חמש משפחות – מיס, אסולין, קלר, תורן ואייזנמן – בעלות ותק בחריש, הנע בין שנה לשבע שנים, מחלקות טיפים בחינם למצטרפים החדשים. מה כדאי לדעת, מה יקדם את תהליך ההסתגלות וכיצד להיערך לחיים בעיר החדשה? חמש עצות חשובות שעשויות להקל על המעבר

תמונה ראשית: prostooleh

ההמולה שמלווה את חודשי הקיץ לא פסחה גם השנה על חריש. למרות הקורונה, למרות המשבר הכלכלי (ואולי בגללו) וחרף אי הוודאות הגדולה, משפחות רבות אורזות את חייהן ועוברות לעיר. ברחבי חריש ניתן לראות את משאיות ההובלה, את המנופים שנישאים אל על ואת ההודעות בקבוצות של מי שמחפש קרטונים למעבר ומי שמוסר אותם.

כמה אנשים יתווספו לחריש בקיץ הקרוב? זאת נדע רק בסיומו, אבל מה כדאי להם לעשות ואיך הם יסתגלו טוב יותר לעיר החדשה של ישראל, זאת אנחנו כבר יודעים, או לפחות, חושבים כך. חמש משפחות בעלות ותק בעיר, הנע משנה אחת בלבד לשבע שנים, מעניקות לתושבים החדשים עצות חשובות וברכה אחת משותפת: ברוכים הבאים.

משפחת מיס: "לנצל את כל הטוב בחריש"

נעים להכיר: יצחק (32) איש חינוך, כותב תוכן ומנהל אדמניסטרטיבי; רחלי (32). דרמה-תרפיסטית, בעלת תיאטרון 'סיפורוח' ומלחינה; אהוביה משה (9) עולה לכיתה ד' בבית הספר ממ"ד 'תלמי הדר'; מלאכי מאיר (6) עולה לכיתה א' בתלמוד תורה; יפתח (3) עולה לגן חרוב; איתמר (8 חודשים) במעון 'נטעי חריש'.

ותק בחריש: שבע שנים

עצה מרכזית: "למדו לנצל את כל הטוב שחריש מציעה. מומלץ להסתובב בחורשה, להשתתף בפעילויות המגוונות שעורכים התושבים והמועצה, לקנות בעסקים המקומיים, לשאול ולהתעניין במתרחש דרך הרשתות החברתיות, וליזום פעילויות. לחריש יש הרבה מה להציע. נצלו אותה. זה כיף".

משפחת אסולין: "הומור לא יזיק"

נעים להכיר: דודי (32) מהנדס אלגוריתמיקה ובעלים ושותף ב'פיצריש'; טליה (31) עורכת-דין. כרמל (5) עולה לכיתה א' בבית הספר ממ"ד 'תלמי הדר'; אורי (4) עולה לגן טרום חובה (שקמה); תמר (10 חודשים) במעון צלילי החינוך;

ותק בחריש: ארבע שנים

עצה מרכזית: "משפחות יקרות, חיו את המציאות ולא את הפייסבוק או את הפוליטיקה המקומית. נשמו עמוק. הכל כאן דינאמי, בצמיחה, מתפתח ומשתנה. צריך סבלנות וגם הומור לא יזיק. הכי חשוב, קחו חלק ביוזמות פרטיות וקהילתיות, כך תהפכו לחלק ממה שקורה שכאן. משהו טוב וגדול מתרחש בחריש, אז אל תפספסו את היום-יום ואת הרגע. שמרו על אופטימיות, תיהנו ממה שיש כאן, ואל תחפשו את מה שעדיין חסר".

משפחת קלר: "ליהנות מעיר בה 'כולם מכירים את כולם'״

נעים להכיר: צופיה (49) מורה למתמטיקה בבית-ספר יסודי; אורן (50) מורה לכלכלה ולמתמטיקה בתיכון ובנוסף עובד כצלם; מאיה (14) עולה לכיתה ט' בגוונים; גיא (9) עולה לכיתה ג' בבית ספר 'רונה רמון';

ותק בחריש: שלוש שנים

עצה מרכזית: "חריש היא עיר בצמיחה והקהילה בה (עדיין) קטנה ומגובשת. זה הזמן לרכוש חברים חדשים (לכם ולילדיכם) להכיר אנשים חדשים וליהנות מעיר בה ״כולם מכירים את כולם״. אל תתרשמו מזירות ההתגוששות ב-Facebook, המציאות היא הפוכה ממה שמשתקף ברשתות החברתיות. זה הזמן להתחבר לקהילה ולפעילויות הקהילתיות כאן. מהר מאוד תגלו שיש לכם שכנים וחברים נפלאים (שונים מאלה שהייתם רגילים אליהם – אבל זה היופי שבדבר).
ועצה אחת אחרונה: טיילו באיזור. חריש מוקפת טבע, יערות ופינות חמד. האיזור גם מציע מקומות בילוי ומקומות חדשים ומסקרנים, אז צאו וגלו אותם".

משפחת תורן: "הסתגלות דורשת זמן, אז…גלו סבלנות"

נעים להכיר: שמעון (44) מעצב אירועים; ג'ודי (44) בעלת דוכן פרחים בקניון MORE; לירון (16) תלמיד בגבעת חיים; רועי (13) תלמיד בחטיבת הביניים 'אתגרי העתיד' נעם (11) תלמיד 'תלמי רון‘;

ותק בחריש: שנתיים

עצה מרכזית: "עליתי לארץ מארגנטינה כשהייתי בת 10. המילה הראשונה שהורי ואני למדנו בארץ היתה 'סבלנות'. 30 שנה אחרי אני מוצאת שהיא מתאימה גם לחריש. העיר משתנה ומתפתחת בקצב מדהים. לפני שנתיים לא היו כמעט חנויות על דרך ארץ והיום אני מתרגשת לראות את השדרה מלאה בעסקים פעילים. הכל מלא חיים, מוסיקה ואנשים. אני נהנית מהעובדה שהכל קרוב. אני יורדת למטה וכל מה שאני צריכה זמין לי במרחק הליכה בשדרה.

עם זאת, אני מודעת לעובדה שלא כולם חשים כך בהתחלה. רק אחרי שנתיים, שמעון הודה שחריש טובה לנו ושההחלטה לעבור היתה צודקת. אני מאחלת בהצלחה לתושבים החדשים ומציעה להם לזכור שהסתגלות דורשת זמן. אז…גלו סבלנות".

