף, חבר קהילת לב מעו"ף וממארגני המפגש. "למפגשים החיים, פנים אל פנים עם בני הניצולים, יש משמעות גדולה בעיני יותר מכל הטקסים הממוסדים והממלכתיים, או מצפייה בסרטי שואה בטלוויזיה. מדובר בסיפור של תקווה, כך אני יוצא מדי שנה מהמפגש וכך גם הפעם. לשמוע על האנשים שאיבדו את כל עולמם, הגיעו ארצה השתקמו ובנו את המדינה זו מבחינתי מהות הגאולה – יציאה מהחורבות של העולם היהודי הישן ובניה של עולם יהודי חדש בארץ ישראל".

"אבא לא דיבר במשך 50 שנה"

"יום השואה נוגע בי באופן אישי על רקע עברן של סבותיי בברית המועצות. שאמנם ברחו בזמן וניצלו אך הספיקו להיות עדות לחוויות קשות, ביתה של אחת מהן הופצץ", סיפרה דניאלה גפן, שקיימה בביתה בשכונת בצוותא, מפגש זיכרון בסלון עם רן גיל, תושב פרדס חנה ודור שני להורים ניצולי שואה.

חדווה וראובן גלברט (גיל), הוריו של רן, איבדו את בני משפחותיהם בזוועות השואה, והכירו באוניית המעפילים 'חירות' בדרכם לארץ ישראל. הם התחתנו במחנה המעצר בקפריסין ועלו ארצה ישירות למלחמת השחרור. רן שיתף עם הנוכחים את קורות אביו, במהלך המלחמה שהיה נער בעיר מגוריו לודג' ועבד בעבודות שונות בגטו לודג' יחד עם אביו ואחיו הצעיר. הוא היה עד למותם של אביו ואחיו ואילו ראובן התגלגל למחנה עבודה ומשם הגיע לבוכנוולד. בזכות התושיה שלו השיג ראובן מזון נוסף ושרד אף את צעדת המוות, בזכות עזרתו, תאמינו או לא, של קצין  נאצי, שסיפק לו נעלי הליכה מאסיר בו ירה כמה דקות קודם לכן. הקצין אמר לראובן שהוא מזכיר לו את בנו. כ-5,000 אסירים יצאו לצעדת המוות ועל פי מסמכים רפואיים רק 148 אסירים שרדו את מסע הזוועות. הוא שוחרר במאי 1945 על ידי האמריקאים כשהוא במצב גופני ירוד. הוא שקל 45 קילוגרמים בלבד. ראובן שגדל בבית ציוני החליט לעלות ארצה.

רן, כבן דור שני, סיפר על הילדות המורכבת שחווה בקיבוץ שהוקם על ידי שורדי שואה. "היו כאלה שדיברו, היו שלא הוציאו מילה. אבל אי אפשר היה לא לדעת בקיבוץ מגידו שהיתה שואה. אבא לא דיבר במשך 50 שנה ואילו את הסיפור של אמא הכרנו. השואה היתה תמיד נוכחת בחיינו. לי ולשאר הילדים בשכבת הגיל שלי, לא היו קרובי משפחה. דוד, סבתא, סבא או דוד היו מושגים מופשטים בלבד מתוך הספרות.

"אם לחברי היו קרובי משפחה, בדרך כלל אחים גדולים שעלו ארצה לפני המלחמה, הכרתי אותם אישית, את כל אחד ואחת מקרובי המשפחה היות וזה היה נדיר".

"זו הפעם הראשונה שאני מארחת מפגש כזה בביתי. ניצולי השואה הולכים ונעלמים סביבנו, ועם שלא יודע את עברו  – עתידו לוט בערפל, אני מאמינה מאוד באימרה הזו, והיה חשוב לי מאוד לקיים מפגש כזה בחריש", סיכמה גפן.

"קשה לי להיכנס לנעליו"

אדר ארביב רוטנברג תושבת מעו"ף, הקרינה בביתה את עדותו המצולמת של סבה, נחום רוטנברג, שהלך לעולמו לפני כחודש וחצי בלבד בגיל 94. אדר ניסתה במשך ימים ארוכים לאתר נותן עדות כדי לקיים בביתה מפגש ומשלא מצאה החליטה לשתף לראשונה מסיפורה המשפחתי על אף האובדן הטרי.

רוטנברג, שרד את זוועות גטו לודג' בפולין, מחנה ההשמדה אושוויץ', ומחנה העבודה אלם, איבד את כל משפחתו בשואה וברח ממחנה העבודה עם פתיחת השערים על ידי החיילים האמריקאים המשחררים. אחיו ובן דודו עימם שרד את זוועות המלחמה נפטרו יום אחד בלבד לפני יום השחרור. לילדיו קרא מאיר (אביה של אדר) ושרה, על שם הוריו שנספו בשואה.

אדר מספרת כי את ההחלטה לשתף ממאורעות השואה קיבל נחום רק לאחר שאדר, בהיותה תלמידת כיתה ב', ביקשה שיספר לה ולבני הכיתה על שחווה. "הייתי מאוד קשורה לסבא שלי. במשך שנים הייתי מצטרפת אליו לטקסים ולמפגשי זיכרון בסלון ברחבי הארץ, והוא היה שותף לכל מיני יוזמות להנצחת זכר השואה. היום הוא היה אמור להיות נותן עדות בזיכרון בסלון של ההסתדרות הארצית בתל אביב, אבל לצערנו הוא כבר לא איתנו. נשבעתי לסבא שלי שזו תהיה מטרת חיי ובכל הזדמנות שתהיה לי אנציח את זכרו ואספר את סיפורו".

"מאוד קשה לי בנקודת הזמן הזו להיכנס לנעליו ולספר את הסיפור שלו, ולכן בחרתי להקרין קטעים שבו התראיין לתוכנית הבוקר 'פאולה וליאון', סירטונים אישיים ועדות שנתן בפני עובדי דלתא גליל לפני כ-4 שנים באורך של 45 דקות. האורחים שהגיעו אמרו לי שחשו תחושת החמצה שלא הכירו את סבי ז"ל. היה מאוד מרגש ועוצמתי וחבל שהוא לא פה לספר את סיפורו".

חברות תיאטרון פלייבק בלת"מ מופיעות כבר 6 שנים בחריש ומשקפות על הבמה סיפורים אישיים של תושבות העיר. ההכרות המעמיקה עם הנשים המקומיות והיכולת המקצועית המושחזת מעניקות להן נקודת מבט ייחודית על השינויים המתחוללים בעיר. "פתאום שמעתי קולות שלא היו קיימים בעבר, מקהילות שלא היו כאן קודם. היתה תחושה שכל אחת מושכת לכיוון שלה"

החב"דניקית משכונת מעו"ף שיננה פסוקים מהתורה עם ילדיה בגינה הציבורית, והעלתה את חמתו של השכן החילוני, שניסה לנמנם בשבת. תושבת בצוותא ניסתה להסביר פנים לשכנים החדשים, חברי קהילת תולדות אהרן, אבל זכתה בהתעלמות מוחלטת. והחילונית משכונת החורש, תלשה בצורה שיטתית את כל הפשקווילים שפורסמו בגנות הקאנטרי העירוני והפעלתו בשבת.

שלושה סיפורים אלה ואחרים קיבלו ביטוי תיאטרלי והומוריסטי והוצגו על ידי חברות קבוצת פלייבק בלת"מ (בלתי מתוכנן), שהופיעו בערב מסכם שערכה מועצת ההסכמות הנשית.

המועצה הנשית בהנהגת יעל עינהר ומרים דביר עסקה במהלך כל השנה בפתרון מחלוקות בין קהילות שונות באוכלוסייה בשיתוף עם עיריית חריש והקונגרס הישראלי.

בערב המסכם שהתקיים בחודש שעבר השתתפו 120 נשים ממגזרים שונים בעיר. חלקן שיתפו בחוויותיהן מהמגורים המשותפים בעיר וכולן יחד צפו בשיקוף בימתי, הומוריסטי ומשעשע לסיפורים שמעניקים הצצה למתח הקיים בעיר בין חילונים, דתיים וחרדים.

"אני בלי כיסוי ראש – תקבלי אותי?

"אני מודה שהופתעתי", מספרת רונית מנשה, מייסדת תיאטרון הפלייבק המקומי, בלת"מ. "אני לא נמצאת בפייסבוק וחלק מהסיפורים של הנשים היו חדשים לי".

רונית מתגוררת בחריש כבר 10 שנים. יחד איתה בקבוצה מופיעות רחלי מיס וענבר אליהו, שתיהן מגרעין ההתיישבות 'ראשית תבואתו' שאכלס את חריש עוד בתקופת היותו ישוב קטן.

שלוש החברות הנוספות בקבוצת הפלייבק, דקלה רבל, מעין אפרתי ואמה ביתן, הן מראשוני התושבים בחריש החדשה ועברו להתגורר בעיר "רק" ב-2016.

שש הנשים עוסקות באומנויות ובתחומים משיקים: הן שחקניות, מוזיקאיות, יוצרות, מורות ובעלות שלל תארים והסמכות נוספים. הן גם בנות אותה שכבת גיל, פחות או יותר. המבוגרת בחבורה בת 44 והצעירה בהן טרם החליפה קידומת לעשור הרביעי, אבל כולן שייכות למגוון רחב של קהילות דתיות (חוזרים בתשובה, ברסלבים, נחמנים ודתיים לאומיים מקהילות אבני החושן ולב חריש).

גם דקלה, שמאמצת מראה חילוני, מגדירה עצמה כדתיה. "כשעברתי לחריש שמעתי על התיאטרון המקומי. התקשרתי לרונית ואמרתי לה שאני שחקנית ודתיה אבל בלי כיסוי ראש, "תקבלי אותי?" שאלתי.. והיא השיבה "בטח"".

"הדתיות מתות עלינו"

כבר שש שנים שקבוצת פלייבק בלת"מ פועלת וחברות הקבוצה בנו מוניטין שהולך לפניהן, לפחות בקרב הנשים הדתיות בחריש. "במהלך השנים הפכנו לקבוצה שנותנת מענה לצרכים שונים בעיר. אנחנו מופיעות באירועים של בנות מצווה, אירועי סיום שנה למורות, נשות קהילה, בתוכניות מוגנות לנערות ובאירועים נוספים", מציינת מעין.

"הדתיות מתות עלינו. החילוניות רואות כיסוי ראש וקצת נבהלות", מציינת דקלה אך היא מודה שהמחסום האחרון נשבר באירוע האחרון, באירוע ההסכמות בו הן הופיעו לראשונה בפני נשים חילוניות וגם נחשפו לסיפורים שלהן בעיר.

ענבר: "קיימת היענות ורצון של ציבור הנשים שמכירות ואת האיכות שלנו. אבל אין ספק שהמופע האחרון הוא שיא עבורנו, והמדד מבחינתי היה המהירות בה כל הכרטיסים אזלו".

רונית מחזקת את דבריה: "תוך שעה ההרשמה לערב נסגרה ויעל (עינהר) ביקשה מאיתנו לעצור את הפרסומים. אני מעריכה שניתן היה גם למלא אולם גדול יותר, רבות נותרו ללא כרטיס".

המוטיב המרכזי: "תראו אותי"

תיאטרון פלייבק דורש אימפרוביזציה מהשחקנים ומקיים שיתוף פעולה בינם לבין הקהל. מתנדבת מהקהל מספרת סיפור או רגע מחייה, וצופה בסיפור המוצג על הבמה מיד לאחר מכן. חברות פלייבק בלת"מ מקשיבות כבר שנים ארוכות לסיפורים של תושבות חריש, והן עדות, גם באמצעות הבמה, לשינויים הגדולים שמתחוללים בעיר.

"התחלנו לפני שש שנים כשהעלינו בפורים את מופע "בלאגן בשושן" בפני קהל ביתי. הכרנו את הקהל והיתה תחושה של הופעה לפני משפחה. במופע האחרון הרגשתי את האפקט של השינוי שחל בעיר. לא הכרתי את רוב הקהל. ישבו שם נשים רבות זרות לי", מציינת רונית.

"עדיין יש הרגשה משפחתית וקהילתית ויש מכנה משותף רחב מאוד לכל הנשים" היא מוסיפה. "כולן הגיעו לעיר חדשה לבנייה משותפת אבל מצד שני, גם נחשפתי לסיפורים על מתח בין קהילות. לא ידעתי עד כמה הוא מעסיק את האנשים. פתאום שמעתי קולות שלא היו קיימים בעבר, מקהילות שלא היו כאן קודם. היתה תחושה שכל אחת מושכת לכיוון שלה".

מעין: "בתחילת הדרך התחושה השלטת היתה של התחדשות וחלוציות, לב פתוח ויצירה. במופע האחרון עלו קולות אחרים של "מגיע לי", "אני רוצה להתרווח", "מי יתפוס יותר", "מי השולט" ו"מי ייקח למי". יש עדיין תחושה של עיר חדשה אבל לצידה גם תחושת חשדנות שצצה בכל פעם מחדש עם הגעתה של קהילה חדשה שלעיר ועם החשש מהשתלטות שלה על המרחב הציבורי. ראינו ושמענו את זה בהרבה סיפורים שעלו בערב, בצופרי השבת, בקאנטרי, באופי המתהווה של בנין מגורים חדש בבצוותא ועוד. המוטיב המרכזי שהיה שזור בכל הסיפורים של הנשים היה: "תראו אותי, אני לא שקוף, תראו את הצרכים שלי, אני פה".

גם אמה חשה בשינוי: "חריש היא גם עיר קטנה וגם עיר גדולה. אני לא נמצאת בפייסבוק ולכן דרך ההופעות אני מרגישה בשינויים שהעיר עוברת, מקהל שהכרנו היטב לקהל שאני לא מזהה. מצד אחד חריש היא המגרש הביתי של פלייבק בלת"ם ומצד שני כבר לא כולם מכירים אותנו ואנו לא מכירות את כולם".

 "יש מקום לכולם"

רונית מוסיפה זווית אישית לשינוי שהיא חשה בעיר: "בתחילת הדרך נחשפנו לסיפורים צפויים שיכולתי להזדהות איתם. פתאום עכשיו אני צריכה לגייס את השחקנית שבי לצורך שיקוף של סיפורים שאני פחות מכירה, שאני פחות מזדהה איתם אבל אני צריכה לתת להם מענה בזמן אמת על הבמה".

