מחריש תצא בשורה? קהילת גמלאים בונה מודל דיור חדש בבניין משותף

אם תסתכלו רק על הקמטים והשיער הלבן תפספסו בגדול: חברי קהילת הגמלאים שעוברים להתגורר הקיץ בבניין משותף בחריש מלאים בחיוניות ורוח צעירה והם מתכננים לתמוך האחד בשני, לתרום לקהילה וגם לשנות את העולם: "יותר מאי פעם ברור שיש לשנות את הפרדיגמה לפיה החברה תופסת את הזיקנה ואת הזקנים"  

מימין: בהירה, עמוס, אלדד, רמי, אורה, רחל, תמר, חיה ואריאלה. צילומים: אורן קלר

אם הכל ילך כמתוכנן, בקיץ הקרוב יעברו להתגורר בבנין משותף בשכונת הפרחים 12 מחברי קהילה חדשה מתגבשת ופורצת דרך, קהילת גמלאים בחריש.

חברי הקהילה, שצעיר החבורה בה בן 65 והמבוגר נושק לגיל 78, מקדמים מודל חדש של הזדקנות מכבדת המהווה חלק תורם ובלתי נפרד מהחברה. "המטרה שלנו היא לפעול למען איכות חיינו, ליצור מודל שיאפשר לנו להישאר לגור בביתנו בזקנתנו וככל שניתן להימנע בעתיד מהצורך בפיתרון חוץ ביתי", כתבו חברי הקהילה באמנה שניסחו.

את זאת הם יעשו בעזרת שותפויות ועזרה הדדית, שיאפשרו להם להקטין את הוצאות הקיום בכלל ואת ההוצאות המיוחדות לגיל המבוגר ובעזרת מיזמים עסקיים-חברתיים שימצו את הניסיון והידע המצטבר של חברי הקבוצה.

"כל אחד מאיתנו הוא עולם ומלואו", מציינת חיה ליסקובסקי (71) חברת הקהילה, שמתעתדת לארוז בקרוב את חייה בארגזים ולעבור לבנין המשותף.

ליסקובסקי, תושבת חריש מזה שנתיים, מוותרת על 'דירה מסודרת עם שקיעות מרהיבות ובעל דירה מקסים', לטובת הבנין המשותף: "נדלקתי על הרעיון", היא מודה. "החזון שלי הוא להיות חלק מקהילה של אנשים שעושים למען עצמם. אנחנו אמנם מבוגרים, אבל יש רבים בחבורה שעובדים, לומדים ומתפתחים. זו חבורה שכיף להיות איתה", היא מסכמת.

מרעיון לביצוע, מכמיהה למציאות

את הרעיון להקמת הקהילה קידמה אריאלה דישון, חברת הקבוצה והיוזמה קרמה עור וגידים במפגש בין רמי גרטלר ותמר נרקיס גל. גרטלר (65), עבר לחריש לפני שנה. "ראיתי בחריש פוטנציאל טוב וחשתי גם תחושת חלוציות וציונות, אם אפשר להשתמש עדיין במילים האלה בתקופה שלנו".

גרטלר מודה שהרעיון של מגורים משותפים בעירבון מוגבל (כל חבר בקהילה ביחידה עצמאית וכולם יחד במתחם משותף) קינן בו כבר תקופה ארוכה. "בחולון, הייתי שותף בקבוצה שנפגשה במשך שמונה שנים ודיברה על מגורים משותפים, אבל זה לא הבשיל ואילו בחריש, תוך שלושה חודשים בלבד עברנו משלב החזון והחלום למציאות. אני זוקף זאת לזכותה של נרקיס-גל שהיא אשת ביצוע".