משפחת אייזנמן: "אל תתביישו לבקש עזרה – כולנו נשמח לתת אותה"

נעים להכיר: טל (41) כותב תוכן ומתורגמן שפת סימנים; קטיה (37) עובדת בנק; יהונתן (11) מיכל (8) עולים לכיתות ה' ו-ג' בבית ספר 'תלמי רון'; איתמר (3) עולה לגן;

ותק בחריש: שנה

עצה מרכזית: "הקהילה שפגשנו בחריש שונה מכל מקום אחר שבו גרנו בעבר. היא חמימה, מחבקת ותומכת. אין שום צורך בחברות, קשרי משפחה או אפילו בהיכרות מוקדמת. אם חסר לכם משהו לשבת, אם אתם לא מוצאים מי שידפוק לכם מסמר בקיר או אם אין לכם איך להגיע לעבודה; כל מה שעליכם לעשות הוא לשלוח הודעה באחת מעשרות הקבוצות של חריש בפייסבוק או בוואטסאפ, ובתוך דקות ספורות מישהו כבר יציע את עזרתו ובחיוך גדול.

ממש לאחרונה, נתקלנו בבעיה והודעה אחת בפייסבוק הפגישה אותנו עם כמה מלאכים טובים שאחד מהם גם הצליח לפתור לנו אותה ולא הסכים לקבל תמורה. אנחנו רוצים לברך את התושבים החדשים בחריש ולהזכיר לכם לא להסס לבקש עזרה – כולנו נשמח לתת אותה".

יותר ויותר משפחות אילתיות בוחרות לעבור לחריש. הן משאירות מאחור ים כחול, משפחה וחברים ומגיעות לעיר, שמציעה להן הזדמנויות חדשות ודיור בר השגה. "המעבר מאילת לחריש הוא מהלך דרמטי"

לחריש מגיעים זוגות צעירים, משפחות ובודדים מכל רחבי הארץ, אבל נדמה שהמעבר של תושבי אילת לעיר, הוא המעבר הקשה מכולם. נוי אסרף (30) ילידת אילת, המתגוררת בחריש כבר שנה ושלושה חודשים, מאמינה שהמעבר מעיר השמש הנצחית לחריש הוא לא פחות מדרמטי. לאחרונה, זרם התושבים החדשים שמגיעים לעיר, מהעיר הדרומית ביותר על המפה, מתגבר. "אילתים רבים שמתעניינים בחריש יוצרים איתי קשר בפייסבוק ושואלים שאלות. אני מבינה את הקושי שלהם. המעבר מאילת לחריש הוא מהלך דרמטי, ואני שמחה שאני יכולה לסייע בתהליך המורכב הזה", אומרת אסרף.

"יש טפטוף מתגבר של תושבי אילת שעוברים לחריש. רבים עוזבים את העיר, שספגה מכה קשה מאוד בתקופת הקורונה, ומחפשים לעצמם מיקום מרכזי יחסית עם מחירים טובים. חריש מספקת להם את האלטרנטיבה הזו", היא מסבירה.

על אילת, קורונה ומה שביניהם

בימי שגרה אילת ידועה כבירת הנופש של ישראל והיא מושכת אליה כ-2.8 מיליון תיירים בשנה. רבים מתושבי אילת מתפרנסים מעסקי המלונאות, המסעדות ואטרקציות תיירותיות. זו גם הסיבה שמשבר הקורונה היכה בה בחוזקה. בסוף אפריל 2020 נרשמו בה 46% אבטלה. המשבר הכלכלי בעיר נוסף על נזקי סופה קשה, שהיכתה באילת בתחילת השנה וגרמה לנזקים של עשרות מיליוני שקלים ולפגיעה משמעותית בעסקי התיירות בעיר.

רינת ושי זערור הם דוגמה לזוג שביצע מעבר לחריש בעיצומו של משבר הקורונה. את ההחלטה הם קיבלו מספר שבועות קודם לכן, אבל המגפה העניקה להם את הנחישות לקדם את התהליך. בני הזוג התגוררו באילת ב-11 השנים האחרונות. רינת (31) עברה לעיר הדרומית כחיילת משוחררת, והתחילה את דרכה המקצועית בעבודה מועדפת, כצ'קרית במלון. בתפקידה האחרון עבדה כמנהלת קשרי אורחים במלון הרודס. "עברתי את כל המסלול שכלל תפקידים רבים בענפי המסעדנות ובתי המלון של אילת", היא מסבירה. לפני שנה איבדה זערור את אביה והרצון להתקרב למשפחתה, המתגוררת במרכז, התעצם.

מקפצה כלכלית משמעותית

"הגענו לביקור בחריש בעקבות זוג חברים. התפעלנו מהעיר ואני מודה שגם מחירי השכירות הנמוכים משכו את תשומת ליבנו. חריש מעניקה לנו הזדמנות, מקפצה לעתיד כלכלי מסודר יותר. היא מאפשרת לנו להשכיר את הדירה שלנו באילת וליהנות מההפרש".

זערור עצמה יצאה לחל"ת וככל הנראה, תחזור לשוק העבודה רק לאחר חופשת הלידה הקרובה. שי, הוא עצמאי בתחום הנדל"ן ומתכנן להשתלב בענף הצומח בעיר.

"אמנם חריש לא קרובה להכל ואין בה את כל השירותים הנדרשים אבל אני מתניעה את האוטו ונוסעת לישובים בסביבה, מה שלא יכולתי לעשות באילת. אם המכולת באילת סגורה, אין לי שום אלטרנטיבה אחרת", היא מציינת בשמחה. גם המרחק ממרכז הארץ 'קטן עליה': "תוך 40 דקות אני מגיעה לבית הורי באור יהודה. זה ממש נוח וקל".

בתקופה הקצרה שהם מתגוררים בעיר, הפכו השניים לשגרירים שלה והם משיבים לשאלות של מתעניינים נוספים. "עשרות פנו אלינו ושאלו היכן חריש נמצאת ואיך המגורים בעיר. אני משיבה כמיטב יכולתי על החיים פה, על המרחקים הנוחים, על מערכת החינוך שמותאמת לילדים וגם על מרחק הנסיעה מחוף הים הקרוב".

זערור מציינת גם כי המעבר לחריש התבצע על אף ולמרות השיח השלילי בפייסבוק על חריש. "אם היינו מקשיבים לכל הפוסטים בפייסבוק לא היינו עוברים. חשוב לי גם להעביר את המסר הזה הלאה, אל תפסלו מראש, נסו זאת בעצמכם".

הזדמנויות עסקיות חדשות

השיח השלילי בפייסבוק לא הרתיע גם את דניאל וקארין אלופי. השניים עתידים לעבור בשבועיים הקרובים לחריש. בני הזוג מצפים לילדם הראשון ולעיר הם מגיעים אחרי תשע שנות מגורים באילת.

"קארין היא ילידת אילת. אני עברתי לאילת עם פתיחתו של קניון אייס מול. היו לי שם עד לאחרונה מספר עסקים בקניון", מסביר אלופי.