ענבר, שמתגוררת בחריש כבר 17 שנים ומשמשת כרבנית באולפנה מציינת שהיא מקבלת את השינויים המרובים באהבה: "השינוי בחריש בהחלט מורגש גם בעיר וגם בתיאטרון. אני מרגישה שהסיפורים החדשים הם עם יותר עומק, עם יותר רוחב. כמשפחה שמתגוררת פה שנים רבות ומעורה בנעשה בעיר אנחנו רואים את הקסם של העיר שמתרחבת וקולטת אליה אוכלוסיות חדשות. כמשפחה ותיקה אנו חווים גלגל קבוע של התרחשויות, לקבל חדשים, להסביר להם פנים, להרגיע את החששות. הגישה שלנו היא לראות את היופי הזה. הכל פה גדל אקספוננציאלי. אתה פותח משהו קטן ואין לך מושג לאיזה גודל זה יגיע. כך קרה לי עם קבוצת וואטסאפ שאני מנהלת וכך קרה גם עם קהילת 'לב חריש' שבעלי הרב אריאל אליהו עומד בראשה. אני בגישה שיש פה מקום לכולם והכל בסדר. אתה תהיה אתה, ואני אהיה אני".

נקודת האמת של המספרת

את האופטימיות שהפגינו רוב חברות התיאטרון מצננת מעט דקלה: "לתחושתי המצב נהיה פחות טוב. בתחילת הדרך היתה תחושת אופטימיות. לעומת זאת, כל הבנות שעלו לבמה באירוע האחרון העלו נושאים שמפריעים להן, תולדות אהרן, חב"ד, חילונית שרוצה קאנטרי.

"קצת צרם לי איך כל אחת רוצה שיקשיבו לה. שהמגזר שלה יהיה זה שינצח את המלחמה והתחושה שעלתה היא של חילונים שרוצים לחלן את העיר ושל חרדים שרוצים לחרד אותה. אבל יאמר לזכותנו שטיפלנו בסיפורים שעלו בצורה מהממת. כקבוצה התמקצענו מאוד מאז אותו ערב ראשון, ועשינו עבודה טובה סך הכל".

"נכון", מחזקת רונית את דקלה. "שמחתי לקבל אחרי אירוע ההסכמות תגובות טובות על השיקוף שעשינו לסיפורים, הנשים ששיתפו הרגישו שהבנו אותן, שהסברנו היטב את מה שעובר עליהן".

מעין מסבירה כיצד מצליחות חברות הקבוצה לבצע שיקוף מדויק לסיפורים שהנשים שיתפו: "הדבר שאנחנו הכי הרבה מתרכזות בו כשאנחנו מקשיבות לסיפור, הוא מהי נקודת האמת של המספרת. מהי בעצם מספרת על עצמה, על מה היא מדברת? כשאנחנו מביאות את הסיפור לבמה התפקיד שלנו הוא להציג את מה שהיא אומרת וגם את מה שהיא לא אמרה, אבל הרגישה".

אפילוג: דרך ארץ 32

ומה הלאה? במרץ הקרוב מתכננת רונית להעלות הצגה חדשה "דרך ארץ 32" שתעסוק, איך לא, ביחסי שכנות בין נשים ממגזרים שונים בעיר חדשה המתמודדת עם קונפליקטים במרחב הציבורי. את החומרים להצגה אוספת רונית מהשטח וצוות השחקניות יורכב מחילוניות ודתיות. חברות תיאטרון פלייבק מקוות שהאירוע האחרון פרץ עבורן מחסום ושכעת הן יוכלו להופיע בפני נשים רבות מכלל המגזרים בעיר, כפי שהן עושות מחוץ לגבולות העיר.

מי שאופטימי לפחות כמותן הוא ראש העיר יצחק קשת שנכח בתחילת אירוע ההסכמות וציין: "אני מוכרח להודות שנשים יודעות להגיע להסכמות הרבה יותר טוב (במדרש נאמר שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים). בערב ההסכמות נפגשו כ-120 מנשות העיר ממגזרים וגוונים שונים לאירוע של שיח ותרבות, הכירו, שוחחו על החיים יחד בחריש והתגלגלו מצחוק במופע של קבוצת תיאטרון הפלייבק המקומית בלת"מ. אני מאמין בכל ליבי שרצון השם הוא שנחיה כאן ביחד בחריש, ולא משנה מה דעותינו".

לקריאה נוספת: שנתיים לחוק השבת: "הסבירות שהחוק יאושר לא גבוהה"

השגרה בבית משפחת פרידמן כוללת אימוני נגינה יומיים, שיעורים פרטיים, תחרויות בינלאומיות יוקרתיות והשגחה צמודה במשרה מלאה של אם המשפחה על בנותיה, אביגיל, תהילה ויעל. ככה מטפחים כשרונות

אם תעברו ברחוב שוהם בשעות אחר הצוהריים תוכלו לשמוע צלילי פסנתר הבוקעים מדי יום מאחת הדירות במתחם ותאזינו ליצירות של גדולי המלחינים הקלאסיים. על המוזיקה שמלווה את דיירי השכונה אחראיות שלוש האחיות לבית משפחת פרידמן.

בשבוע שעבר זכתה אחת מהן, תהילה-רבקה, בת העשר, במקום הראשון בתחרות "פסנתר לתמיד", תחרות ארצית לפסנתרנים צעירים שנערכה באשדוד. אחותה התאומה, יעל-אלישבע זכתה במקום השני.

השתיים ממשיכות את המסורת שהתוותה אחותן הגדולה, אביגיל-ברוריה בת ה-13. לפני שלוש שנים הבכורה לבית פרידמן קטפה גם היא את המקום הראשון בתחרות המקצועית הראשונה בה השתתפה. אביגיל הפתיעה את משתתפי התחרות ושופטיה בכישרון המוזיקלי שגילתה כמו גם בזמן הקצר בלבד בו היא עוסקת בתחום.

מאחורי האחיות עומד זוג הורים לא שגרתי במחוזותינו. יעקב ואליאנה פרידמן. בני הזוג הכירו בסין, התגיירו ועברו להתגורר באוהיו. בנותיהן, ילידות ארה"ב, זכו לחינוך יהודי אורתודוכסי והמשפחה עלתה לארץ בשנת 2015 כדי למצוא מסגרת חינוכית מתאימה לילדות ברוח היהדות.

בני הזוג בחרו בתהליך הגיור את שמם הפרטי ושם המשפחה."פרידמן באידיש זה איש של שלום", מסביר יעקב ומנמק את הבחירה: "חיפשתי תשובות כל חיי וחשתי תסכול וחוסר סיפוק מהעולם שראיתי וחוויתי סביבי. כשמצאתי את אלוהים ואת הדרך בה אלוהים רוצה שנחיה כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר, כבר לא חשתי את המתח בתוכי שהיה בעבר. מצאתי חלק מהתשובות, הגעתי למקום של שקט בתוכי", מסביר יעקב.

משטר אימונים קפדני

לפני שנה וחצי עברה המשפחה להתגורר בחריש. יעקב מבקר מדי פעם בבית הכנסת "לב חריש" ואוהב להצטרף למניין התימני. "אני אוהב את השירה שלהם", הוא מסביר בחיוך ביישני.

אביגיל-ברוריה (13) לומדת ב'אולפנת חריש' ואילו אחיותיה הצעירות, יעל-אלישבע ותהילה-רבקה תאומות בנות 10, הן תלמידות כיתות ה' בבית הספר 'כנפי רוח'.  הן משלבות בהצלחה לימודים והשקעה מרובה בדרך הקריירה המוזיקלית שהתוותה להם אמן, אליאנה.

פעמיים בשבוע כל המשפחה נוסעת יחד לרעננה ללמוד שיעורי נגינה אצל המורה טניה, מורשה מטעם הקונסרבטוריון של תל אביב. הם מבלים 45 דקות נסיעה לכל כיוון וכל בת מקבלת שיעור שנמשך 60 דקות בסטודיו של המורה, שמתגוררת קרוב יותר לחריש ופוטרת אותם מהצורך לנסוע לתל אביב.

מעבר לשני השיעורים השבועיים, כל אחת מהן מתרגלת בבית נגינה של שעה עד שעה וחצי ביום, כל יום. "לפעמים קצת יותר, אבל זה ממש לא קבוע", מסבירה אביגיל ומוסיפה: "צריך זמן מסוים כדי שהחומר ייקלט וישב טוב. עם 15 דקות ביום – זה לא יעבוד".

על משטר האימונים מפקחת אמא אליאנה במשרה מלאה.

מדוע כיוונת אותם לכיוון הזה?

"עבורי מוזיקה היא ריפוי. היא מעודדת אנשים ונותנת אנרגיה טובה. רציתי שמההתחלה תהיה להן כניסה לעולם היפה הזה. התחלתי עם אביגיל כשהיתה צעירה במעין חוג לקטנטנים. זה התחיל להיות רציני יותר כשהיא עברה לנגן בקונסרבטוריון בגיל 8. היא זכתה בתחרות הראשונה בגיל 10 והפתיעה כיוון שהיא ניגנה זמן קצר בלבד, אבל כבר היה ברור שיש לה כישרון. התאומות התחילו בגיל 7 והן מנגנות כבר שלוש שנים".

אביגיל נבחרה כאחת מהמוזיקאיות המוכשרות לתוכנית הלאומית למחוננים בירושלים מטעם משרד החינוך, "תוכנית שקשה להתקבל אליה" מספרת אליאנה. בגיל 11, בעקבות זכייתה במקום הראשון בתחרות הפסנתר באשדוד, היא ניגנה עם התזמורת הסימפונית של אשדוד, קיבלה תעודת הוקרה מקרן התרבות אמריקה ישראל (קרן שרת) ואף זכתה לנגן באולם המופעים אלברט הול, בלונדון.. "בפסח שנה שעברה נסענו ללונדון. אביגיל נבחרה להשתתף בקונצרט של מוזיקאים ישראלים צעירים שהתקיים באולם המופעים הידוע בבירת אנגליה. זו היתה חוויה מאוד מיוחדת", מציינת אליאנה ומוסיפה בסיפוק כי מבחינות רבות אביגיל מתווה את הדרך לאחיותיה הצעירות ממנה.

שלושתן מקפידות על שגרת אימונים, וחוות עליות ומורדות, הצלחות וכישלונות. חוויות שאינן פשוטות לעיכול גם למבוגרים שבינינו, אבל נראה כי השלוש מתמודדות בבגרות שאינה אופיינית לגילן.

"השתתפתי בתחרות באשדוד גם השנה אבל לא קיבלתי פרס", מסבירה אביגיל. "לא הרגשתי מבואסת. אין על מה להתבאס בעיקרון. אני מנגנת כי אני אוהבת לנגן".

גם יעל שזכתה "רק" במקום השני בתחרות באשדוד מציינת: "טעיתי בנגינה, אז אני לא אמורה לקבל מקום ראשון".

כעסת על עצמך?

"אם לא זכיתי, אני לא צריכה לכעוס. אמרתי לעצמי שאני רוצה להשתפר", משיבה יעל. להבדיל, תהילה, שקטפה את הפרס הראשון, מסבירה כי פעם היא זוכה ופעם אחותה, ומציינת שהזכייה שימחה אותה, אבל המעמד לא מרגש כל כך בהשוואה לתחרות בינלאומיות יוקרתיות.

השלוש מתאמנות כעת לקראת Scherzo International piano competition תחרות יוקרתית נחשבת והמסלול לעתיד ברור למדי, לפחות לבכורה מביניהן.

"עבורי הנגינה בפסנתר היא לא תחביב- זו מתנת חיים, זו המטרה של החיים שלי לפתח קריירה כפסנתרנית. ההורים אמנם הציבו לי את הדרך בהתחלה, אבל גם אני בחרתי בזה כי אני אוהבת את זה".

גם תהילה ויעל מאשרות שמטרת חייהן בשלב זה היא להפוך את הנגינה בפסנתר לייעוד. "אמא שלי בחרה ואני המשכתי", אומרת תהילה.

"ילדים הם ילדים, הן אוהבות את הפסנתר, רוצות ללמוד, אבל תמיד אני יושבת איתן, מזכירה להם שהמשימה שלהם היא לסיים את הדף הזה והזה…

"זו דרך לא פשוטה עבור ילדים, אלא מתסכלת וקשה שעלולה לגרום להם דכדוך ואכזבה", מסבירה אליאנה. "אני תמיד אומרת להן בואו ננסה להבין מה הבעיה, ננסה להירגע ואז למצוא את הדרך הנכונה לפתרון, אחרת זה לא יעבוד".

אני עובדת איתן צעד אחר צעד על החוזקות שלהן ועל היכולת שלהן לנווט את דרכן בעולם, לא רק במוזיקה".

"בלי אמא לא הייתי מצליחה עד עכשיו, היא ממש עזרה לי", מסכמת אביגיל במשפט את ההשקעה המרובה של אמה שניכר בכל תחום ותחום, החל מבחירת התלבושות, המשך במעקב אחרי ההתקדמות בלימודים העיוניים בבית הספר ובאימוני הפסנתר וכלה בבדיקת הציפורניים.

אליאנה מסכימה כי ההשקעה המרובה לא מותירה לבנותיה זמן רב לפגישה עם חברות או טיפוח תחביבים אחרים. גם היא ובעלה עסוקים מדי מכדי לפתח קשרי חברות קרובים עם שכנים ומכרים בעיר, אבל ההשקעה הגדולה של הזמן, הכסף והמאמץ נועדה להבטיח את עתיד בנותיה. "הבנות שלי יהיו חופשיות לבחור את דרכן כשהן יגיעו לגיל 18 ויהיו בוגרות מספיק כדי להחליט אם הן רוצות להיות פסנתרניות או לבחור בדרך אחרת. הן יזכו בתמיכה שלנו בכל החלטה שהן יקבלו. אבל כרגע, עד שהן יהיו בוגרות, אני רוצה כאמא לשמור עבורן על כל האפשרויות פתוחות ודורשת מהן לעשות את המאמץ שכרוך באימוני הנגינה. בשבילן, אני מאחלת להן להישאר בתחום הזה".

טיול של עולים חדשים מחריש. צילומים: דוברות עיריית חריש

למעלה מ-1,700 עולים הגיעו לחריש במהלך שנת 2022, והם מהווים כ-40% מכלל העולים שבחרו להתגורר בעיר במהלך השנים האחרונות. הפוטנציאל לקליטת עולים נוספים הוא גדול, במיוחד לנוכח היתרונות הברורים שחריש מציעה בתחום הדיור והמיקום המרכזי בארץ, אבל המחסור בתעסוקה מקומית וחולשתה של התחבורה הציבורית הם חסם משמעותי

בתחילת החודש חגגה ישראל את חג 'יום העלייה' – ציון להכרה בחשיבות העלייה לארץ. גם בחריש צוין יום העלייה באמצעות פסטיבל 'חריש רואה עולם', שנחגג זו השנה הרביעית, פסטיבל 'חג הסיגד', שיתקיים מחר ובמספר אירועים נוספים.

על פי נתוני עיריית חריש בעיר מתגוררים 4,300 עולים. עיון מעמיק יותר בנתונים מגלה כי למעלה ממחציתם הם עולים "חדשים-ותיקים" וכי מחלקת הקליטה בעירייה מטפלת ברובה בעולים ה"חדשים יותר" (כ-2,000 איש), אותם עולים שבחרו בחריש אחרי שהייה קצרה בארץ או הגיעו לכאן ישירות משדה התעופה.