תמר נרקיס-גל (71) חלמה על רעיון דומה. "הייתי חברת קיבוץ ומנהלת קהילה בקיבוצים. בעשר השנים האחרונות נדלקתי על הרעיון של לחיות עם חברי קהילה ואף למדתי את הנושא לעומק. כשהגעתי ליום הולדתי ה-70 החלטתי שאני מפסיקה לנהל קהילות עבור אחרים ומתחילה לטפל בקהילה של עצמי. עברתי לחריש במטרה להצטרף לקהילת 'ירוק בעיר' אולם המעבר שלהם לעיר התעכב ולכן התנדבתי לפעילות של קבוצת 60 פלוס והכרתי אנשים שהרעיון של קהילה ענה להם על כמיהה נסתרת".

הנאים השכנים בעינייך?

חברי הקבוצה שרובם מתגוררים לבדם בחריש, יעברו להתגורר ברחוב נרקיס 32 בבנין חדש של חברת 'דונה'. חוזה השכירות ייחתם בקרוב והוא כולל שכירות ארוכת טווח של חמש שנים במחיר קבוע ולא משתנה.

"אנחנו רוצים ליצור משהו מעבר ליחסי שכנות גרידא", מסבירה ליסקובסקי. "יש לנו הרבה רעיונות וגם אפשרויות לשיתופי פעולה כלכליים, יש לנו חבורה של אנשים מוכשרים עם מגוון רחב מאוד של מקצועות וכשרונות שיאפשר לנו ליצור מיזמים חברתיים-כלכליים".

"להפוך משכנים לקהילה – זה תהליך היצירה שלנו", מדגישה נרקיס-גל. "כולנו מאוד רוצים בהצלחת הפרויקט. המטרה שלנו היא להפוך את חברי הקהילה לקבוצה שעוזרת לפרט בהיבטים שונים אבל גם להושיט יד לתושבים בקהילה הרחבה בחריש, כמו משפחות חד הוריות ואחרים וגם לקדם פרויקטים חברתיים כמו בניית מערכת השירותים לאזרח הוותיק בחריש", מציינת נרקיס-גל ואילו גרטלר מדגיש: "אנחנו מתכננים להיות חלק בלתי נפרד מהחברה הרב-גילית הסובבת אותנו הן בחיי היומיום השוטפים והן בתרומתנו לה".

התרומה לקהילה מתחדדת מול ההשוואה המתבקשת לבתי דיור מוגן, המודל הנפוץ יותר למגורים עבור בני הגיל השלישי.

"אני לא רוצה לחיות בכלוב זהב מנותק מהקהילה ומהעיר. בניגוד למתרחש בבתי דיור מוגן – אנחנו עושים הכל לבד, אין לנו מנהל שקובע שמחר תהיה הופעה או חוג. מה שנקים לעצמנו, זה מה שיהיה", מסביר גרטלר.

נרקיס-גל: "בבית אבות בולט האלמנט הסיעודי. בקהילה שאנו מקימים, ברור שאם אנחנו גרים יחד ואנחנו חברים טובים, נוכל לנצל זאת לעזרה הדדית של קניית תרופות, הסעה לרופא או כל מטלה אחרת".

"ההבדל העיקרי בינינו לבין בית דיור מוגן הוא שאנחנו יוצרים את הקהילה", מפרטת ליסקובסקי  "אנחנו נחליט יחד מה לעשות, יש לנו חזון לעצמנו, זה הבדל מהותי. בדיור מוגן אין תחושת שייכות למשהו גדול ממני".

"כל חיי התנדבתי בקהילה תמיד הייתי איש חינוך ואני מקווה שאנחנו נצא לכל מיני יוזמות חברתיות ואולי חלק מהן יהיו בשכר. כסף זו לא מילה גסה", מסכם גרטלר.