לדברי דניאל אלופי (37), הצורך בשינוי החל עוד לפני משבר הקורונה אבל המגיפה העניקה לו תובנות חדשות: "הקורונה אתגרה אותי לחשוב על החיים קדימה, ברמה האישית וגם ברמה המקצועית", הוא מפרט. "בשורה התחתונה אילת מציעה אופקים מוגבלים לאלה שמבקשים להתפתח בה. חריש כעיר חדשה מספקת הזדמנויות רבות למי שמצליח לאתר אותן. חריש גם מספקת אופק תעסוקתי לאשתי, שהיא גננת במקצועה. החינוך בחריש מתרחב וצומח כל הזמן", מסביר אלופי.

לתפישתו, החיים בחריש משלבים גם הבט חשוב נוסף, קצב חיים רגוע יותר לעומת ערי המרכז התוססות: "מהמעט שבדקתי עולה כי חריש מאפשרת לך להשקיע זמן במשפחה, לחיות בקצב נינוח יותר. אחרי תשע שנים באילת, שבה הדינמיקה איטית יותר, לא רצינו לעבור לעיר עם קצב מסחרר. באילת למדתי שהקצב האיטי טומן בחובו דברים טובים. אני לא מחפש רק אטרקציות בחיים".

עם זאת, אלופי מאמין שמדובר במצב זמני: "ההתפתחות של חריש מהירה, ומנסיוני, תוך שבע שנים לכל היותר, היא תהפוך לעיר מרכזית באיזור. בינתיים, היא מושכת אליה זוגות צעירים מכל הארץ. היא מאפשרת לרבים דיור בר השגה וזו התחלה נהדרת למי שמחפש מקום לגדול איתו".

בני הזוג מצטרפים כבר לארבעה זוגות חברים שמתגוררים בחריש. שניים מתוכם הם אילתים לשעבר, שהעתיקו את חייהם לחריש לאחרונה.

"יש לנו גם קרובי משפחה שגרים בעיר", מציין אלופי ומסכם שמן הסתם הגעגועים לאילת עוד יהדהדו בו תקופה ארוכה: "לאילת יש את הקסם שלה. אני אתגעגע לצבעים של העיר, לעובדה שיש שם פחות פקקים ושהכל קרוב ונגיש". עוד מדגיש אלופי את מרקם החיים בעיר: "אני מקווה שחריש תלמד מאילת ותאפשר לכולם לחיות בשקט, בלי התלהמות. באילת, דתיים, חילונים ושאנטים חיים בשקט. אני מקווה שזה יחלחל גם לחריש".

יד מושטת לכולם

הקהילה המגוונת של חריש בה חיים בשלום, מחוץ לבועת הפייסבוק, דתיים וחילונים יחד, היתה אחד מגורמי המשיכה עבור משפחת אסרף.

אסרף מפרטת: "כשהחלטנו לעזוב את אילת היה לנו חשוב לעבור לעיר מתפתחת עם קהילה פתוחה ומעורבת של דתיים וחילונים. אני מגיעה מבית כזה, של אמא חילונית ואבא דתי". אסרף מציינת כי תחושת הקהילתיות באילת, עיר בת למעלה מ-50 אלף תושבים, עדיין קיימת. "זה קו דמיון נוסף שמצאתי בין הערים. בשתיהן יש קהילה חזקה".

בני הזוג עזבו את אילת בעקבות חיפוש אחר מסגרת הולמת לבנם, שאובחן כסובל ממוגבלות שכלית. את בית הספר המתאים לו הם מצאו בחדרה, את הבית המתאים, הם מצאו בחריש.

המעבר היווה גם התחלה מקצועית חדשה לשניים. נוי עזבה את משרתה כמורה למורשת ישראל באילת והשתלבה בסוכנות הנדל"ן, רימקס בחריש. דניאל בעלה, שעבד כאב בית בבית ספר באילת, סיים לימודי הנדסת החשמל והפך בחריש לחשמלאי עצמאי.

"לא ממש הבנתי מה זה נדל"ן, הייתי מאוד רחוקה מהעולם הזה, אבל התאהבתי במקצוע. למדתי להכיר אנשים, להתאים להם את הדירה, זו עבודה עם תחושת סיפוק עצומה".

נוי גם מציינת שהקשרים האילתים, אותם היא מתחזקת בעיקר דרך הפייסבוק, עוזרים לזוגות נוספים לצלוח את המעבר לחריש: "אני עוזרת לאנשים בשמחה בתהליך הקליטה שלהם".

תחושת הקהילתיות שמעניקה אסרף לנקלטים החדשים אינה זמנית. "חריש היא עיר מדהימה מכילה, מחבקת ועוטפת. יש פה אנשים מכל קצות הקשת החברתית ולכולם יש מקום. נכון, צריך להגיע לכאן עם הרבה סבלנות ולהשתדל לראות את הטוב בעיר. מי שמסוגל לעשות זאת, יש לו מקום בעיר. אני מדגישה בפני המתעניינים כי השיח בפייסבוק הוא לא השיח ברחובות. בעיר יש המון הארת פנים. אנשים אומרים שלום ומחייכים ברחובות גם בלי להכיר, יש פה יד מושטת לכולם".

בצילה של פרדס חנה-כרכור, מעצמת טבעונות ישראלית, מתגבשת בחריש קהילת טבעונים שעושה את צעדיה הראשונים. לוטם ליבר, עופרי כהן ואיה זינגר מספרות על חווית הטבעונות בעיר החדשה

בתמונה: תו ויגן פרנדלי במסעדות

על פי נתוני הלשכה לסטטיסטיקה 5% מכלל אזרחי מדינת ישראל הם טבעונים. נתון זה הופך את ישראל, באחוזים, למדינה הכי טבעונית בעולם. הזינוק האדיר במספר הטבעונים חל בשמונה השנים האחרונות. בשנת 2012 עמד מספר הטבעונים בישראל על 1% בלבד.

בחריש, שמושכת אליה תושבים חדשים מכל הארץ, החלה להתגבש קהילה חדשה של טבעונים. כ-120 חברים כבר בקבוצת הפייסבוק 'טבעונים בחריש', וישנן גם קבוצות וואטסאפ פעילות המוקדשות לנושא. למרות שהקבוצה עדיין מצומצמת יחסית, נראה כי העסקים בחריש מכירים בכוחה של הקהילה ומעניקים לה שירותים ברמה גבוהה ובמחירים טובים. כך לפחות מעידים הטבעונים בחבורה.

"כוח קנייה טבעוני"

לוטם ליבר (32) מודה שחווית האוכל הטבעוני בחריש הפתיעה אותה לטובה: "ב-90% מהמקומות הפתוחים בחריש יש לי מה לאכול. יש כאן פיצריות שמציעות פיצה עם גבינות טבעוניות, מאפיות עם מאפים טעימים וניתן לקנות בסופרים של חריש ובחנויות תבלינים מבחר מוצרים רחב שמתאים לטבעונים. אפילו בדנגורי בורגר-בר, יש המבורגר טבעוני מעולה".

ליבר, מדריכת כושר בהכשרתה, הפכה לטבעונית לפני ארבע שנים לאחר שנים של תזונה צמחונית. "הגעתי לטבעונות מסיבה אידיאולוגית", היא מסבירה.