נתונים אלה מציבים את חריש במקום ה-32 במדד רשויות קולטות עלייה. רק לשם השוואה, בשנת 2018 חריש היתה ממוקמת במקום ה-57 במדד זה. ומיהם העולים שמגיעים לחריש? נתוני ההתפלגות מראים כי 40% מכלל העולים הם יוצאי חבר ברית המועצות לשעבר: רוסיה, אוקראינה, בלארוס וקזחסטן; 40% נוספים הם יוצאי מדינות דרום אמריקה, ויתרת ה-20% מגיעים מצרפת, ארה"ב, שוויץ ומדינות אחרות.

השג שיא או פספוס?

נתון מפתיע לא פחות חושף כי 40% מכלל העולים החדשים הגיעו לחריש במהלך שנת 2022 (שטרם הסתיימה). נתון גבוה זה מסתדר עם הנתונים הכלליים המשקפים עלייה חדה במספר העולים שהגיעו לישראל. במחצית הראשונה של 2022 בלבד, עלו כ-60 אלף עולים לישראל. בשנת 2021 עלו לישראל 28 אלף עולים בלבד. השוואה לנתונים הארציים מסבירה מדוע עידית ינטוב, המשנה לראש העיר ואחראית תחום הקליטה, מאמינה שחריש פספסה בגדול את גל העלייה מאוקראינה. "רוב העולים מאוקראינה שמגיעים לחריש הם אלו שיש להם משפחה פה. פגעה בנו מאוד העובדה שאין לנו דירות קלט, דירות שניתנות לעולה לשלושה חודשים בחינם ומאפשרות לעולים לסיים את תהליך הקליטה בארץ.

"ישנן ערים קולטות עלייה שבמסגרת תקציב למקרים מיוחדים פתחו עשרות דירות קלט מתוקצבות. לוד לדוגמה, השקיעה חצי מיליון שקלים בקליטת העלייה מאוקראינה. חריש לא השקיעה כלום. "מדובר בגל עלייה אדיר שקרוב בממדים שלו לגל העלייה הרוסית בשנות ה-90' והוא לא מגיע לחריש. מדובר בפספוס גדול מאוד. צר לי על זה".

המטרה: אינטגרציה מיטבית

בניגוד לדעתה של ינטוב, אלונה גבר-קרקליס, מנהלת מחלקת קליטת עלייה בעיריית חריש, מאמינה שקצב הקליטה של עולים חדשים בעיר הוא טוב, כמו גם היחס המספרי בין העולים החדשים לשאר האוכלוסייה, יחס שמאפשר להם להיקלט היטב בחברה הישראלית.

"המטרה והייעוד של המחלקה הם עידוד עלייה וקליטה מוצלחת של העולים ושילוב שלהם בקהילה הישראלית. יחס נמוך בין עולים לישראלים הוא בריא. אם רוצים להשתלב בחברה הישראלית לא מגיעים לעיר עם אחוז עולים חדשים גבוה יחסית. במקרה הזה לעולים לא תהיה אפשרות לדבר עברית עם השכנה או להסתדר לבד עם קניות בסופר".

האם שיעור העולים בחריש נמוך יחסית בהשוואה לערים אחרות?

"אני לא אומרת שאין עוד פוטנציאל, אבל כבר כיום אנחנו קולטים עלייה יותר מזיכרון יעקב, יקנעם, קרית אתא ולוד. ב-2015 היינו מקום 138 בקליטת עולים במדד עיר קולטת עלייה, וכיום אנחנו מקום 32".

"אנחנו רוצים לשמור על אותו יחס פחות או יותר, לא רוצים להגיע ל-50% עולים בעיר. בדרך כלל בערים עם אחוז עולים גבוה, כמו נצרת עילית לדוגמה, אין אינטגרציה בריאה בין עולים וישראלים".

"קיבלנו הרבה פניות מעולים מאוקראינה ורוסיה – אבל מי שלא מתאים לו להגיע לחריש, אני בחיים לא אשכנע אותו להגיע לכאן. יש כאלה שרוצים לחזור לאוקראינה אחרי שלושה חודשים ולכן מגורים בנתניה או חיפה, בהן יש דירות להשכרה לטווח קצר, יכולים להתאים להם יותר. גם מערכת החינוך בחריש לא מתאימה לקליטה של ילדים לזמן קצר, היות והיא קולטת כל הזמן תלמידים חדשים".

להשיג מידע מיוטיוב

גבר-קרקליס מספרת על כלל הפעילויות בהן משקיעה המחלקה על מנת למשוך עולים נוספים לעיר החדשה של ישראל: "אנחנו משתתפים בירידי עלייה בחו"ל, נמצאים בקשר עם כל הגורמים הרלוונטיים בארץ ובחו"ל, משיקים קמפיין שיווקי, יש לנו שת"פ עם גופי תקשורת בחו"ל ובארץ, ואתר העירייה מפורסם בשפות נוספות. רק לאחרונה קיבלתי שיחה מנציגת הסוכנות היהודית, שסיפרה שביריד שהם ערכו בדרום אפריקה, כל מתעניין שלישי שאל על חריש. לחריש יש הרבה מה להציע לעולים".

ועם כל המאמצים שמופנים לשיווק חריש בחו"ל, מודה גבר-קרקליס שההמלצות מפה לאוזן הן בעלות משקל מכובד. "כבר היום בחריש גרים כמה בלוגרים בעלי שם בתקשורת מחוץ לארץ", היא מוסיפה.

אחת הבלוגריות המצליחות ביותר אליהן מתכוונת אלונה, היא דריה דולגינוב (35) תושבת שכונת מעו"ף בחריש. דולגינוב עלתה לארץ ממוסקבה לפני 10 שנים, ובשנתיים וחצי האחרונות היא מתגוררת בחריש.

אחרי הבלוג המצליח שלה, ישראלייף, שמספר על חוויות המגורים בישראל, עוקבים 98 אלף איש וסרטונים מוצלחים במיוחד זוכים למיליון וחצי צפיות.

50 אלף צפיות לחריש

לפני שנתיים העלתה דולגינוב סרטון על חריש שזכה ל-100 אלף צפיות. סרטון עדכני יותר על חריש, שעלה לבלוג לפני חודשיים בלבד, זכה כבר לכ-50 אלף צפיות. בסרטון מסבירה דולגינוב על העיר, המיקום שלה, היתרונות של חריש ולצידם, החסרונות. "אני נותנת את המידע שאנשים שרוצים לעלות לארץ – מחפשים", מסבירה דולגינוב.

"חריש מעניינת הרבה אנשים בחו"ל. אם אני משווה את חריש לעיר עם אותה כמות אוכלוסייה  -חריש מעניינת הרבה יותר ויש לסרטונים שלה הרבה יותר צפיות, בעיקר בגלל המחירים הטובים של דירות להשכרה וקנייה".

מה בעיקר מעניין את הפונים אלייך?

"המחסור בעבודה עוצר הרבה אנשים מלהגיע לכאן. כדי לעבוד צריך לצאת מהעיר ולצערי, בלי רכב אי אפשר להסתדר פה. עולים חדשים לא קונים תוך חודש-חודשיים אוטו וזה בעייתי. הם צריכים להשתמש בתחבורה ציבורית, אבל רבים מתלוננים עליה. היא לא מספיק טובה. אם יהיה פה אזור תעשייה זה ייתן דחיפה משמעותית לעולים להגיע לכאן.

"אנשים שמתעניינים בחריש מגלים שעדיף להם לגור בחדרה. יש שם תחב"צ, אפשר למצוא עבודה באיזור תעשיה, והכל נגיש שם במרחק הליכה".

דולגינוב מציינת כי רוב המתעניינים מרוסיה ואוקראינה בחריש  גם מציינים את חששם מאי נוחות במגורים בעיר עם הרבה דתיים. "העולים מרוסיה הם חילונים לחלוטין וקצת חוששים שיהיה להם פה לא נוח מהבחינה הזו. אני מסבירה שאין בעיה ומספרת שגרים פה גם דתיים וגם חילונים".

מארה"ב לחריש: לוקיישן מצויין במרכז הארץ

לינה זלבסקי (52) עלתה לארץ ממישיגן ארה"ב עם בעלה אלפרד (60) ועם אמה, סופיה מייזלס (85). השלושה עלו בעקבות הבן היחיד והנכד, מיטשל זלבסקי (25) שהגיע לביקור, התאהב בישראל ונשאר לגור בה. בני המשפחה מתגוררים בחצי השנה האחרונה בשכונות הפרחים ובצוותא ולדברי זלבסקי, את המידע הראשוני על העיר חריש, היא קיבלה מהבלוג של דריה.

"ביוטיוב מצאתי סרטון של דריה וראיתי שיש הרבה פוטנציאל לחריש. חיפשנו מקום שנעים לחיות בו והוא לא יקר מדי. לחריש יש לוקיישן מצוין במרכז הארץ, בין הבן שלנו שגר בהרצליה, לבין קרובי משפחה שיש לנו בקריית מוצקין".

לינה מצאה את הדירה בה היא מתגוררת בעזרת מתווכת והיא לומדת עברית באולפן פרטי עם ואוצ'ר ממשלתי. "לא הרבה מדברים אנגלית בחריש, אבל הרוסית שיש לי עוזרת. אנשים מתאמצים להבין אותי במכולת ואפילו מתקשרים לדובר רוסית או אנגלית. בכלל, האנשים בחריש הרבה יותר נדיבים מאנשים שהכרתי בארה"ב".

מה הקושי הכי גדול בחריש?

"אין לנו רכב פרטי ורוב משרדי הממשלה כמו משרד הפנים, משרד הקליטה וביטוח לאומי הם בחדרה. גם רופאים מומחים יש רק מחוץ לעיר, בפרדס חנה או אור עקיבא. העיר עוד לא מפותחת מספיק, התחבורה הציבורית חייבת להשתפר ובינתיים אין פה בכלל חיי לילה. כשהבן שלי מגיע לבקר משעמם לו פה – אין לו מה לעשות בחריש בגילו".

מהו היתרון המרכזי בחריש?

"זו עיר קטנה, חיים כמו משפחה ומכירים את השכנים. נסענו בקיץ לאוזבקיסטן והשכנים שמרו על החתולים שלנו. אני אוהבת שאנשים עוזרים אחד לשני בחריש ממש כמו משפחה".

בעקבות הבת והנכד

טניה נירודה (61) ברחה ממוראות המלחמה בדנייפר אוקראינה והגיעה ישירות לחריש, ביולי 2022. הבחירה בחריש היתה פשוטה, בתה ונכדה מתגוררים בעיר. השניים הגיעו חודשיים לפני טניה, גם הם, בעקבות קרובת משפחה שעברה לכאן.

טניה אינה לומדת באולפן, היא ברחה בחוסר כל מביתה ומאושרת שהצליחה למצוא עבודה מהר כל כך שתחלץ אותה מהמצוקה הכלכלית. היא מטפלת בסופיה מייזלס, אמה של לינה, ובזמנה הפנוי מטפלת בנכד.

גם טניה מתרגשת מהקהילתיות החזקה המורגשת בעיר ודמעות עולות בעיניה כשהיא נזכרת בימים הראשונים כאן. "האנשים כאן נדיבים מאוד וקיבלו אותנו בזרועות פתוחות, ניסו להבין מה חסר לנו ולעזור. זה מאוד מרגש. לא הכרתי כלל את ישראל, זו פעם ראשונה שלי פה. אני לא יכולה להשוות את חריש לערים אחרות, אבל אוהבת את העובדה שהכל חדש בעיר".

ומה צופן לה העתיד? לא ברור. ההחלטה אם להישאר בארץ או לחזור באוקראינה היא משאירה לבתה. היא תלך בעקבותיה, בדיוק כפי שעשתה משפחת זלבסקי, שעלתה בעקבות בנם.

עלייה בלי ירידה

גבר-קרקליס מסכמת: "האתגר מבחינתי הוא לא רק קליטה, כי אם קליטה מוצלחת. "כשהגעתי לתפקיד היתה עלייה וירידה, אנשים שעזבו את חריש והארץ. העולים לא קיבלו כלים  להתמודד עם הפרנסה, לא היה אולפן עברית בעיר ולא היתה לחלקם תחושה של בית. כיום אנחנו מספקים מעטפת רחבה כולל אולפן עברית בחריש (נפתח בדצמבר 2018) בו לומדים כיום כ-260 עולים חדשים ואולפן פרטי בעזרת ואוצ'ר, יש מגשרות שעוזרות להורים להבין את מערכת החינוך, יש עבודה משותפת בין מחלקת הקליטה למחלקות שפ"ח, חינוך ורווחה ויש דגש השנה על מתן כלים למציאת תעסוקה. אפשר לומר שבחריש העולים זוכים לאינטגרציה טובה ואחוז הירידה הוא פחות מ-2%  – זה המדד אחרי שנתיים ומדובר בנתונים טובים".

לקריאה נוספת: "לבנות ולהיבנות בה" – על שלושה עולים ואולפן אחד בחריש

משפחת פלומבו תכננה להשתקע בגוואטמלה הרחוקה ולאחר מסע משפחתי מיוחד ומעצים, הבינה שחריש היא המקום הטוב ביותר עבורה. עדי ודגן שאול הגיעו לחריש לפני 5 שנים. ביולי האחרון הם עזבו את העיר אך כעבור שנה חזרו לכאן. ליאון ניסנוב גדל בחריש הוותיקה ובחר לגור בחריש החדשה כאדם בוגר. "גם ללא הקסם שהיה פה בעבר, אני מאמין מאוד בחריש"

על פי הערכות בחריש מתגוררים כעת כ-40 אלף תושבים, רובם המוחלט הם תושבים חדשים שהגיעו לעיר, שמצטיינת בהגירה חיובית, כך על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. עם זאת, מטבע הדברים ישנם גם תושבים שעוזבים את העיר ויש שבוחרים לחזור אליה, בפעם השנייה.

"אם חוזרים לישראל זה רק לחריש"

ג'ולי ואודי פלומבו הגיעו לחריש עם ילדיהם ב-2018 במחשבה להתחיל חיים חדשים בעיר חדשה, רחוקה מהכרך הסואן, תל אביב, אליו היו רגילים: "בחרנו לעבור לחריש במטרה לשפר את איכות החיים ולהיות חלק מקהילה. המעבר היה מוצלח והיה לנו טוב בחריש, אך אז הגיעה הקורונה", נזכרת ג'ולי.