בחוד החנית החברתית

ואכן, גם ההבט הכלכלי נלקח בחשבון על ידי חברי הקבוצה. קנייה מרוכזת, הנחות קבוצתיות, הוזלת עלות המחייה הכללית ובמיוחד עלויות בריאותיות, כל אלה נבדקו והם חלק מתכנון הקהילה להיטיב עם חבריה. "אני רוצה שנהיה חוד חנית חברתית, שנפנה זרקור לקבוצת אנשים עם ניסיון וידע. המדינה צריכה לשאול את עצמה מה עושים עם המשאב האנושי הזה, איך אפשר לנצל את זה, בטח ובטח בתקופה בה מדברים כבר על גיל רביעי וחמישי. יש גם אנשים שהגיעו לשלב הזה בחיים עם מעט חסכונות והמדינה צריכה לעזור להם לפרנס את עצמם בכבוד לפחות עשור נוסף", מדגיש גרטלר.

רעיון זה מקבל משנה תוקף על רקע מגפת הקורונה העולמית ש'כלאה' ובודדה קשישים רבים ויצרה סטיגמה קשה, ששנים רבות עוד יתקשו בני הדור השלישי להתנער ממנה.

נרקיס-גל: "תקופת הקורונה חידדה את הצורך בקהילה ויצרה אצלנו מוטיבציה מאוד גדולה להתקדם, לחזק את היסוד החי בכולנו, להישאר חיוניים ופעילים".

ליסקובסקי: "תקופת הקורונה לא השאירה אותנו לבד. שוחחנו על בסיס קבוע בזום והיינו עסוקים בהקמת הקהילה. אף אחד מאיתנו לא הרגיש מבודד או מסכן, תמכנו האחד באחר".

"הקפיצו לי את הפיוזים", מודה גרטלר. "בגלל הקורונה מסתכלים עלינו כעל אנשים עם רגל אחת בקבר. יותר מאי פעם ברור שיש לשנות את הפרדיגמה לפיה החברה תופסת את הזיקנה ואת הזקנים. הקהילה שלנו תהיה בחזית השינוי הזה".

בלי חששות ועם פרפרים בבטן

היוזמה של חברי קהילת נרקיס 32 מצטרפת לשלל יוזמות חברתיות וקהילות שפורחות בחריש כדוגמת הקהילה הירוקה והקיבוץ העירוני. מה יש בה בחריש שמעודד הקמה של יוזמות כאלה?

"יש פה רוח חלוצית, אנשים פתוחים יותר אחד לשני, נעימים אחד יותר לשני וסובלניים יותר מאשר בכרך ההומה", פוסק גרטלר. נרקיס-גל מסכימה: "חריש אוהדת רעיונות חדשים ורבים שמחו להיות שותפים שלנו לעשייה. קיבלנו אוזן קשבת ותמיכה מהמתווך מקסים פרחמנקו מ'רימקס' ומחברת 'דונה' שאפשרו לנו לשריין את 12 הדירות בבניין עבורנו. "קיבלנו רוח גבית מרבים שתומכים בנו", מוסיפה ליסקובסקי ומציינת את עו"ד נתי עופר שעזר בהתנדבות בנושא ההערכות המשפטית.

יש לכם חששות?

"במקרה הכי גרוע, אם נושא הקהילה לא ימריא, אני אגור בבניין עם 12 אנשים חביבים. אין לי פחדים גדולים. לעומת זאת, אני יכול לומר שיש לי פרפרים בבטן. מרגש אותי שהרעיון ליצירת קהילה קורם עור וגידים. אנחנו עושים פה משהו ייחודי". מסכם גרטלר.

גם נרקיס-גל לא מתעסקת בתחושות שליליות אלא מחכה לשלב הבא: "חששות? לא ממש, אני מקווה שיום אחד נוכל להשפיע על עוד אנשים ולהוות מודל אלטרנטיבי לבני הגיל השלישי".

ואילו ליסקובסקי מסכמת: "אני רוצה שאנשים בגילנו יקבלו השראה ויבינו שלא משנה מה מצבם הכלכלי או האישי, אם הם תפרנים או פרודים, אין להיכנע לדיכאון. יש חיים גם בגילאי 60 ו-70, חיו אותם לפני שאתם מתים".