כתושבת השרון, נהגה ליבר לבלות במסעדות תל אביב שהציעו לה מבחר נאה של מנות טבעוניות נאות. "בעיר מגורי לא מצאתי פתרונות מותאמים לתזונה טבעונית, ולכן הבילויים שלי היו בעיקר בתל אביב", היא מפרטת.

עוד היא מציינת כי העובדה שבעלי העסקים בחריש מודעים לקהל הקטן והנאמן של טבעונים פותרת בעיה גדולה. "הקושי העיקרי של טבעונים הוא לאכול בחוץ. אפילו לשבת על הבר קשה אם מגישים במקום טבעות בצל מטוגנות עם ביצה. לשמחתי, בחריש, המצב שונה". ליבר מעודדת את הטבעונים בעיר לקיים דיאלוג פורה עם בעלי המסעדות בחריש: "לא מספיק שכל טבעוני ידאג לעצמו. חשוב לתת לבעל עסק הערות בונות ולהציע לו לפנות גם לקהל שהוא לא חשב עליו קודם לכן. יש בחריש לפחות 100 אנשים שישמחו על כך, ומדובר בכוח קנייה שחשוב להשתמש בו".

יתרונות ברורים לעסק

עמותת ויגן פרנדלי מעניקה לבתי עסק ברחבי הארץ תו לעסקים שנמצאו ידידותיים לטבעונים. אופק רון, סמנכ"ל העמותה הפועלת לקידום ולשיפור אורח חיים טבעוני בישראל מסביר: "העמותה מנגישה את אורח החיים הטבעוני על ידי עידוד בתי עסקים להוסיף אופציות טבעוניות בתפריט. מספיק ש-25% ממנות המסעדה יתאימו לטבעונים על מנת שהם יקבלו את התו שלנו. הקהילה הטבעונית מחפשת מסעדות שיתנו מענה בסמוך למקום המגורים ובעלי עסקים רבים יכולים ליהנות מקהל נאמן. אני קורא לבעלי עסקים בחריש לפנות אלינו ונשמח לתת להם את תו הויגן פרנדלי".

נכון לכתיבת שורות אלה, גלידה גולדה בקניון MORE היא העסק היחיד בחריש שזכה בתו העמותה, אולם הישוב השכן לחריש, פרדס חנה-כרכור, נחשב לאחד ממעוזי הטבעונות בארץ. "פרדס חנה אכן נחשבת באיזור הצפון לחזקה בתחום", מאשר רון. לדבריו, מסעדות טבעוניות בפרדס חנה הן מוקד משיכה ללקוחות מכל הארץ, גורל שיכול להיות גם מנת חלקן של מסעדות בחריש.

עסקי האוכל הביתיים מציעים פתרונות טובים

אחד הפתרונות הזמינים לטבעונים בחריש הוא עסקי המזון הביתיים. "בחריש פועלים עסקי אוכל ביתיים שמציעים מגוון רחב ואיכותי של מנות טבעוניות במחירים טובים", ליבר מציינת.

עופרי כהן (22) תושבת טריה בעיר, שעברה רק לפני חודש מעכו לחריש, מסכימה: "אפשר לציין לטובה את עסקי האוכל הביתי בחריש. הם מספקים אוכל ביתי טעים ובמחיר נוח. זה פיתרון נחמד יותר מלאכול כל הזמן בחוץ, במסעדות", היא מציינת ונזכרת בפלפל ממולא טעים שאכלה לאחרונה.

גם עסקי המזון הפועלים בעיר הרשימו אותה לטובה. "התגוררתי בעכו, עיר שאין בה עדיין מודעות לנושא התזונה הטבעונית. בזמן הקצר שאני כאן הספקתי להתרשם לטובה מהעסקים בעיר שמציעים מנות טובות".

כהן מזכירה גם היא את מגוון הפיצות הטבעוניות ואת ההמבורגר הטבעוני מתייחסת גם לנושא המחיר. "המחיר סבבה. הייתי בטוחה שבגלל שחריש היא מקום קטן, המחיר של המבורגר לדוגמה, יהיה יקר יותר, אבל הופתעתי לטובה".

עם זאת, כהן מספקת הבחנה אחת נוספת:  "בחריש רוב המנות הטבעוניות במסעדות שייכות עדיין לתחום הג'אנק פוד, אבל פרדס חנה מציעה במסעדות שלה מנות בריאות יותר, יש הצע גדול של אוכל איכותי. עם זאת, העסקים בחריש בהחלט נמצאים עם הפנים ללקוח ואני כבר מחכה להתפתחויות הבאות".

כהן שהגיעה אל עולם הטבעונות מגיל צעיר מודה שגם עבורה הטבעונות היא אידאולוגיה. "נתקלתי בתרנגול במצב לא טוב והמפגש הישיר עם פגיעה בבעל חיים עורר אותי. החלטתי להפסיק לחלוטין את צריכת הבשר שלי ולהפוך לצמחונית. המעבר לטבעונות התרחש מתוך הבנה שמגיע לכולם, גם לבעלי חיים, לחיות כמו שהם רוצים ואיך שהם".

כהן טרם הספיקה להכיר היטב את קהילת הטבעונים בעיר, אולם היא מתרשמת לטובה מהעיר. "יש פה אנשים מדהימים עם ערבות הדדית שלא ראיתי כמותה בשום עיר אחרת. אני חברה בקבוצות וואטסאפ שונות וכל בקשה לעזרה נענית מיידית. זה מרגש וגם מדבק. ראיתי בחור שנתקע עם הרכב ושאלתי אם הוא צריך עזרה. זו עיר של נתינה אז גם לי בא לתת".

מלכת הקציצות הטבעוניות

איה זינגר (60) שהפכה לטבעונית לפני ארבע שנים חשה שהנתינה שלה באה לידי ביטוי בבישול שלה: "אני לא טבעונית משיחית ואני לא עושה נפשות לטבעונות אלא מכינה אוכל לעצמי ונהנית מהתגובות והטעימות. אני מכינה מאכלים ומנות שזוכים לשבחים ולשאלות כמו 'את בטוחה שזה טבעוני?'. אני אוהבת לבשל וככל שאני מתעמקת בזה אני מגלה אינספור אפשרויות. הבישול מעניק לי אפשרות לבטא יצירתיות".

זינגר, שמתהדרת בתואר מלכת הקציצות הטבעוניות של חריש, נהנית משפע המוצרים הזמינים להכנה בחנויות המזון ברחבי העיר. "לשמחתי, יש נכונות של בעלי חנויות בחריש להביא מוצרים טבעוניים. ברשתות המזון בעיר ניתן למצוא מגוון רחב של מוצרים נדרשים להכנה. אפשר למצוא כל מוצר נחוץ למתכון בחריש וזה ממש כיף".