משבר הקורונה סיפק למשפחות פלומבו חלון הזדמנויות לצאת לטיול משפחתי עליו חלמו. הם מכרו את כלי הרכב והרהיטים, עזבו את הדירה השכורה בחריש והמריאו למקסיקו.
וכך, בזמן שבתושבי ישראל שהו בסגרים עקב התחלואה המתפשטת, ומסגרות החינוך כמעט ולא פעלו, טיילו בני המשפחה בדרום אמריקה וצברו חוויות חדשות במקסיקו וגוואטמלה. בני ביקרו באתרים עם נופים עוצרי נשימה והתגוררו בבתי מלון ובתי דירות, לעיתים ללא עלות ועל בסיס שיתופי פעולה ובתמורה לעבודות נגרות שביצע אודי עבור המקומיים. ג'ולי מצידה, המשיכה בעבודתה בתחום הבריאות המשלימה-אונליין ומדי פעם העניקה למקומיים, טיפולי מגע גוף נפש.

"היינו במציאות אחרת לחלוטין והילדים לא פספסו כלום כי בארץ כמעט ולא היו לימודים באותה התקופה", היא משתפת.

כשחזרו ארצה שכרו שוב בני המשפחה דירה בחריש, אך שם לא הסתיים הסיפור. הגעגועים למציאות המשוחררת והדינמית במרכז אמריקה לא הרפו. לאחר שמונה חודשים נוספים בחריש, הם החליטו לחזור שוב לגוואטמלה, הפעם לטווח ארוך יותר ובמטרה להשתקע במדינה שכל כך נהנו לטייל בה.

חיבור לטבע וחיבור לקהילה

"כשטסנו לגוואטמלה בשנית, הפעם במטרה לגור, החוויה היתה שונה מאוד. פתאום נושאים כמו חינוך, תשתיות או שירותים, שלא ייחסנו אליהם חשיבות בזמן שטיילנו שם, הפכו משמעותיים יותר וההסתכלות היתה שונה. "שם בגוואטמלה בניסיון לרילוקיישן, הגענו לתובנה שבישראל אנחנו חיים טוב, יש לנו את המשפחה החברים הקרובים ויש לנו עבודה יציבה ושאנחנו פשוט משפחה הרפתקנית שאוהבת לטייל".

שלושה חודשים הספיקו לבני המשפחה לאחריהם החליטו לחזור שוב לישראל. "הפעם חזרנו ארצה ממקום אחר, שלמים יותר עם רצון לנטוע כאן שורשים", מספרת ג'ולי, "היה ברור לנו שאם חוזרים לישראל זה רק לחריש, וכך קרה. אנחנו כבר חודש וחצי בחריש עם גישה אחרת ותחושת שייכות גבוהה בהרבה".

את הכמיהה לשקט למרחבים ולטבע הם ממלאים דרך החורש הסובב את העיר. "הבאנו את המהות שלנו הנה. אנו מוצאים כאן מענה לכל הצרכים שלנו הן בתחום הטבע והן בתחום החיבור לקהילה". ג'ולי שופעת מחמאות למרכז 'סבבה' הפועל בעיר, ומספק לבנה המאובחן על הרצף האוטיסטי, מסגרת חיונית ומעצימה.

"המרכז הזה הוא פשוט בית עבורנו, מקום שרואה אותנו. התובנות שרכשנו בעקבות המסע שעברנו הן שבחריש יש מענים מדוייקים לכל הדברים החשובים לנו: חיבור לטבע וחיבור לקהילה ואנחנו מוקפים בשניהם".

"התגעגענו לקהילתיות"

עדי ודגן שאול עברו לדירתם השכורה ברחוב ברקת לפני ימים ספורים. יש עוד ארגזים לפרוק ובית לסדר, אבל את הסביבה הם כבר מכירים היטב. בקיץ שעבר, לאחר ארבע שנות מגורים בעיר, הם אמרו שלום לחריש ועברו לעפולה אבל התגוררו בה תשעה חודשים בלבד, וחזרו לחריש. "הגענו לחריש ממש בסמוך לחתונה שלנו ב-2017 ועזבנו ביולי 2021", מספרת עדי. "ההחלטה אז לעבור לחריש היתה בעיקר בגלל המחירים, הבתים החדשים, הקירבה לכביש שש, שמאפשרת לדגן להגיע באופן נוח יותר לעבודתו במרכז. בנוסף היה זה הרצון לקחת חלק ביישוב עיר חדשה בישראל", היא נזכרת.

ארבע שנים גרו בני הזוג בחריש, ובתם נועה, כיום בת שלוש, נולדה בעיר. "השנים הראשונות כאן היו נפלאות. הקהילה מדהימה, אנשים חמים, כולם הכירו את כולם והייתה אווירה של מושב. לצערנו התאכזבנו מאוד מאיכות הבניה של הדירות בהן גרנו בשכירות, ובכל דירה נתקלנו בבעיה אחרת. עם לידתה של נועה הפך המרחק הפיזי מהמשפחה למשמעותי ורצינו להתקרב אליהם יותר".

קו עפולה-חריש

המרחק מהמשפחה הפך משמעותי יותר בשל תקופת הקורונה: "אחרי כמה סגרים בחריש ללא משפחה, כשברקע האירועים האלימים של מאי 2021 בוואדי ערה, החלטנו לעזוב. מצאנו דירה בעפולה מול תחנת הרכבת, פתרון מצוין עבור דגן ונסיעותיו למרכז, ועברנו לשם", מציינת עדי.

בדיעבד, התברר שהפתרון היה מאוד נוח לדגן, אבל סיפק לעדי סידור מוצלח פחות. כבעלת עסק המספק חומרי גלם לאפיה בעיר, נדרשה עדי לחיות על קו עפולה-חריש באופן יומיומי, שגרה אותה הגדירה כקשוחה למדי. "הקש ששבר את גב הגמל היה זינוק ב-1,500 שקלים בשכר הדירה בעפולה, מה שהכריע את הכף והחזיר אותנו לחריש", היא מספרת.

המעבר המחודש לחריש מודל 2022 מתאפיין באופן טבעי בחוויה שונה: "העיר בהחלט השתנתה ואף גדלה, פחות מנופים ובנייה ופחות חבלי לידה ממה שספגנו ב-2017. קמו הרבה עסקים חדשים שזה מבורך. אני מקווה שהעירייה והתושבים ישכילו לפרגן ולתמוך בכולם. התגעגענו לקהילתיות שאין בעפולה ולא בשום מקום אחר בארץ. מקווים שהדירה החדשה והשנה החדשה שתבוא עלינו לטובה יביאו רק ברכה", מסכמת עדי בתקווה.

לא עוזב את העיר

להבדיל ממשפחות שאול ופלומבו, ליאון ניסנוב, הגיע לחריש כשהיה בן שנה בלבד וכיום בבגרותו, 27 שנים אחרי, הוא בוחר לחיות בחריש את חייו, למרות כל התהפוכות והשינויים שהעיר עברה. "חריש היא המקום בו גדלתי, בו ארצה לגדל את ילדי ובו ארצה גם לסיים את חיי", הוא מדגיש. משפחתו של ניסנוב עלתה לארץ בשנת 1994 מחבל קווקז, בברית המועצות, ולאחר שהות של שנה במחנה עולים בעמק חפר, השתקעה המשפחה בחריש.

"למדתי בגן בחריש ובבית ספר יסודי בקציר. עד שנת 2013 היו כאן רק 300 משפחות. לא היו כאן חוגים, מרכזי קניות או מוקדי פנאי. היתה כאן מכולת אחת ועבור מרבית השירותים היינו צריכים לנסוע לפרדס חנה או חדרה. לא היה פה הרבה. מנגד, המציאות כאן היתה של מגורים כקהילה מגובשת מאוד כמו משפחה אחת גדולה". חנה, דודתו של ליאון, מחזיקה בתואר התושבת הראשונה של חריש ואביו יבדו, שמשמש כבר 13 שנה כמנהל מחלקת הניקיון העירוני, היה עובד המועצה הראשון של הישוב.

"גם ללא הקסם שהיה פה בעבר, אני מאמין מאוד בחריש"

"אנשים מגיעים כיום לחריש לבית מוכן ולעיר מסודרת והם לא יכולים לקלוט בכלל, שממש עד לא מזמן גרה כאן קבוצה קטנה של אנשים שעיר שלמה נבנתה סביבה והיא "אכלה" את כל אבק הבנייה והרעש שהיה כאן, אך עם כל הקושי, מעולם לא חשבה לעזוב את חריש".

על אף תנופה הבינוי חסרת התקדים שחוותה העיר, מעיד ניסנוב כי הרחוב ההולנדי בו מתגוררת משפחתו מאז ומתמיד, נותר פסטורלי ושקט בדיוק כפי שהיה בשנות ה-90'. "אמנם הרבה שכנים התחלפו, אך בשכונה הוותיקה, האופי השקט השתמר עד היום. ברגע שיוצאים מהשכונה כמובן שהמחזות הם שונים לחלוטין ממה שהיה כאן בילדותי".

ניסנוב, שסיים לאחרונה שש שנים של שירות קבע במשמר הגבול ומחזיק בתואר שני במנהל מדיניות ציבורית רואה כאמור, את עתידו ועתיד ילדיו בחריש כמו גם את הקריירה שלו. לפני כשנתיים רכש ניסנוב דירה בחריש, בסמוך לבית הוריו, והוא מתכנן לפתוח בעיר עסק חדש: "לאחר כמעט עשור של שירות במערכת הביטחון החלטתי לעבור טבילת אש בתחום העסקי ולפתוח בעיר חנות משקאות.

"העיר צריכה עוד להשתפר במספר תחומים כמו לדוגמה בתחום החינוך או התעסוקה, אך מדובר בתהליך טבעי של עיר חדשה ובמערכת שצריכה להתייצב", מציין ניסנוב וחושף את חלומו להיות שותף בעשייה הציבורית המקומית כחבר מועצת העיר. "אני חי פה כל חיי ואני רוצה שהעיר תמשיך להתפתח בעיקר בתחומי התרבות, הפנאי והתעסוקה. גם ללא הקסם שהיה פה בעבר, אני מאמין מאוד בחריש".

"קליקה" האב חריש צילום: דוברות עיריית חריש

קרין גפן נאלצה להקים את העסק מהתחלה עם המעבר לעיר, אך היא משתכרת כ-30% פחות בהשוואה למרכז, כ-50% מלקוחותיו של טל לוי הם מחריש ואילו אלדד נמני לא מצא עבודה כשכיר והפך לעצמאי שמעסיק כיום עובדים מקומיים בלבד, כדי לתרום לכלכלה העירונית

כ-700 עצמאים פועלים בחריש, כך על פי נתוני ביטוח לאומי, המעודכנים ליולי 2022. נתון נוסף מגלה כי אחוז העצמאים בעיר עומד על 9.6%, נתון הגבוה משיעורם הכללי באוכלוסייה, העומד על כ-8% בלבד.

את טל לוי (39), קופירייטר עצמאי, הנתון הגבוה יחסית לא מפתיע. "אחוז גבוה של עצמאים ויזמים כיאה לעיר חדשה", הוא מסביר. עם זאת, לא אחת נתקלים העצמאים בחריש בקשיי הסתגלות לא פשוטים.

"ההתמודדות הכי קשה במעבר לעיר כעצמאי היא הניתוק מהמקום שהיית בו. באת ממקום מסוים והרעיון לפתוח עסק קרה שם בהתאם לקשרים שהיו לך, בהתאם לחוסרים שזיהית, בהתאם לחוויה שלך. פתאום אתה מגיע לחריש עם עסק שנולד במקום אחר ומתמודד עם קשרים אחרים, רצונות שונים ואנשים שאתה לא מכיר", מסביר לוי, שכבר שנים רבות עובד כקופירייטר עצמאי ועד לתקופת הקורונה עבד עם לקוחות גדולים במרכז הארץ. "כתבתי הרבה עבור סוכנויות ומשרדי פרסום. כשהגיעה הקורונה היא בלמה חלק גדול מהפעילות. עם הזמן משרדי הפרסום חזרו לעצמם והעבודה שלי איתם התחדשה אבל במקביל, התחלתי להיות מוכר בחריש ולקבל לקוחות מקומיים. כיום 50% מכלל הלקוחות שלי הם לקוחות מחריש".

תקופת הקורונה אילצה את לוי להתמודד עם השינוי: "זה קצת להתחיל מחדש אבל כשאתה כבר כבול לעשיה, לידע ולציוד שלך. אתה צריך טיפה להמציא את עצמך מחדש, לצאת מהשבלול שהיית רגיל אליו ולהתחיל להכיר-להתחבר".

למרות כל הקשיים אותם מונה לוי, הוא מודה שישנם עצמאים שהקליטה שלהם בעיר קשה אף יותר, היות והם מעניקים שירותים לקהל מקומי. הוא, אחרי הכול, יכול בעזרת לפטופ ובריף להמשיך לעבוד עם לקוחות ברחבי הארץ.

תחרות קשה מאוד

"Fresh start", מציינת קרין גפן (40) שהקימה את Karins Beauty בתשובה לשאלה על המעבר שלה לעיר. "הגעתי לחריש לפני 4 שנים, עם ניסיון של 15 שנה בתחום אבל מאוד חששתי מהמעבר ואפילו התקשרתי למספר קולגות בחריש ושאלתי מה מצב התחרות. ידעתי שיש הרבה קוסמטיקאיות בעיר והבנתי שאני צריכה לבנות את הכול מחדש. זה היה קצת קשה – אבל הסתדרתי בסוף".

"כדי להתחיל מהתחלה בחריש הייתי צריכה למצוא משהו ייחודי לי, במיוחד לנוכח התחרות הקשה. רק בבניין שהתגוררתי בו היו שתי קוסמטיקאיות נוספות. למזלי, כבר היה לי את זה. הבנתי שהייחוד שלי הוא השירות של מתן טיפולי יופי בבית הלקוחות. במשך שנה וחצי עבדתי בצורה זו, הסתובבתי בכל חריש, הגעתי ללקוחות הביתה, ובניתי קליינטורה. מעבר לחוג לקוחות, בניתי את המוניטין שלי, אנשים למדו מי אני".

30% פחות מתל אביב

הקורונה ומצבה הבריאותי אילצו את גפן לשנות אסטרטגיה והיא הפסיקה לבקר את הלקוחות בביתן ופתחה קליניקה בביתה. "כיום יש לי מספיק לקוחות בשביל למלא לי את הלו"ז", היא אומרת ומציינת שלתפישתה, למרות התחרות העזה יש פרנסה לכל הקוסמטיקאיות, בתנאי כמובן שהן מקצועיות.

עם זאת, גפן מודה שהיא משתכרת משמעותית נמוך יותר בחריש מההכנסה שהיתה לה בעבר: "לפחות 30% פחות בהשוואה להכנסה שהיתה לי במרכז", היא אומרת. "כשהגעתי לחריש התחלתי עם מחירים מאוד נמוכים כדי להתמודד עם התחרות, אבל גם עכשיו אחרי 4 שנים כאן, המחירים בחריש אינם משתווים למחירים בתל אביב. האוכלוסייה בחריש שונה, נשים לא ישלמו כאן 120 שקלים על לק-ג'ל, לא משנה כמה את טובה".

כלכלה מקומית צומחת

הנתונים שגפן מספקת מקבלים גיבוי מנתונים רשמיים שמפרסמות רשויות המדינה. על פי נתוני ביטוח לאומי (מעודכנים לשנת 2019) ההכנסה שמייצר עצמאי בחריש נמוכה בכ-25% בהשוואה לעצמאי בישראל וכ-47.3% מכלל העצמאים בחריש משתכרים עד מחצית השכר הממוצע.

חבר המועצה יוסי גולדמן, האחראי על עסקים בעיר, מסתייג מהנתונים שאינם עדכניים לדבריו אך מוסיף הסבר הגיוני לפערים: "צריך לזכור שחריש היא העיר הכי צעירה בארץ ולכן העצמאים כאן הם בתחילת דרכם ואינם משתכרים בדומה לעצמאים מבוגרים יותר בערים אחרות כמו מודיעין".

גפן מוסיפה הסבר נוסף: "כשהתגוררתי במרכז עבדתי שעות ארוכות, אבל הייתי רווקה בלי ילדים. עם המעבר לחריש ועם הטיפול בילד (ועוד אחד בדרך) הורדתי את הקף העבודה. אני עדיין עובדת קשה כדי להרוויח פחות בהשוואה למרכז ולא אחת עוברת בי המחשבה לעזוב את הקליניקה לטובת תפקיד טוב כשכירה עם הכנסה קבועה וגבוהה".

לוי מתייחס גם הוא לנושא: "מהנתונים שאני בדקתי עולה שאחוז העצמאים בחריש הוא גבוה מהממוצע הארצי, אבל ההכנסה שלהם נמוכה משמעותית בצורה כואבת ביחס לארצי. חשוב שנבין שעצמאי שגדל כאן ומתפתח, יוצר משרות חדשות לתושבים, משלם יותר ארנונה. ההשקעה בעצמאים, בין אם בחנויות ובין אם בעסקים ביתיים היא השקעה שחוזרת לתושב. זה עולם ומלואו וכולו תלוי בנו. אני חושב שגם העולם מבין את זה. אנחנו חלוצים בעידן חדש".

גולדמן מסכים עם ההשקעה הנדרשת בעצמאים ומפרט שורה של פעילויות: "כחלק מהתוכנית השנתית של המחלקה לקידום עסקים בעיריית חריש, ישנו דגש על קידום העצמאיים כסקטור מרכזי בעיר אשר הרשות פועלת לקידומו. עצם העובדה שיש בכלל יחידה לקידום עסקים הן לעצמאיים והן לעסקים משלמי ארנונה במרחב הציבורי, זה כשלעצמו אמירה ברורה שמדגישה עד כמה חשוב לרשות לתת מענה ולהיות אוזן קשבת".

משכיר לעצמאי: "לא היה לי מושג"

בניגוד לקרין וטל שהגיעו לעיר כעצמאים אלדד נמני (29) הפך לעצמאי כמעט בעל כורחו. "למדתי תעשיה וניהול ועבדתי כשכיר במספר משרות בכירות בתפקידי ניהול. בחריש לא הצלחתי למצוא עבודה במשך שנה וחצי. שלחתי קורות חיים ולא קיבלתי תשובות. כדי להביא פרנסה הביתה עבדתי כמתקין מקלחונים".

בלית ברירה החל נמני לנהל בניין שמסר לידיו חבר. "לא היה לי מושג מה זה אומר, לא היה לי שמץ של מושג מה זה להיות עצמאי, אבל לאט לאט התחלתי ללמוד". לאחר שקיבל לידיו שלושה בניינים לניהול, התקבל אלדד גם לעבודה כשכיר במועצה איזורית מנשה, כמנהל מחלקת התחבורה, אבל לא ויתר על העסק החדש. "היום יש 18 בניינים בניהולי. זיהיתי את הצורך בעיר ונמאס לי לייעל את המערכות ולפרנס את המעסיקים שלי, החלטתי שאני רוצה להישאר גם עצמאי ולהרוויח הרבה כסף".

לצמוח מהקושי

לאחרונה הקים נמני עסק נוסף של ייעוץ לבעלי עסקים בחריש. "הבנתי שבעלי עסקים פה לא יודעים להתנהל. צר לי שכל יומיים נסגרים פה עסקים או מתפרסם פוסט חדש ששואל 'מה חסר בעיר' וכותב/ת הפוסט רוצה לפתוח עסק בלי תוכנית עסקית ובלי כלום".

"אני כמובן מרוויח כסף מהייעוץ אבל זה נובע מאהבה אמתית לחריש ולתושבים שלה. אני מבין את העסקים עם כל הקושי שלהם. גם לי היה מאוד קשה להגיע לחריש ולהיות מובטל. אתה מגיע עם ילדים, עם רזומה ומעמד מסוים ועם עבודות ניהול מוערכות ופתאום חוטף זפטה בעיר החדשה.

"אבל אני רוצה שיבינו שיש דרך אחרת להתנהל. אני חושב שלבכות כל היום ולהתלונן שחריש חדשה, העירייה לא עוזרת והארנונה גבוהה –לא עוזר לסגור את החודש. כדי להמשיך קדימה צריך לפעול ולהפסיק לבכות – זה המוטו שלי. אני לא מאשים אף אחד, קשה לאנשים, אבל חשוב לדעת שמהקושי הזה אפשר לצמוח".

 אתה לא לבד

ההתמודדות מול הקושי עשויה להיות קלה יותר בחברתם של קולגות. כך לפחות מאמין לוי. "תמיד מדברים על "העצמאי הבודד", אבל בחריש הבדידות היא פי כמה וכמה כי אתה רחוק מעיר המולדת שלך, יש לך פחות קשרים, פחות ביטחון עצמי. בגלל הבדידות שחוויתי הקמתי את קהילת חיבורים הכוללת מעל 400 עצמאים ובעלי עסקים, ואנו מקיימים מפגש אחת לחודש. אנחנו מציגים את העסק, שומעים הרצאת אורח על כלי שיווקי חדש ובעיקר מכירים את הקהילה, מתחברים ויוצרים שיתופי פעולה. למפגש האחרון הגיעה תושבת חדשה שאמרה שהיא שבועיים בחריש ולא מכירה אף אחד, זה היה עבורה המפגש החברתי הראשון. זו מעין דלת כניסה".

לוי מעריך ששיתופי הפעולה שנרקמים במפגשים עוזרים לעצמאים להשיג לקוחות חדשים ולמנף את הכנסותיהם. בטווח הרחוק יותר, הם תורמים משמעותית לכלכלה המקומית ביצירת משרות ובאספקת מקומות עבודה לתושבים שחיים בעיר ללא אזור תעסוקה. כך לדוגמה, נמני שהחל את העסק רק לפני שנתיים, מעסיק כיום כ-10 עובדים ונותני שירותים עצמאיים, כולם תושבים מקומיים. "כל המנקים שלי מחריש, אני מקפיד על זה אפילו שיכולתי לחסוך בעלויות אם הייתי מעסיק עובדים מהכפרים בסביבה. אני אוהב את חריש וזה כיף גדול שאני יכול לעזור לאנשים, להעסיק אותם, ולתרום לפיתוח הכלכלה המקומית, גם אם אני צריך לשלם פי 2 על השירות", הוא מסכם.

לקריאה נוספת: ועידת היזמות והעצמאים 2021: כל עשרה ימים נפתח עסק חדש בחריש

מחירי השכירות בחריש נמוכים יחסית בהשוואה לערים אחרות כמו גם מחירי הדירות לקנייה, אך לא על הדיור לבדו יחיה האדם. האם בשנת 2022 חריש זולה או יקרה למחיה? משפחות בן יוסף, גנץ ודנינו מעניקות הצצה להוצאות החינוך, התחבורה והקניות החודשיות, ומצביעות על השורה התחתונה

מחירי הדירות בחריש עלו בעשרות אחוזים בשנה האחרונה אך עדיין נותרו נמוכים בהשוואה למתרחש במרכז הארץ. חריש מאפשרת לזוגות צעירים לרכוש דירת 4 חדרים חדשה במחיר של 1.6-1.3 מיליון שקלים, הנמוך בכחצי מיליון שקלים ויותר, ממחיר דירה ממוצעת דומה בישראל או לשכור דירה במחיר הנמוך באלפי שקלים מדירה זהה במרכז.

עם זאת, ארנונה בשיטת החישוב המקסימלית ובתעריף גבוה יחסית בהשוואה לערים אחרות, תחרות עסקית מצומצמת שמשפיעה על יוקר סל הקנייה המשפחתי והיעדר פתרונות תעסוקה קרובים לבית מהווים אף הם שיקול משמעותי בתחשיב המשפחתי הכולל.

מתעניינים בחריש מנסים לא אחת להבין מהי השורה התחתונה: האם בשקלול נתוני השכירות, המיסים, ההוצאות על המחייה והפתרונות התחבורתיים והתעסוקתיים –  חריש עדיין משתלמת למגורים? שלוש משפחות המתגוררות בחריש, בן יוסף, גנץ ודנינו, מתייחסות בגילוי לב להוצאות החודשיות ולשורה המסכמת שלהם.

משפחת בן יוסף: "מעני חינוך חסרים"

ההורים נתן ורננה והילדים אורי (11) ואלון (8). מתגוררים שלוש שנים בחריש.

שכירות/משכנתה: דירה שכורה בשכונת החורש, 5 חדרים – 3,000 שקלים לחודש. בבעלותם של בני הזוג דירת 4 חדרים בעפולה.

ארנונה: כ-1,400 שקלים.

פרנסה: נתן הוא מנהל תפעול ברפת בקיבוץ גן שמואל. רננה היא עצמאית, יועצת תיירות ומתכננת טיולים מאורגנים לקבוצות – עובדת מהבית.

תחשיב משפחתי: "דמי השכירות שאנחנו מקבלים מהדירה בעפולה מתקזזת עם דמי השכירות בחריש, כשלמשוואה נכנסת גם משכנתה בהחזר נמוך יחסית של כ-1,500 שקלים בחודש", משתפת רננה ומציינת בסיפוק את העובדה שגל ההתייקרות של מחירי השכירות בעיר, פסח עליהם בזכות אופציה להארכת חוזה ללא העלאה משמעותית.

הוצאה גבוהה על חינוך

"לא עברנו לחריש מסיבות כלכליות ולא הופתענו ממחירי המחיה הגבוהים יחסית בחריש. השיקול המרכזי היה להתקרב למקום העבודה הקודם של נתן ברפת כפר הרואה", מסבירה רננה. "מה שהפתיע ומאוד אכזב אותנו הם מעני החינוך החסרים בחריש וההוצאה הנדרשת להשלמה", היא מוסיפה. "ראשית, יום הלימודים קצר ומסתיים במרבית ימי השבוע לפני 13:00 בעוד שבעפולה הלימודים הם עד 14:30 ללא תוספת תשלום מצד ההורים.

"בנוסף, בעפולה ישנו פרויקט הזנה לתלמידים עד כיתות ו', שמקבלים ארוחת צהריים בתשלום שנתי של כ-1,000 שקלים בשנה – שירות לא קיים בחריש. בנוסף, תוכנית הצהרונים לכיתות ג' עולה בחריש 200 שקלים יותר, מהמחיר החודשי בעפולה. העלות הגיעה לכ-900 שקלים בחודש עבור צהרון והחלטנו לוותר על התענוג. כתוצאה, האפשרות שלי למצוא עבודה מחוץ לבית היא מוגבלת. אני לא יכולה להשאיר שני ילדים כל כך הרבה שעות לבד בבית ולעבוד מחוץ לעיר".

רננה מציינת כי יוקר המחיה בעיר בתחום החינוך הורגש מאוד בקיץ האחרון כאשר לא היו בעיר כלל מסגרות קייטנה לילדי ד'-ו': "שילמנו אלפי שקלים לקייטנות פרטיות ביישובי הסביבה. זה צבט בלב לראות שבעפולה מספקים קייטנות מחשבים ללא עלות או קייטנות סאמר סקול ב-300 שקלים בלבד".

"בכל מקום אחר הרבה יותר יקר"

במשפחת בן יוסף לא נהוג לערוך קניות מרוכזות ואם ישנן הן מתבצעות אונליין מרשתות מזון ארציות. בני המשפחה אוכלים לפחות פעמיים בשבוע מחוץ לבית באחד מעסקי המזון המהיר המקומיים. "אין ספק שהמחירים ברשתות המזון המקומיות לא זולים לעומת ערי הסביבה, אבל עבור קניות קטנות אנו לא נוהגים לצאת מחריש".

"אני מסכימה עם אלו שטוענים שיקר כאן בחלק התחומים. עם זאת, מחירי הדיור עדיין זולים לעומת מקומות אחרים, כך שאני לא מבינה לאן אפשר לעבור כדי להוזיל את המחיה, כי בכל מקום אחר הרבה יותר יקר".

בשורה התחתונה: "עבור מי שעובד באזור, זה בהחלט משתלם לגור בחריש. מאידך, אם לא הייתי עצמאית אני מניחה שהיה לנו הרבה יותר מאתגר לגור כאן".

משפחת גנץ: "הוצאות התחבורה והארנונה מכבידות"

ההורים אופיר וליבי והילדים אמונה (9), אדל (5) ונועה (שנתיים). שנתיים בחריש.

שכירות/משכנתה: דירת 4 חדרים, 112 מ"ר, בבעלותם בשכונת מעו"ף. משכנתה ל-7 שנים בלבד, בהחזר חודשי של כ-4,100 שקלים.

ארנונה: 1,300 שקלים (לאחר הנחת 5% למשרת מילואים פעיל).

פרנסה: אופיר מחנך ומורה מקצועי בתיכון בעפולה. ליבי עובדת באופן חלקי כעצמאית בתחום הטיפוח.

אל חריש עברה המשפחה לאחר מגורים בקראוון בישוב טפחות בגליל התחתון, שסיפקה ישיבת ההסדר לבוגרי הישיבה. דמי השכירות היו סמליים  בגובה של כ-1,000 שקלים בלבד.

תחבורה: "אני עובד בעפולה וליבי עובדת בחריש ובכל זאת, אנו נדרשים להחזיק שני כלי רכב. התחבורה הציבורית חלשה מאוד ולא מספקת", מספר אופיר. "חלק ניכר מהוצאות התחבורה הוא על חשבוני. אני מוציא כ-1,300 על נסיעות בחודש וזה עוד לפני תחשיב בלאי והחזקת רכב. משרד החינוך משלם לי 212 שקלים החזרי נסיעות בחודש בסך הכל, את ההפרש אני מוציא מכיסי. בנוסף, ההוצאה על הסעות הילדים לבתי הספר מסתכמת בכ-2,000 שקלים בשנה".