התירוצים של 'לא טעים', כבר לא תקפים מבחינתה של זינגר. "נחשפתי לעולם נפלא של מוצרים טבעונים ותחליפים איכותיים. אני חושבת שדווקא בסיומה של תקופת הקורונה יהיה טוב אם אנשים יבצעו חשיבה נוספת בנושא, לא ממקום שיפוטי, אלא ממקום מכיל וסבלני", מציינת זינגר ומתארת את המעבר שלה לטבעונות: "זו היתה החלטה מפתיעה אבל הסכמתי לפקוח עיניים. המידע נקלט וחילחל אצלי לאט אבל ההכרעה נפלה באחת. הגעתי לטבעונות ממקום חומל על בעלי חיים וההבנה שהם אינם למאכל, בדיוק כמו כלבים וחתולים".

זינגר מקווה שבשורת הטבעונות בחריש תלך ותתרחב: "יש שתי קבוצות טבעוניות פעילות בחריש ואני מקווה שהן יהפכו לפעילות עוד יותר. בעבר, חשבנו לערוך ארוחה טבעונית משותפת באחד הפארקים אבל זה לא הסתדר טכנית". היא גם רואה קשר הדוק בין בשורת הטבעונות לצמיחתה של העיר החדשה בישראל: "מגיעות לחריש בעיקר משפחות צעירות שמחפשות איכות חיים וחינוך איכותי. אני מקווה שחלקן לפחות ישפרו את איכות חייהן גם דרך הצלחת".

מיזם חינוכי חדש שהקימו טייסי חיל האוויר מסמן לעצמו מטרה גבוהה: לטפח את דור המנהיגות הבא של ישראל. חניכי המחזור הראשון של מכינת 'רקיע', יעברו לחריש בתחילת שנת הלימודים הקרובה. החניכים והמחנכים יתגוררו בעיר וייקחו חלק בפעילויות קהילתיות

בספטמבר הקרוב תתחיל לפעול בחריש 'רקיע' – מכינה קדם צבאית טכנולוגית. המכינה הייחודית, שהוקמה על ידי טייסי חיל האוויר, מתכננת להצמיח את דור העתיד של המנהיגות הנדרשת בישראל: מנהיגות הדוגלת בחדשנות, יזמות, התמודדות עם סביבה דינמית, התאוששות מכישלון וגילוי גמישות.

מדובר בפרויקט חינוכי וחדשני, שמושק זו השנה הראשונה, ומטרתו לטפח צעירים בעלי פוטנציאל אנושי יוצא דופן, ממגוון אוכלוסיות בחברה הישראלית.

'רקיע' היא המדרשה הראשונה למנהיגות המוקמת על ידי טייסי חיל האוויר. "בחרנו להקים מפעל חינוכי חדשני המבוסס על אותו DNA ייחודי הקושר בינינו", מציינים מקימי המכינה באתר הרשמי. בין מקימי ויוזמי המכינה ניתן למצוא שמות של טייסים בולטים כדוגמת תת אלוף במילואים ניר נין-נון, טייס מסוקים בהכשרתו אשר כיהן כראש להק השתתפות ומסוקים במטה חיל האוויר.

על פי הפרסומים, הצוות החינוכי יעבור לחריש כבר באוגוסט ויחל בהכנות לקראת קליטת החניכים בעיר ופתיחת שנת ההכשרה והלימודים.

שיתוף הפעולה עם העיר חריש אינו מקרי. "חריש היא העיר הראשונה המוקמת בישראל ב-25 שנה האחרונות, ופיתוחה מהווה אתגר לאומי אליו החלטנו להירתם", כך מסבירים ראשי המכינה את הבחירה שלהם בעיר.  ​

מחזור א' – להיות ראשונים

ואכן, תחושת הראשוניות והחלוציות שמעוררת חריש בתושביה, באה לידי ביטוי גם בפרסומים השונים של המכינה, שעושה השנה את צעדיה הראשונים בתחום. המכינה מציגה בפרסומים תמונות הסטוריות ושואלת: "איך זה מרגיש להיות ראשון?", מתי בפעם האחרונה הצטרפת למשהו ענק"? את התשובות, ככל הנראה, יגלו תלמידי המכינה בהמשך השנה, עם הגעתם לעיר.

הקשר עם הנהגת העיר חריש נרקם במשך זמן ממושך. בדצמבר 2019 נפגשו יוזמי הרעיון עם ראש העיר יצחק קשת ועם שני גרינברג, סגניתו. חודש לאחר מכן, כבר קיימה המכינה יום חשיפה למועמדים, שהתקיים במתנ"ס חריש.

לאחרונה פרסמו ראשי המכינה קול קורא לגיוס מדריכים ומדריכות. אלה יצטרכו בהתאם להגדרת תפקידם להוביל את התהליך החינוכי בכל מעגלי העשייה של החניכים: לימודים, סדרות חוץ ושטח, עשייה תורמת בקהילה וחיי קבוצה.

כאמור, תלמידי המכינה וגם הצוות החינוכי יתגוררו במספר דירות בחריש. עיריית חריש תקצה לרשותם מבנה מותאם לפעילויות החינוכיות. ככל הנראה, המבנה המדובר ימוקם במתחם הגנים ברחוב תאנה, שנמצא כעת בבנייה.

אישור להקמת המבנה התקבל בישיבה האחרונה של 'הוועדה לתכנון ובנייה – חריש' והוא יכלול ארבעה גנים בקומה הראשונה ואת מבנה המכינה בקומה מעליו.

רבים מקווים שהגעתה של מכינת 'רקיע לעיר' היא הסנונית הראשונה המבשרת על משיכת מוסדות לימודים ומכללות נוספים לעיר.

רוב אוכלוסיית חריש מורכבת ממשפחות צעירות, אולם אט אט מתרחב בחריש פלח האוכלוסיה המבוגר יותר. בני הגיל השלישי בונים לעצמם התחלה חדשה בעיר המתפתחת ועל הדרך גם יוצרים קהילה משגשגת

חריש אולי מוכרת בתקשורת כעיר המשפחות הצעירות, אולם אט אט, צומחת לה בחריש גם קהילה נרחבת של בני הגיל השלישי.

הניצנים הראשונים היו דור ההורים שעברו לעיר בעקבות ילדיהם, אולם בשנתיים האחרונות, יותר ויותר זוגות או בודדים, בוחרים בחריש ותוקעים בה יתד לפרק חיים חדש ומרגש.

תמר נרקיס- גל (71) היא דוגמה טובה לדור החדש של בני הדור השלישי בחריש. היא עברה לחריש לבדה בינואר 2019 ומאז היא תורמת להקמה וגיבוש קהילה של בני גיל זה.