"רשימות המתנה למעון מפוקח של עשרות ילדים"

חינוך: בדומה למשפחת בן יוסף, גם בבית משפחת גנץ מוותרים על שירותי הצהרונים משיקולים כלכליים. חסכון משמעותי נוסף הוא העובדה שאת ביתם הצעירה, נועה בת השנתיים, טרם הכניסו למסגרת מעון. "בשקלול של צהרון לגן בעלות 600 שקלים בחודש, צהרון לבית הספר בעלות של 900 שקלים בחודש ותשלום למעון בעלות של כ- 2,500 שקלים בחודש, לא שווה לליבי לצאת לעבוד", מסביר אופיר. "חשבנו להכניס את אדל למעון מפוקח אך נאמר לנו שיש רשימות המתנה של עשרות ילדים לפנינו".

קניות: את קניות המזון והמצרכים לבית הם מקפידים לבצע בתוך העיר מסיבות פרקטיות ואידיאלוגיות: "אני מעדיף לקנות היכן שנוח וקרוב לי. לא אסע חצי שעה מהעיר כדי לחסוך 40 שקלים בסל הקניות, אולי פחות זול כאן, אבל גם הזמן שלי חשוב", מדגיש אופיר ומוסיף: "אני שמח לרכוש בסופרים והמכולות המקומיות מתוך ידיעה שהם מספקים מקומות עבודה לתושבים. לעומת זאת בכל הקשור למסעדות, ביגוד, ומוצרים שונים, אני לא מוצא את עצמי בעיר. ההיצע לא ממש מזמין ובמקרה הזה אנחנו בוחרים לצאת למתחמי הקניות בסביבה. בסוף, יש גם גבול לאידיאולוגיה", הוא מציין בחיוך.

בשורה התחתונה: "הוצאות המשכנתה אולי נוחות יותר ממגורים בפרדס חנה או ישוב אחר, מצד שני, הוצאות התחבורה והארנונה מכבידות והרגשות מעורבים במקרה הזה. כתושב מעו"ף אני משלם ארנונה גבוהה ביחס למה שאני מקבל בתמורה. מלבד פינוי אשפה ותאורת רחוב, תושבי השכונה מקבלים אפס שירותים. עם זאת, המגורים ליד משפחות צעירות והזכות להיות שותף בבנייה של עיר חדשה –  הם פלוס משמעותי. אלו הדברים שמשכו אותנו לחריש וטוב לנו פה".

משפחת דנינו: "אנחנו חוסכים הרבה על דיור"

ההורים אליאור ועינב והילדים איתן (4) וגאיה (שנתיים). שנה וחצי בחריש.

שכירות/משכנתה: דירה שכורה בשכונת מעו"ף , 5 חדרים – 2,700 שקל שקלים לחודש.

ארנונה: כ-1,300 שקלים.

פרנסה: אליאור הוא בעל עסק לצילום ועינב סייעת בגן ילדים בעיר.

תחשיב משפחתי: "אנחנו חוסכים הרבה על דיור", משתף אליאור. "בבני ברק התגוררנו בדירת 3 חדרים מעופשת, בקומה שלישית בלי מעלית, ושילמנו 3,500 שקלים. אני מניח שהשכירות שלה היום הרבה יותר גבוהה".

"בבני ברק שילמנו ארנונה בגובה של כ-1,000 שקלים על דירה של 60 מ"ר. כאן אנחנו אמנם משלמים קצת יותר אבל עבור דירה כפולה בגודלה. אני חושב שהנטייה של תושבים להתלונן על מחירי הארנונה בעיר היא מהסיבה שהדירות שלהם בחריש גדולות יותר בשקלול של המרפסת, המחסן החניה וכו'. חשוב לזכור שהם מקבלים כאן תנאים טובים בהרבה מלא מעט ערים וישובים בסביבה, ובמיוחד בהשוואה לגוש דן. אני מתרשם שהשירות לתושב בתמורה לארנונה שאני משלם, טוב מאוד. העיר נקייה ומסודרת ונעים לגור בה".

קניות: קניות שבועיות מרוכזות בוחרת משפחת דנינו לערוך ברשתות מחוץ לעיר. "בתחושה שלי, מחירי המוצרים בחריש יקרים באופן יחסי בשקל או שניים לכל מוצר בהשוואה לרשתות המזון בחדרה, כך שבמצטבר הפער משמעותי. כל עוד תנועת הלקוחות תישאר נמוכה והוצאות השכירות של בעלי העסקים ימשיכו להיות גבוהות מאוד, מי שישלם על כך, תרתי משמע, יהיו הלקוחות".

בתחום הפרנסה, מספר אליאור שהמעבר לחריש היטיב עימו מבחינת הקריירה וההכנסה: "מבחינתי המעבר לכאן היה גם הזדמנות עסקית טובה. זיהיתי פה את הפוטנציאל ואני יכול להגיד ששיפרתי בחריש את רמת השכר שלי. גם אני וגם עינב עובדים בעיר וזה כמובן משליך על השגרה שלנו ועל הנוחות היחסית".

בשורה התחתונה: "בסך הכל, בהשוואה למגורים במרכז, המחיה בחריש זולה באלפי שקלים. חריש לא זולה, אבל גם לא יקרה. הדיור בהחלט זול כאן. עם זאת, הוצאות ביגוד או מוצרים שונים לא זולות בכלל, בגלל שאין כאן תחרות".

לקריאה נוספת: מסתמן: הארנונה בחריש תתייקר בשיעור גבוה יותר משאר הערים בארץ

מימין: שלי גולדשטיין, שחר כרמלי ונריה יעיש; צילום: אורן קלר

שלי גולדשטיין, שחר כרמלי ונריה יעיש יתחילו מחר את לימודיהם בשכבת י"ב הראשונה בעיר, בתיכון אתגרי העתיד. עם ותק של חמש שנים בחריש מתמודדים השלושה עם השינויים בבית הספר שצמח פי 10, התמורות בקבוצת החברים וההכרות עם אוכלוסייה שהיתה זרה להם, בעיר מגוריהם הקודמת. וכן, גם עם הציפיות הגבוהות מהם: "שנים של לימודים בלי ציונים ופתאום לחץ של בגרויות. מצפים מאיתנו להצליח"

כ-2,000 תלמידים חדשים יחלו את שנת הלימודים תשפ"ג בחריש והם מצטרפים לכ-8,000 תלמידים רשומים במערכת החינוך הצומחת, שהחלה לפעול רק לפני שש שנים.

השנה, לראשונה, נפתחה שכבת הבוגרים – י"ב – בתיכון אתגרי העתיד. בבית הספר שהחל לפעול לפני חמש שנים עם 60 תלמידים בלבד (כיתות ז'-ח'), ילמדו השנה כ-600 תלמידים (כיתות ז'-י"ב'), כ-80 מתוכם תלמידי י"ב.

"בשנים הראשונות הכרנו את כולם"

הצמיחה המהירה והשינויים משפיעים על תחושות התלמידים, במיוחד הוותיקים בהם שהחלו ללמוד בשנה הראשונה בבית ספר "בוטיקי".

"התרגלנו להכיר את כל הצוות ואת המורים ועכשיו יש פי 5 מורים ואנחנו לא מכירים רבע מהם", מציינת שלי גולדשטיין (17) תלמידת י"ב (כיתת לביאה), המתגוררת מזה כחמש שנים בעיר. "זה מתסבך קצת", היא מודה.

שחר כרמלי (17) עברה לחריש גם היא לפני חמש שנים והחלה ללמוד באתגרי העתיד מיומו הראשון. כמו שלי, חווה גם היא את השינוי: "התרגלנו למשהו אחד וכל שנה זה משהו אחר. יש עדיין כמה מורים שיש איתם קשר שהוא מעבר לרגיל, אבל בית הספר מאוד השתנה בגישה שלו".

נריה יעיש (17) מכיתת פומה, "רק" 4 שנים בחריש מוסיף: "היו לנו גם שלושה מעברים של בית הספר למבנים זמניים ונקווה שהמעבר הבא, בשנה הבאה, יהיה האחרון ובית הספר יעבור למבנה של קבע".

שלי: "יש שינוי בולט נוסף, בשנים הראשונות הכרנו את כולם, היינו מדברים עם כולם. כיום, חוץ מאיתנו ושכבת י"א שהתחלנו יחד ויש בינינו קשר, אין קשר בין השכבות. אני לא יודעת אם זה משהו בהכרח רע, אבל זה יוצר הפרדה לעומת שנים קודמות".

"כולם פה חדשים אתה לא מיוחד"

לא רק צוות בית הספר צמח. בחמש השנים שחלפו מפתיחת בית הספר, שכבת י"ב שילשה את מספר התלמידים וגרעין התלמידים הוותיקים למד להתמודד עם תמורות משמעותיות בחברויות. אור גולני, לשעבר מנהלת מחלקת הנוער והצעירים בחריש ציינה בראיון שפורסם בנובמבר 2021 כי גיל ההתבגרות בחריש מאתגר במיוחד, ואחת הסיבות לכך היא זעזועים תכופים ושינויים בקבוצת "השווים" – החברים והחברות.

נריה: "ביום הראשון כשהגעתי לבית הספר קיבלתי סוג של מסר או הרגשה, "כולם פה חדשים אתה לא מיוחד". זה דווקא היה אחלה, היה קל יותר למצוא אנשים להתחבר אליהם, מאשר להיכנס לחבורות שהתגבשו".

שחר: "אחרי שכיתת פומה נפתחה (הכיתה השנייה בשכבת י"ב כיום) התחברנו די מהר. שנה אחרי זה, נפתחה כיתת צ'יטה, הכיתה השלישית של השכבה".

החברויות השתנו?

שחר: "כל הזמן יש שינויים. אנשים חדשים מצטרפים לחבורות, יוצאים אנשים מהחבורות. גם יש אנשים שהיו איתנו בשנה הראשונה, עזבו וחזרו עכשיו. יש פתיחות גדולה לקראת האנשים שמגיעים ומצטרפים".

שלי: "כן, כן, חד משמעית יש פתיחות. כל שנה יש התרגשות חדשה לקראת התלמידים החדשים, וזה אף פעם לא היה בקטע רע, "אוי, מי יבוא ויצטרף אלינו".

נריה: "אבל כן יש מחשבה לקראת מי יגיע השנה".

האם השינוי התכוף בחברים והרצון הטבעי למצוא חן גורם לכם לעשות ויתורים או לאמץ התנהגויות שאינן מקובלות?

שלי: "אני נפרדתי מחברים שכל מה שעניין אותם זה סיגריות ושתייה. זה לא התאים לי".

שחר: "כולם מעשנים ושותים ואני יושבת בצד – אבל עדיין מבלה איתם כי הם מצחיקים. אני לא שותה כי אני רואה לאיזה מצב הם מגיעים".

נריה:" אני שותה אבל במידה. אני נשאר בשליטה, לא מרשה לעצמי להגיע למצבים מביכים".

"להתחבר לאנשים המתאימים"

בתשובה לשאלה מהי העצה החשובה ביותר שהם יכולים לתת מניסיונם לבני הנוער החדשים שממשיכים להגר לעיר, התשובה שלהם חד משמעית.

שלי: "הכי חשוב זה למצוא אנשים טובים".

שחר: "להתחבר לאנשים המתאימים. יש פה ילדים שמסיימים כיתה ו' ואני בשוק מהם. ראיתי חבורה של ילדים קטנים חילונים ודתיים יחד שביקשו מהמשפחה שלי כסף לפיצה. נתנו להם ואז ראינו שהם קנו סיגריות וחילקו ביניהם".

שלי: "אני יוצאת בשישי בערב עם חברים דתיים אחרי ארוחת שישי, זה קבוע. אנחנו תמיד רואים חבורה אחת ספציפית של צעירים שלא לומדים בשום מסגרת, מסתובבים ברחוב".

נריה: "אני מכיר אותם. הם בעיתיים".

שחר: "העירייה צריכה למצוא עיסוקים לילדים שמתדרדרים. הייתי ברמלה בגילאים שלהם וזה לא היה ככה ברמה הזאת. משעמם להם פה".

"אותם פארקים, אותם מקומות, אותו ספסל"

אבל לא רק לילדים "הבעייתיים" בחריש משעמם. גם לשלי, נריה ושחר משעמם בחריש. אפילו מאוד.

נריה: "אין לי כל כך מה לעשות פה חוץ מלהיפגש עם חברים. אנחנו נפגשים בברקאי יושבים שם בזולה, מכינים פיצות".

שלי: "נפגשים ביער, בפארקים, בבתים. מלא פעמים אנחנו רוצות לנסוע לסרט או בילוי אבל הכל במרחק נסיעה מחריש והתחבורה הציבורית מציקה".

שחר: "אני רוב הזמן עובדת אבל כשאני יוצאת לבלות זה תמיד מחוץ לעיר. בחריש אפשר רק להסתובב ולשבת בספסל".

שלי: "נכון, אותם פארקים, אותם מקומות, אותו ספסל. אין מקומות לצאת, לבלות, להיות".

העיר התפתחה מאז שהגעתם לפה – לא?

נריה: "כן, ברור שהיא התפתחה. אבל אנחנו לא יוצאים בשעות הצוהריים, יוצאים בשעות הלילה ואין לנו באמת איפה להיות, יושבים בפארק כי אין מקום אחר".

שלי: "בפרדס חנה יש מקומות שפתוחים 24 שעות. בשבתות אני מתחרפנת. בשישי בערב אני נפגשת עם חברים אבל בשבת אני כל היום בבית".

"בנות עם מכנסיים קצרים"

הבילוי בשבת והמפגש בעיר עם קבוצות חברתיות חדשות יוצר גם הוא קונפליקטים. המגורים המשותפים של חילונים, דתיים וחרדים מפגיש את בני הנוער עם קבוצות חברתיות שהיו זרות להם בעבר.

"יש הרבה מקרים לא נעימים", אומרת שלי ביחס להתנסויות שלה עם חרדים. "הלכנו למקדונלד'ס דרך רחוב הגפן, קרוב לקוטג'ים של החרדים. עברו מולנו שני חרדים, הסתירו את הפנים ורצו קדימה. זה מעליב".

שחר: "לי מעירים מלא מלא מלא. בחג השבועות שיחקתי עם חברה במלחמת מים בפארק בשכונת אבני חן. עברה לידנו חבורה של דתיים ואחד מהם אמר לנו 'אתן לא מתביישות להסתובב ככה עם הבגדים האלה?' קורה הרבה שמעירים לנו, שרצים קדימה כשרואים אותנו. שלא מסתכלים עלינו או מורידים את העיניים. יש דתיים שלא נכנסים לחנות בה אני עובדת כמוכרת, אם אני לבד. הם לא רוצים לשאול אותי שאלה או לדבר איתי".

נריה: "אני גרתי במושב דתי (פורת) וזה לא קרה מעולם. כולם דיברו עם כולם. הרב עצמו דיבר עם נשים".

שחר: "אני חושבת שגם חילונים וגם דתיים צריכים להבין שלכל אחד יש את החיים שלו".

שלי: "יש קיצונים בשני הצדדים וזה משהו שצריך להירגע קצת. אני לא אומרת שצריך לחלק את חריש פיסית אבל ידעתם שאתם באים למקום שאין בו רק חרדים אלא גם בנות עם מכנסיים קצרים".

בלי מבחנים, ציונים או שיעורים

האם אתם חשים כשמיניסטים הראשונים של העיר, אחריות כלשהי?

שחר: "האחריות היחידה של השמיניסטים היא הבגרויות. זו באמת אחריות, זה בא לנו ב"בום", להיכנס ללחץ של למידה. בשנים הראשונות לא היו לנו מבחנים או ציונים או שיעורים. לפני הבגרויות קיבלנו פתאום ציונים במבחנים הפנימיים וזה הפתיע אותנו, ראינו פעם ראשונה מה המצב שלנו".

שלי: "זה שינוי גדול. שנים של לימודים בלי ציונים ופתאום לחץ של בגרויות, ומצפים מאיתנו להצליח, כי אנחנו השכבה הראשונה של חריש".

נריה: "אני נכשלתי במקצוע אחד. אני צריך לחזור על הבחינה".

שחר: "אני הצלחתי לעמוד בציפיות של עצמי, אני מרוצה מעצמי, עלה על הציפיות שלי".

שלי: "גם אני".

דמיינו קפיצה קדימה ב-10 שנים. מה תאמרו להורים שהביאו אתכם לפה? האם תרצו שהילדים שלכם יחוו את אותה החוויה?

שחר: "בהתחלה כל כך רציתי לחזור לרמלה, לא מצאתי את עצמי פה. לא יודעת אם ארצה שהילדים שלי יחוו את אותה החוויה. בשנים הראשונות היה מאוד מאוד משעמם כאן".

נריה: "אני אוהב את המקום אני מוצא מה לעשות בו, אבל האם הייתי רוצה שהילדים שלי יגדלו פה? אני לא חושב. הייתי רוצה שיגדלו במקום יותר ירוק ופחות עירוני".

שלי: "כשעברנו לחריש הייתי נגד העיר. יום אחרי המעבר נסעתי לבקר חברות בתל אביב. בדיעבד, הפעילות שלי במועצת הנוער של חריש ובמועדון הנוער  – לא הייתי חווה את זה במקום אחר. גם להקים שבט צופים חדש, זו חוויה מיוחדת שלא הייתי זוכה בה בשום מקום אחר".

לקריאה נוספת: מנהלת מחלקת הנוער והצעירים: ״בחריש, גיל ההתבגרות מאתגר במיוחד״

שכונת החורש, חריש

ירון מרחיב את דירת ה-4 חדרים שרכש ברחוב גפן, ב-3 חדרים נוספים "בשביל הילדים". שירה עוברת לחריש רק לאחר שתגדיל את דירתה מ-4 ל-5 חדרים "כדי להשתדרג". בשנה האחרונה זינק מעלה מספר הבקשות להרחבת הדירות בשכונות אבני חן והחורש, בהתאם לתב״ע הקיימת. סגן ראש העיר מאמין שהתופעה עוד תתרחב: "זה הרבה יותר זול מלקנות דירה חדשה"

שירה לביא (30) רכשה בשנת 2013 דירת 4 חדרים ברחוב גפן. לביא ומשפחתה אינם מתגוררים בעיר והדירה מושכרת לטווח ארוך, אך בעת האחרונה, חל שינוי בגישת המשפחה. "הגענו לצומת דרכים והבנו שאנו רוצים לעבור לחריש אבל לא משתלם לנו לעשות מעבר לדירת 4 חדרים בלבד, אנחנו חייבים להשתדרג כי אנחנו זקוקים ליותר חדרים".

"התלבטנו אם למכור את הדירה ולקנות דירת 5 חדרים או לפעול להגדלת הדירה הנוכחית ולבסוף החלטנו ללכת על האפשרות השנייה. אנחנו אוהבים את הדירה הזו".

לביא אינה היחידה. בשנים האחרונות יותר ויותר משפחות בוחרות להגדיל את דירתן בהתאם לתב"ע המאושרת בחריש, ובשנה האחרונה, בעקבות שינוי המדיניות עליו הכריזה הוועדה המיוחדת המתירה לבעלי דירות גן להרחיב את הדירה מבלי להזדקק לאישור השכנים – שטף הבקשות גבר משמעותית.

היצע נמוך של דירות גדולות

אורי דימרי מלווה במסגרת עבודתו כאדריכל ומעצב פנים משפחות המעוניינות לבצע את תהליך ההרחבה. "בהחלט ניכרת התחזקות מגמה של משפחות שמבקשות להרחיב ולהוסיף חדר או מפלס לדירתן. אני מעריך ששתי הסיבות העיקריות הן ההיצע הנמוך יחסית של דירות 5 חדרים לעומת 4 חדרים בעיר והעובדה שמאז שמשפחות רכשו את הדירה "על הנייר" ועברו להתגורר בעיר חלפו מספר שנים בהן המשפחות גדלו והצרכים השתנו בהתאם".

ממצאי סקירת הנדל"ן של חריש סיטי מחזקים את דברי דימרי. על פי הסקירה, בין השנים 2017-2014 חלקן של דירות 5 חדרים מכלל הדירות בעיר היה נמוך מ-30%. בין השנים 2021-2018 חלקן של דירות 5 חדרים עלה בהדרגה עד ל-40% ואילו דירות 6 חדרים הן נדירות בחריש ואוחזות בנתח של כ-3%-4% בלבד מכלל הדירות בעיר.

תב"ע המתירה הגדלה בשכונות הוותיקות

בחריש קיימות שתי תוכניות בינוי עיר (תב"ע) לשכונות אבני חן וחורש (חריש 1/א) המתירות לבעלי הדירות להרחיב את הדירות הקיימות. על פי התוכניות שאושרו בשנת 2017 זכאים בעלי דירות לתוספת בנייה של חדר נוסף עד 25 מ"ר, ובתנאי כי הבנייה מתבצעת באגף כולו, כלומר הרחבת כלל הדירות באותו האגף בבניין. תוכנית שנייה מתירה לבעלי דירות בקומות העליונות לבנות על הגג 60 מ"ר נוספים.

כאמור, באוגוסט 2021 התירה הוועדה המיוחדת לבעלי דירות גן לבנות חדר ללא בניה של שאר השכנים בקומות שמעל באותו אגף. ההקלה המשמעותית מאפשרת למאות בעלי דירות גן בשתי השכונות הראשונות של העיר להרחיב את דירתן בהליך קל ונוח יחסית.

"לדירות בקומות האמצע אין הקלה. בעלי הדירות צריכים צריכות לבנות אגף שלם ביחד ולכן צריך את הסכמת השכנים לפחות בהיקף המעטפת. הסיכויים להוציא את זה לפועל הם הרבה יותר נמוכים כי נדרש מהם לשכנע אגף שלם של בניין להוציא סכום לא מבוטל עבור הבנייה הזו", מפרט דימרי.

"שינוי המדיניות שנכנס לתוקף לאחרונה ומאפשר לבנות מלמטה למעלה הוא מבורך ונכון. המדיניות החדשה בהחלט תרמה לחיזוק המגמה. בחצי השנה האחרונה אני מקבל שני טלפונים בנושא מדי שבוע. היות ואני לא היחיד בעיר שעוסק בנושא, אני מניח שמדובר בתופעה לא קטנה".

להישאר בסביבה הטבעית

"בשנה האחרונה ישנה התגברות של התופעה", מאשר סגן ראש העיר שלמה קליין וחבר בוועדה המיוחדת לתכנון ובנייה חריש. "ישנן הרבה בקשות להרחבה בעיקר בדירות שנבנו על ידי העמותות. עמותת נאות חנן לדוגמה, ממש יצרה תשתית לכך, ובנתה בבניינים שלה פיר שמיועד להוספת חדר של 25 מ"ר, בעיקר ברחובות אורן, רימון, תמר וגפן".

קליין מעריך שבשתי השכונות, חורש ואבני חן, יש כ 3,000-2,000 דירות של עמותות ולהערכתו, התופעה רק תלך ותתרחב. "אני מאמין שבהמשך זה יקרה גם בעמותות החילוניות שרק לאחרונה גמרו לאכלס את הבניינים. כשאנשים קצת יתמקמו ויחלוף מעט זמן גם הם יכנסו לתהליך כפי שקורה עכשיו בעמותות הדתיות".

רחלי יצחק, אדריכלית ובעלת עסק בעיר מטפלת כיום ב-15 לקוחות שונים בעיר שמבקשים להרחיב את דירתם: "עד לשינוי המדיניות של הוועדה לתו"ב – היה בלתי אפשרי לממש את ההרחבה כי היה קשה לגייס את כל השכנים. מאז המדיניות החדשה המאפשרת בנייה צומחת מלמטה למעלה, נעשתה קפיצה משמעותית בחצי השנה האחרונה. בעלי דירות רבים מעדיפים להישאר בסביבה המגורים המוכרת להם, עם מוסדות חינוך שהם מכירים ועם חיבור לבית שהם השקיעו בו", היא אומרת ומוסיפה: "מדובר במהלך שהוא בכל מקרה זול יותר מאשר למכור ולקנות דירה חדשה".

משקיעים מחפשים דירות גג

האמנם זול יותר? קליין מסכים: "שדרוג דירות 4 חדרים ל-5 חדרים כרוך בתוספת של 200-150 אלף שקלים. האלטרנטיבה של למכור את הדירה הנוכחית ולרכוש דירה גדולה יותר כרוכה בעלויות ביצוע עסקה ומיסים, ולאור העליה החדה במחירי הדירות בעיר זה הרבה פחות כדאי להערכתי".

"ההשקעה לתוספת חדר בגג בגודל של 60 מ"ר מסתכמת בכ-300 אלף שקלים, זה הרבה יותר זול מלקנות דירה חדשה בגדלים האלה. ישנם לא מעט משקיעים שמעוניינים לקנות דירות גג כהשקעה בחריש. הם עדיין חושבים, גם בשלב הזה, שאם הם יקנו דירה ויוסיפו לה את ה-60 מ"ר בגג הם יעשו רווח כלכלי".

יצחק מעריכה גם היא מגמת עליית מחירים: "הסברה שלי היא שהמחירים בשכונות החורש ואבני חן בהכרח יעלו. בשכונות החדשות WHAT YOU SEE IS WHAT YOU GET ואילו לדירות בחורש ואבני חורש יש פוטנציאל נדל"ני גדול".

עו"ד הראל לפידות ממשרד לפידות את לפידות, המעורה בשוק הנדל"ן בחריש, מצייר תמונה רחבה יותר: "אין הרבה מקומות בארץ בהן התב"ע קבעה מראש אפשרות להגדלה. חריש היא ייחודית בפרופורציה שלה, יש בה שתי שכונות שלמות שניתן להגדיל בהן את הדירות, ולא בנין בודד כזה או אחר.

"כבר לפני שלוש שנים המלצתי לאנשים לקנות דירות שאפשר להגדיל על הגג. כל מי שעיניו בראשו יכול להבין שאין מוצרים כאלה בחריש, אין הרבה דירות של 160 מ"ר לאחר הגדלה, אין בחריש דירות של 7-6 חדרים, והגידול במשפחות הדתיות בחריש, שמהוות כ-50% מהאוכלוסייה, דורש מענה מותאם לצרכים".

מדירת 4 חדרים לדירת 7 חדרים

ירון (שם בדוי) מתגורר עם משפחתו מזה שלוש שנים בחריש. לפני חודשיים עברה המשפחה לדירה שרכשה ברחוב גפן ובימים אלה הם לקראת סיום תהליך האישורים של הקמת אגף נוסף לדירה, על גג הבניין, בגודל של 60 מ"ר.

"במקור זו דירת 4 חדרים בקומה הרביעית בגודל של 96 מ"ר, התוספת שאנו מתכננים היא של 3 חדרים. היצע הדירות הגדולות בחריש מאוד מוגבל ונע סביב ה-110 מ"ר לכל היותר. חיפשנו ורכשנו דירה שנותנת לנו לנצל אפשרויות רבות יותר מהדירה הקודמת שהיתה לנו, ברחוב אורן. המטרה שלנו היתה לתת מענה לצרכים של הילדים. ההרחבה הזו הופכת את הדירה שלנו מדירת 4 חדרים לדירת 7 חדרים. זהו מהלך שהוא הרבה יותר אטרקטיבי מאשר לנסות לקנות דירת כזו. אין דירות כאלה ובטח לא במחירים נורמליים לאור עליית מחירי הנדל"ן".

כמה עלה כל התהליך?

"טרם ביצענו את הבינוי בפועל אבל ההערכה שלנו היא שסך ההוצאה תהיה בין 300-250 אלף שקלים וזה כולל את כל האישורים הנדרשים ליועצים למיניהם, תשלום היטל ההשבחה ובנייה  שתהיה ברמת סטנדרט שתאפשר לנו לגור בדירה. אנחנו לא הולכים על "הטופ", אלא על הסטנדרט, זו לא דירה להשקעה אלא למגורים שלנו".

שחיקה בכוח הקנייה

ההרחבה במקום הליך מכירה-וקנייה מציעה בתקופה של עליית ריבית וזינוק במחירים יתרון משמעותי נוסף. עו"ד לפידות מסביר: "התנודתיות במחירי הדירות בישראל מסכנת את כוח הקנייה. אתה לא קונה ומוכר דירה באותו רגע ולכן הפער בין זמן מכירת הדירה לבין קניית דירה חדשה יכול לארוך מספר חודשים במהלכן מחיר הדירות עולה במאות אלפי שקלים, ובממוצע של 3%-2% מדי חודש מה שגורם לשחיקת כוח הקנייה ב-8%-7%. מהסיבה הזו אנשים מעדיפים להישאר בדירה שלהם ולהרחיב אותה".

מהם החסרונות המרכזיים בהרחבת דירה?

"החיסרון הוא לעבור את התהליך כשאתה גר בדירה ובונים לך על הראש. חיסרון נוסף הוא המרחב הבסיסי בדירה. ישנם הבדלים ברורים במרחבים המשותפים (מטבח, סלון) של דירת 4 חדרים לעומת 5 חדרים ולכן הוספה של חדר לא הופכת את הדירה לשווה בגודלה לדירת 5 חדרים מקבלן".

תב"ע שונה לשכונות החדשות

נראה כי המגמה מתחזקת בשתי השכונות הוותיקות בחריש אך השכונות החדשות, הפרחים ובצוותא, נשארות מחוץ למשחק. התב"ע שלהן שונה ואינה מאפשרת הרחבה.

קליין מציין שבאופן גורף בשכונות החדשות אין אפשרות לתוספת חדר אלא אם הקבלנים לא ניצלו את כל זכויות הבנייה שניתנו להם, "אבל זה כמעט ולא קרה", הוא מוסיף. "תושבים רבים מהשכונות החדשות פנו אלי וביקשו ממני לבדוק את הנושא".