"התחברתי לקהילה של 'ירוק בעיר' –  התארגנות קהילתית בבניין משותף בחריש כמודל לקיימות עירונית", מספרת נרקיס-גל תושבת לשעבר ב'שריגים', חבל עדולם.  "הקהילה היתה אמורה לעבור להתגורר בחריש בשנה שעברה, ואני החלטתי להקדים את הגעתי ועברתי לחריש, חודשיים לפני המועד המתוכנן. בינתיים חלו עיכובים משמעותיים ולצערי, בני הקהילה טרם עברו לעיר". נרקיס גל שמצאה עצמה לבד בעיר חדשה, לא אמרה נואש: "החלטתי להקים לי קהילה חדשה". היא משתפת בחיוך.

עם הקהילה, עבור הקהילה

נרקיס-גל שעברה לחריש עם כלבה קטנה בלבד הפכה למתנדבת בפרויקט 'תור הזהב' של המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל. מטרת הפרויקט היא לחזק את החוסן האזרחי והחברתי, של הקהילות המקומיות, בדגש על אוכלוסיית הגיל השלישי. את זאת הם עושים בעזרת הנגשה של פעילויות תרבות, מורשת ואירועי פנאי לגילאי חמישים פלוס ואילך.

"אני עובדת בשיתוף פעולה עם מחלקת הפנאי של העירייה ויחד אנו מתכננים פעילויות מיוחדות לבני גילנו", מבארת נרקיס-גל. עוד היא מספרת כי את ההרשמה לאירועים היא מבצעת בעצמה: "אני מתיישבת בבית הקפה המקומי,  קובעת לי שם פגישות ורושמת את אנשי הקהילה לכל האירועים שאנו מארגנים", היא משתפת.

"הכרתי מקומות חדשים אבל קרובים לבית"

לפני שבועיים ארגנה נרקיס-גל בשיתוף מועדון האזרחים הוותיקים הפועל בחריש כבר שנה, סיור ייחודי להכרת חריש וסביבתה. כ-50 משתתפים נרשמו לסיור, "האוטובוס היה כמעט מלא", היא מעידה בגאווה.

הסיור כלל מספר תחנות, ביקור בחטיבת הביניים, אתגרי העתיד, ביקור במרכז המבקרים של שכונת בצוותא וביקור במוזיאון למורשת הערבית בכפר השכן, אום אל קוטוף.

אלדד בארי, ממשתתפי הסיור מעיד: "הכרתי מקומות חדשים אבל קרובים לבית. התרשמתי במיוחד מהביקור בבית הספר המיוחד במינו, בו מתייחסים לתלמידים בצורה מאד בוגרת ומאצילים להם אחריות על פעילויות רבות בבית הספר".

נרקיס גל מסבירה שהביקור בחטיבת אתגרי העתיד נועד לקדם שיתופי פעולה עתידיים במסגרתם יתנדבו בני החמישים והשישים פלוס בבית הספר.

משתתף אחר כתב לנרקיס שהוא אהב במיוחד את הביקור באום אל קוטוף, הכפר ממנו השקיפו משתתפי הטיול על חריש הנבנית, וביקרו במוזיאון לתרבות הערבית, הכולל תצוגה של פריטים מהמורשת הערבית המקומית. כלי עבודה בבית ובשדה, מסמכים ולבוש.

"זכינו לשמוע על חריש דברים שלא ידענו, זכינו להכיר בה מקומות שאף פעם לא ראינו. פגשנו באום אל קוטוף את מנהל המוזיאון, עבד אל-רחים כבהא ,הידוע בכינויו, אבו חאלד, שהוא שכן מצחיק, מעניין ווירטואוז בשפה העברית וצפינו מלמעלה על חריש ועל האזור. כרגיל, נהנינו מהחברה הנעימה והשמחה של כולנו. חזרנו הביתה יותר מתמצאים בסביבה בה אנחנו חיים ומכירים טוב יותר האחד את השני", סיכם אחד מהמשתתפים בסיור.

השייכות לחריש מתעצמת

אין ספק שהסיור, כמו גם שאר הפעילויות, ההצגות והמופעים מייצר עבור בני ה-50 פלוס וה-60 פלוס, מסגרת חברתית ליצירת קשרים חברתיים חדשים בעיר החדשה.

"נהניתי מאד להכיר חברים חדשים, נראה לי שבטיול הבא נצטרך אוטובוס קומותיים", מעיד בחיוך בארי ואילו נרקיס-גל מוסיפה: "אנו מזמינים תושבים נוספים ליצור קשר ולהיות חלק מאוכלוסיית האזרחים הוותיקים בעיר חריש. עברתי לכאן לבד, אבל יש לי כבר קהילה שאני שייכת אליה. אנו נפגשים ומבלים יחד בסרטים, ארוחות משותפות ומופעים, ותחושת השייכות לחריש רק מתעצמת".

ביום רביעי הקרוב יתקיים אירוע נוסף "מעשה במשחק" המעודד פעילות יצירתית משותפת לסבים וסבתות עם נכדיהם. כולם מוזמנים.

אלחנן בן אורי מתמרן בין קריקטורות בועטות, פרות קדושות ורגישות אנושית בלוליינות ראויה להערצה. למרות השיח הפעיל ברשתות החברתיות בחריש הוא טרם מצא סיבה להקדיש לעיר המתהווה איור: "אין פה משהו קיצוני שראוי לקריקטורה"

תושבי העיר שפוקדים את בתי הכנסת בשבתות וודאי נתקלו בקריקטורות הפוליטיות של המאייר אלחנן בן אורי, המתפרסמות בעיתון "שביעי", המחולק מדי שבוע בבתי הכנסת. בן אורי (32) הוא קליגרף, קריקטוריסט ומאייר לספרים ומגזינים, המתגורר בחצי השנה האחרונה בחריש יחד עם אשתו איילת, סטייליסטית ומעצבת תכשיטים, ושלושת ילדיהם.

לחריש הם הגיעו, כמו רבים אחרים, באמצעות חברים טובים שעברו להתגורר בעיר. "באנו לראות את העיר ואהבנו את מה שראינו, אז הצטרפנו", הוא משתף בחיוך.

אל עולם הקריקטורה והאיור הגיע בן אורי מהעולם התורני: "למדתי כתיבת סת"ם בישיבה (גופן אלפבית המשמש לכתיבת תשמישי קדושה י.ל) והתחלתי לאייר כתובּות, קלף, ציורי קיר ומשם המשכתי לקומיקס. איירתי קומיקס לנוער במגזין הנוער של השבועון "עולם קטן", ואיירתי כתבות במגזין לנשים "הלל", שהתמזג לפני מספר שנים עם המגזין "פנימה". בנוסף, פרסמתי את האיורים שלי ברשתות חברתיות ולאט לאט זה תפס".