מדוע התב"ע של שכונות הפרחים ובצוותא אינה מאפשרת הרחבה?

התשובה לכך מורכבת ככל הנראה ממספר סיבות. התב״ע של השכונות החדשות תוכננה באופן שונה, חלקן היחסי של העמותות היה נמוך באופן משמעותי, הקבלנים ניצלו מראש את כל זכויות הבניה והציעו פנטהאוזים רחבי ידיים ובמקרים רבים דירות גדולות ומרווחות יותר. עוד מציין קליין כי "תושבים בשכונות החורש ואבני חן התלוננו על היטל ההשבחה שהם חויבו לשלם במכירת הדירה, גם אם הם לא בנו. הם חויבו לשלם על פוטנציאל ההשבחה של הדירה״.

"עם זאת ישנה חשיבה להחריג את ההיתר לתוספת של 60 מ"ר על הגג ולאשר אותו גם בשכונות הפרחים ובצוותא אבל זה עוד לא הבשיל לכדי מעשה", מסכם קליין.

לקריאה נוספת: תקדים בחריש: בעלי דירות גן הורשו לבנות חדר נוסף ללא תלות בשכנים

משפחות טופז, נוימן, וייס ואוחנה הן רק ארבע משפחות מתוך מאות שעוברות לחריש בחודשי הקיץ. הן הגיעו לחריש ממרכז הארץ ומהפריפריה, ועוברות תהליך קליטה מזורז בעיר החדשה. חלקן הגיעו בשל מחירי הדיור המשתוללים בארץ, אחרות בחרו להתקרב למשפחה או לעבודה, אבל כולן מרגישות חלוצות: "חריש מצטיירת כקרקע פוריה להתחלות חדשות"

הגל השישי כבר כאן! לא, לא מדובר בקורונה, אלא בגל האיכלוס של קיץ 2022 בחריש.
כמדי שנה, חריש, המתהדרת בתואר הישוב עם ההגירה החיובית הגבוהה ביותר בישראל, קולטת בחודשי יולי-אוגוסט תושבים חדשים. מאות משפחות מרחבי הארץ, עוזבות את הסביבה המוכרת ובוחרות להתחיל בפרק חדש בחייהן בעיר המתפתחת.

בשונה מגלי האכלוס הראשונים שהחלו ב-2016, החרישאים החדשים של קיץ 2022 מגיעים לעיר מבוססת יותר. חבלי הלידה של יישוב בהקמה הולכים ומתפוגגים, אופיה וצביונה של חריש מתבהרים אט אט והמשפחות החדשות כבר נהנות ממגוון רחב יחסית של שירותים בתחומים רבים. עם זאת, תחושת החלוציות עדיין מורגשת, והאתגרים עימם מתמודדים התושבים הטריים, בעיקר, בסוגיות הכואבות של תעסוקה ותחבורה, אינם פשוטים.

משפחת טופז: "בעל הדירה החליט להעלות את דמי השכירות ב-800 שקלים"

נעים להכיר: שני (32) ובנה שוהם (5). שני היא מעצבת גרפית עצמאית. שוהם יתחנך בשנה הקרובה בגן חובה בעיר.

מהיכן מגיעים: נהריה.

לאן בחריש?  דירה שכורה ברחוב לוטם, שכונת הפרחים. המעבר – באמצע אוגוסט.

למה חריש? "אמי מתגוררת בנתניה והיה חשוב לי לעבור להתגורר קרוב יותר אליה ולהתקרב למרכז הארץ. בנוסף, היה גם שיקול כלכלי. בעל הדירה החליט להעלות את דמי השכירות ב-800 שקלים ואף רמז שזה לא סוף פסוק ושאצפה להעלאות נוספות בעתיד. זה עזר לי להאיץ את ההחלטה על שינוי מקום המגורים. שמעתי הרבה דברים טובים על העיר, כולם מספרים  על עיר מתפתחת עם הרבה משפחות צעירות וזה מאוד משמח".

"עזבתי דירה חדשה עם מרפסת מטורפת שמשקיפה לים, אך בחריש מצאתי דירה עם נוף פתוח וירוק שמשדר המון שלווה במיקום נגיש שיאפשר לי להניע פחות את הרכב. אם ניתן היה להביא את הים לחריש זה היה מושלם".

מהן התגובות למעבר ואיך חריש נתפשת כלפי חוץ? "המכרים שלי בעיקר מופתעים מהשינוי הגאוגרפי הגדול שאני עושה. מצד שני כולם למדו שחריש מאוד מתפתחת ולכל אחד יש מישהו שהוא מכיר בחריש. נראה שחריש מצטיירת בעיני רבים כקרקע פוריה להתחלות חדשות, לצמיחה ואופציה להתקרב למרכז במחיר שפוי".

מהן הציפיות שלך מהחיים בעיר? "חיי קהילה, חברויות וצמיחה משותפת. העובדה שמגיעים לחריש הרבה אנשים צעירים עם מוטיבציה ואנרגיות חיוביות יכולה להביא לכאן הרבה דברים טובים. שמעתי שבחריש נפתחים גנים מונטיסוריים ואני מקווה שיימצא לשוהם מקום באחד מהם".

חששות? "נושא ההסתגלות של שוהם לאחר הניתוק שלו מהחברים למקום חדש קצת מלחיץ, אבל נתמודד ואני מאמינה שיהיה בסדר.
"בסך הכל התרשמתי שהעיר נעימה ופעילה ומלאה באנשים נחמדים שרוצים להתחבר, ובאמת נשמע לי שאנחנו הולכים לפתוח פרק חדש בחיים. זה מרגש ומלחיץ בו זמנית אבל אני לגמרי כבר מחכה להיות שם".

אברהם ונועם נוימן: "מגורים בעיר עם תחושה של יישוב"

נעים להכיר: אברהם (27) ונועם (25). אברהם מאמן כדורסל וצפוי לרכז את בית הספר לכדורסל "צעד וחצי" המפעיל חוגי כדורסל עבור העירייה. נועם היא עובדת סוציאלית בכפר נוער בשדה יעקב ובעלת עסק עצמאי לעיצוב כיסויי ראש.

מהיכן מגיעים: גבעת שמואל.

לאן בחריש? דירה שכורה ברחוב רימון, שכונת החורש. עברו במהלך חודש יולי לעיר.

למה חריש? "ההורים של נועה מחיפה ושלי מרמת הגולן", מספר אברהם. "עם סיום לימודינו באוניברסיטת בר אילן, החלטנו להתקרב בחזרה למשפחות. הכרנו כמה אנשים שכבר גרים כאן וכולם המליצו לנו לעבור לחריש. אמנם הזהירו אותנו שחייבים רכב כדי להתנהל בעיר, אבל בסך הכל המליצו. הבנו שזה מקום לצעירים, ולדתיים צעירים בפרט, והמיקום הגיאוגרפי בין המרכז לצפון קרץ לנו".

מהן הציפיות שלכם מהחיים בעיר? "להכיר אנשים ולהיות חלק מקהילה מסויימת. תושב חריש אמר לנו שהחיים פה הם "מגורים בעיר עם תחושה של יישוב" – אנחנו מקווים להרגיש כך בדיוק".

חששות? "אין חששות מסוימים. אנחנו עדיין מתרגלים לרעשי הבנייה ולתנועות המשאיות. מצד אחד זה יוצר ציפיה להבין מה עתיד להיבנות בכל מקום, אך לעיתים הרעש מפריע".

איך חריש נתפשת כלפי חוץ? "יש בקרב אנשים איזושהי חשדנות בדבר עתידה של חריש מתוקף היותה מקום חדש ובהתהוות שמתאפיין בהרבה שינויים. ישנם הרבה שוכרים ואנשים מתחלפים, פרויקטים נבנים וכל שנה בעיר אינה דומה לקודמתה, כך שאין וודאות ונוצר ספק לגבי העתיד. מצד שני, חריש נחשבת בעיני רבים כמודיעין הבאה, וגם על מודיעין הסתכלו בחשדנות בתחילת דרכה והיום כולם יודעים באיזו עיר מדובר".

"בשבת הראשונה שלנו בחריש, הגענו לבית הכנסת ומיד פנו אלינו, התעניינו בנו והיתה אווירה טובה של אכפתיות מצד התושבים הוותיקים יותר. בגבעת שמואל הרגשנו הרבה יותר ניכור וקרירות. בחוויה האישית שלי נראה שיש כאן מודעות גבוהה לקבלה והיכרות עם אחרים".

משפחת אוחנה: "הדירה הושכרה לדיירים אחרים ב-2000 שקלים יותר"

נעים להכיר: אושרית (48) שי (49) והילדים: אוהד (21), זוהר (18.5) ומעיין (15). אושרית היא סופרת ועורכת ספרותית. שי עובד כפקח בעיריית הרצליה.

מהיכן מגיעים: הוד השרון

לאן בחריש? "רחוב לוטם, שכונת הפרחים. עברנו במהלך חודש יולי לעיר".

למה חריש? "כל חיי התגוררתי בהוד השרון, ומעולם לא עזבתי אותה", מספרת אושרית. "בשנה שעברה בעל הדירה אותה אנו שוכרים, החליט להעלות את דמי השכירות "מעכשיו לעכשיו" ב-400 שקלים והודיע לנו מראש, שבתום השנה השכירות עוד תעלה. הדירה הושכרה בסופו של דבר לדיירים אחרים ב-2000 שקלים יותר ממה ששילמנו! הסתכלנו סביבנו וראינו שהמחירים קפצו בכל העיר, זה היה הרגע שהחלטנו שזהו. הגמישות התעסוקתית שלי והעבודה מהבית והעובדה שהילדים כבר גדולים סימנו לנו שבשלה העת לעבור לחריש. זה בהחלט אירוע משמעותי עבורנו לעזוב דירה שגרנו בה 11 שנה ברציפות, מצד שני, עברנו מדירה ישנה לדירה חדשה ומפנקת. כל בני המשפחה עברו לחריש עם המון התרגשות ושמחה ומבחינתנו מדובר בשיפור משמעותי באיכות החיים".

איך חריש נתפשת כלפי חוץ? "כאופטימית מטבעי, ראיתי את הדברים הטובים בעיר. הצטרפתי לקבוצות הפייסבוק המקומיות של חריש והצלחתי לסנן את המירמור, לראות את האמת ולהתרשם מאוד לטובה גם מהאנשים וגם מהעיר. הקהילות המגובשות שיש כאן הרשימו אותי ואני מאוד אוהבת את הגיוון של האוכלוסיות. אני חושבת שבסך הכל יש סובלנות, הכלה וקבלה של אחד את השני".

מה הציפיות שלכם מהחיים בעיר? "אין לנו הרבה דרישות. ילדינו גדולים ונראה שבסך הכל חריש עונה על צורכינו. אם ייחסר משהו אנחנו ניידים ונמצא את מבוקשנו בסביבה הקרובה. לצורך העניין, הפינה השקטה והרגועה שלנו חשובה יותר מהצורך בבית קולנוע ליד הבית".

חששות? "מעיין תתחיל את לימודיה בכיתה י' בעיר בתיכון החדש, ולא ממש ברור לי היכן הוא יפעל בשנה הקרובה, בעוד שעל 'אתגרי העתיד' אנו משקיפים ממרפסת הבית. זה קצת מדאיג ומטריד אך גם בנושא הזה אנחנו אופטימיים".

"מחווייתנו מהחודש הראשון שלנו בעיר, יש לי הרבה מילים טובות לספר. האנשים נחמדים, המוכרים נחמדים ויש ממש אווירה נעימה ברחוב באופן ייחודי ושונה ממה שהכרנו".

משפחת וייס: "אין תחושה של 'בלאגן' ברחוב"

נעים להכיר: איתמר (33), שירה (27) והבת שקד בת השנה. איתמר הוא מהנדס אלקטרוניקה ועובד באיזור התעשיה קיסריה ושירה מעצבת גרפית.

מהיכן מגיעים? לוד.

לאן בחריש? דירה שכורה ברחוב רובין, שכונת אבני חן.  מועד המעבר – סוף אוגוסט.

למה חריש? "הסיבה המרכזית היא העבודה של איתמר", מספרת שירה. "המרחקים והנסיעות של איתמר לעבודה וחזרה הפכו לקושי יומיומי. מאז ששקד הצטרפה למשפחה, איתמר הבין עד כמה המרחק משפיע משמעותית על הגידול שלה. חיפשנו מקום שנוכל לראות בו את העתיד שלנו ומצאנו את חריש. שקלנו מגורים בישובים נוספים כמו פרדס חנה-כרכור, אבל הבנו שמחירי השכירויות בהם גבוהים מאוד. בנוסף, בחריש מתגוררים לא מעט חבר'ה שאני מכירה והם המליצו לנו לעבור הנה".

"לפני ההחלטה הסופית התארחנו בחריש לכדי לבחון את העיר ואת האוירה בשבת בפרט. משפחה מקומית ותיקה המתגוררת כאן כבר 18 שנה אירחה אותנו לסעודת שבת ובני המשפחה סיפקו לנו פרספקטיבה רחבה על כל ההיסטוריה של העיר וההתפתחות שלה. קיבלנו מידע חשוב והבנו שהעיר מוצאת חן בעינינו".

"מצאנו דירה באזור בנוי שיש בו כל מה שצריך, גני ילדים וגני שעשועים. בעינינו המעבר לדירה עם מעלית, מרפסת ומחסן, דברים שאין לנו כיום, הם שדרוג מטורף באיכות החיים, משהו שיכולתי רק לחלום עליו בלוד".

איך חריש נתפשת כלפי חוץ? "אבא שלי הוא עו"ד שעוסק בחוזי נדל"ן ובראשית דרכה של חריש לפני 9-8 שנים, ליווה לקוחות שרכשו בעיר דירות. הוא קיבל את הרושם שחריש הולכת להיות עיר רפאים עם עשרות בניינים ריקים. בהמשך הוא גילה שהמצב שונה והוא עודד אותנו לעבור לכאן".

מה הציפיות שלכם מהחיים בעיר? "למצוא חיי חברה ולהתחבר לקהילה. מבחינת התעסוקה של איתמר הייתי רוצה לראות שיפור בקווי התחבורה הציבורית לאזורי תעסוקה וליישובי הסביבה".

חששות? "בתחילת הדרך היה לי חשש שהעיר תלך לכיוונים קיצוניים: חרדיים מדי או חילוניים מדי. אני מאוד רוצה לגור בעיר מעורבת אבל בלי מלחמות. הביקור בחריש הפיג את החששות שלנו, הבנו שהשכונות רגועות ואין בהן תחושה של 'בלאגן' ברחוב, כך שהתפישה שלי לגבי חריש השתנתה".

תודה למיכל צור על עזרתה בהכנת הכתבה

לקריאה נוספת: חריש בראש הטבלה: מקום שני בשיעור הגירושים בארץ