על פרות קדושות: "אני משתדל שלא לפגוע"

ההשפעות הניכרות באיורים ובקריקטורות של בן אורי הן רחבות ואקלקטיות. "גדלתי על ספרי קומיקס של אסטריקס, טינטין ולאקי לוק, וזה גיבש לי את הסגנון", מציין בן אורי ומוסיף בנשימה אחת: "אבל במקביל גם גדלתי על אמנים ישראלים רבים, שי צ'רקה, שהוא קריקטוריסט דתי, מישל קישקה, יוסי אבולעפיה ואחרים. כיום ההשראות שלי הן מכל העולם. ההתפתחות של הסגנון שלי התרחשה באופן טבעי במהלך תהליך הלמידה העצמאי שלי ובעזרת אינספור חקירות ברשתות החברתיות".

בן אורי גם מוצא את הקשר בין העולם התורני ממנו התחיל את דרכו המקצועית לעיסוקו המרכזי כיום: "בעיניי יש חיבור בין ציור קריקטורות לכתיבת סת"ם, ולכתיבה תמה (קליגרפיה). כמו בכתיבה, גם איור מצריך המון דיוק. כתיבה היא לפעמים כמו מדיטציה. כקליגרף, אני אוהב לצייר כל אות ואות, למרות שזה יכול להיות מאות אותיות ברצף. האיור מאפשר לי לצאת מכתיבת סת"ם לאזור של כתיבה תמה, שהוא יותר אמנותי וחופשי".

ישנם נושאים שכקריקטוריסט תבחר לא לעסוק בהם?

"לכל אחד יש פרה קדושה משלו. ישנם נושאים שכאדם דתי אני מאוד נזהר בהם, כמו למשל קריקטורות על רבנים או צניעות. בנושאים רגישים, לדתיים ולאחרים, כמו להט"ב, אני משתדל שלא לפגוע. זו שאלה של רגישות אנושית. מצד שני, קריקטורה היא קריקטורה, ואם יש ביקורת חריפה אז אני לא מהסס לפעמים להקצין קצת. בסוף זה גם עניין של פרשנות אישית".

על חריש: "אין פה משהו קיצוני"

על המעבר מישוב קהילתי בשומרון לחריש יש לבן אורי רק מילים טובות: "אנחנו גרים בקצה העיר, מול החורש, וזה נותן לנו אווירה טובה. לא מרגישים חנוקים בתוך העיר. באנו מיישוב מוקף בהרים ועצים, ונשארנו עם אותו נוף. לפעמים יש לי צורך לצאת לטבע, עם הסקצ'בוק, וזה משחרר".

גם התגובות להן זוכה בן אורי מקרב תושבי חריש הן חמות ומפרגנות: "מדהים. זה ממש קירב אותנו לקהילה. אנשים מזהים את הקריקטורות שלי ומתפתחת בינינו שיחה".

כקריקטוריסט פוליטי מתחשק לך מדי פעם להגיב לשיח הער ברשתות החברתיות של חריש? 

"אין פה בחריש משהו קיצוני שראוי לקריקטורה. קריקטוריסט זה מישהו שבאמת רוצה להשפיע על דעת הציבור, כך שרק אם יש שיח שיוצא מפרופורציות אני אכניס את הראש שלי לתוכו. אני בקשר עם השכנים שלי; דתיים, חילוניים, ערבים, והכל בסדר, אין פה משהו קיצוני, יש כאלו שסתם אוהבים לנפח. זה בריא שאנשים מדברים, מגיבים, מפגינים, אבל מי שמתייחס יותר מדי לרעש ברשתות החברתיות – רעש שקיים בכל קהילה, עיר או שכונה, רק מגדיל אותו".

תושבים פעילים בקבוצת 'המרכז לצדק חברתי' קיימו 'שיח חשיבה', שמטרתו לקדם נחיתה רכה והתאקלמות מהירה לתושבים חדשים בעיר ופיתוח מענה מקיף לאתגרי המעבר בתחומי התעסוקה והשילוב החברתי

כיצד מייצרים נחיתה רכה והתאקלמות מהירה של ילדים ונוער בסביבה חדשה? אילו פעילויות פנאי יכולות לשמש כמפתח לחיבורים בקהילה וכיצד מספקים מענים לאתגרי המעבר שניצבים בפני בני הגיל השלישי?

על שאלות אלו ונוספות ניסו לענות אמש באירוע 'פותחים דלת לקהילה' נציגי ופעילי קבוצת 'המרכז לצדק חברתי', הפועל בחריש מזה מספר חודשים. "המטרה היא לעודד הקמת קבוצות פעולה שיפגשו באופן קבוע לקידום נושא ספציפי", מסבירה מיכל אגמון, המרכזת את פעילות המרכז לצדק חברתי בחריש יחד עם יעל עינהר.

ערב השיח היה גם ציון דרך, לסיום ההכשרה הראשונה שערך המרכז לצדק חברתי בחריש. 16 מתושבי העיר רכשו במהלך עשרה מפגשים כלים וידע לפעולה ולקידום הצדק החברתי ברשות המקומית. הקורס התמקד בעיקר בנושאים של תכנון עירוני, שיתוף ציבורי ומנהיגות תושבים.

"בחודשים האחרונים למדנו וגיבשנו גישה משותפת של אקטיביזם על האתגרים שעומדים בפני החברה שלנו והעיר שלנו", ציין שני שם טוב, ממסיימי הכשרת המרכז.

מעורבות חברתית גבוהה בחריש

המרכז לצדק חברתי בחריש הוקם על ידי תנועת הבוגרים של 'השומר הצעיר' במטרה לארגן את החברה בישראל לפעולה אזרחית ולפעולה פוליטית – לא מפלגתית. המרכזים בחריש, רחובות וראשון לציון, מעודדים צמיחת שכבת מנהיגות מקומית וקרקע לקידום מהלכים עירוניים.

יעל עינהר, חברת הקיבוץ העירוני בחריש ומרכזת הפעילות של המרכז בחריש ציינה את סיפוקה הרב מהיקף הנוכחים והמשתתפים בקורס ובמפגש והשוותה את המעורבות המקומית בחריש לערים גדולות ומבוססות בהרבה. "זה מעל ומעבר לציפיותינו. קורה כאן משהו ייחודי וזה מרגש מאוד".

ראש העיר, יצחק קשת, התייחס אף הוא למעורבות הגבוהה של אזרחי העיר בתהליכים הקהילתיים בחריש ועודד את הפעילות: "יכולת הרשות המקומית לקדם שירותים עירוניים היא מוגבלת מבחינת משאבי תקציב וכוח אדם. העיר חריש, כמו כל עיר אחרת, חייבת לייצר שותפויות קהילתיות כדי לתת מענה מלא לתושביה". קשת הוסיף וציין כי פעילות התנדבותית איננה, לתפישתו, כוח עבודה זול אלא גישה בריאה של חברה שלוקחת אחריות על חייה. "אנחנו כרשות לא מתיימרים לקחת אחריות על כלל הפעילויות העיר ועל כן פעילות המרכז לצדק חברתי הינה מבורכת מאוד. הרשות תתמוך בכל יוזמה של תושבים ובכל מהלך עצמאי כל עוד יהיה נקי מאינטרסים פוליטיים".

משלבים ידיים עם הרשות

אחד הדיונים החשובים שהתנהלו אמש באירוע עסק בנושא התעסוקה והשתלבות במרחב התעסוקתי הגאוגרפי הקרוב. בתחום זה ניכר כבר כעת שיתוף פעולה בין 'המרכז' לרשות המקומית. יוסי גולדמן, חבר מועצת העיר והממונה על נושא העסקים שהשתתף במפגש מסביר: "המטרה היא לעבות ולהגדיל את היצע השירותים ושילוב כוחות ברמה המקצועית עבור התושבים ומכאן תמיכתנו כרשות בפעילות 'המרכז לצדק חברתי'".

בשורה נוספת התגלתה אתמול לפיה בזמן הקרוב יפתח בחריש סניף קבע של 'מרכז חריש לצדק חברתי', שיפעל בשדרת דרך ארץ, הרחוב הראשי בעיר.

"הסניף החדש ירכז את העשייה החברתית, יהווה בית לפעילים, וישמש מקום חברתי ותרבותי שמארגן הרצאות ואירועים לכלל הציבור", סיכמה אגמון בהתרגשות.

מה משותף למתורגמן לשפת הסימנים, אומן רב תחומי המתמחה בקקטוסים ושחקן המגלם דמויות אהובות על ילדים? במבט ראשון לא תמצא קווי דמיון בין טל אייזנמן, מתן בלס וליאור דאוטקר, אולם שלושתם תושבים חדשים בחריש העוסקים במקצועות ייחודיים ונהנים מכל רגע

אמרתו הידועה של אנרי ז'נסון, סופר ועיתונאי צרפתי:  "כל מקצוע שאיננו גורם לשכוח את העבודה, הוא עבדות", מוצא את טל אייזנמן, מתן בלס וליאור דאוטקר בדיוק במקום הנכון. עבורם, מקור הפרנסה הוא גם מקור להנאה גדולה. שלושתם, תושבי חריש ובעלי מקצועות ייחודיים, יש שיאמרו לא יציבים, אבל אוהבים כל רגע, גם כשאמא שואלת: "נו, מתי כבר תמצא עבודה נורמלית?". מה משך אותם למקצוע וכיצד הם מתמרנים בין עבודה, משפחה וקהילת חריש?

"מה לעזאזל הם אומרים שם בבועה הזו בטלוויזיה?"

טל אייזנמן (40), מתורגמן לשפת הסימנים, מתגורר בחריש ארבעה חודשים בלבד אליה עבר מטבריה. הוא נשוי ואב לשלושה ואת הדרך למקצועו הייחודי עשה כמעט במקרה.

"תמיד סקרן אותי לדעת מה לעזאזל הם אומרים שם בבועה הזו בטלוויזיה?", הוא מסביר. "כשלמדתי באוניברסיטת תל אביב, כמעט ונרשמתי לקורס בחירה בשפת הסימנים, אבל זה לא התאפשר לי בגלל מערכת השעות אז בחרתי במקום זאת ביוגה. אמרתי לעצמי שיום אחד אני עוד אעשה זאת –  וזה קרה". טל מספר שבנו בכורו, יהונתן, נולד עם לקות שמיעה והמצב שימש לו כזרז ללימודי שפת הסימנים.  "למדתי קורס בסיסי בעמותת 'שמע' לכבדי שמיעה. ככל שחלף הזמן התאהבתי בשפה הזו ורציתי לסמן כל מילה שאמרתי. שנים מאוחר יותר, עברתי הכשרה מקצועית והפכתי למתורגמן. היום אני יכול לדבר ולסמן עם האצבעות תוך כדי. אני עושה את זה כבר מבלי לשים לב".

כמה קשה זה? "לא קשה בכלל. אבל כמו בכל שפה אחרת חשוב להתמיד ולתרגל. אתה לא יכול להגיע לרמת שיח גבוהה עם אנשים חירשים מבלי לתרגל עם עצמך ואיתם. גם היום, שלוש שנים אחרי לימודי השפה אני לא יכול להגיד לך שאני שולט בה באופן מלא. השפה הזו כל הזמן מתחדשת ומשתנה בעקבות התפתחות הטכנולוגיה ותהליכים חברתיים נוספים. מרתק לראות כמה אוצר המילים שלה מתרחב ומתעשר".

מהו האתגר המרכזי בעבודה? "אין ספק שנדרשת הקשבה רבה בזמן התרגום ולפעמים, אתה צריך  גם להעביר עם סימני הידיים גם את ההערות בחלל הכיתה ואת רעשי הרקע מסביב".

היית ממליץ לאחרים לבחור במקצוע הזה? "זה מקצוע מעניין ומאוד דינמי. קשה להתפרנס ממנו כמקצוע יחיד אך כיום ישנו חוסר גדול במתורגמנים, כך שתמיד קיימת עבודה בתחום".

כיצד המקצוע שלך עוזר להם להשתקע ולהתערות בקהילה בחריש? "עברתי לחריש כדי להתקרב למרכז ולרכוש לקוחות חדשים מהאזור, אבל אני מוצא את עצמי ממשיך ומשרת את הלקוחות בצפון הארץ שמתקשים להיפרד ממני גם בשל המחסור העצום במתורגמנים. המשמעות שאני במשך שעות רבות מחוץ לבית ועל הכביש".

לאונרדו ואני

מתן בלס (31) הוא אמן ויוצר רב תחומי המתגורר בחריש שנה וחצי. הגדרות מעורפלות כאלה תמיד מעוררות את השאלה, מה בעצם הוא עושה ביומיום? מתן משיב: "ממתנות חתונה ועד יצירת ריהוט עץ מחומרים טבעיים. עציצים, ציורי קיר, ברכות מסוגננות, כתובות מקליגרפיה בכתב-יד, סקולנטים ועוד. אני פתוח לדרישות משוגעות וייחודיות של הלקוחות שלי. ארוסתי, לירון קוראת לי "הפרויקטור" כי אין משהו שמבקשים ממני ואני לא יודע לעשות".

האם ניתן להתפרנס מאומנות במדינה שלנו? "בוודאי. אם אתה טוב ויש לך מה להציע, אנשים מזהים את זה. אני מודה שצריך גם אומץ וקשרים".

מה זה "סקולנט" למי שלא מכיר?

"'סקולנט' הוא קקטוס. 'הסקולנט' זקוק למעט מים ושמש ולא נדרש לטיפול מיוחד. אני משתדל להעניק לו נופך אומנותי – לשתול אותו בכלים מיוחדים שאני יוצר מעץ, בטון וחומרים ממוחזרים. יש דרישה בשוק לקקטוסים ואני שמח שהעסק החדש הנישתי בתחום ממריא".

מי מבחינתך הוא המודל שלך בתחום? "יש לי תשובה מגלומנית – לאונרדו דה וינצ'י. כי הוא רב-תחומי כמוני ואיש הוליסטי שאינו מצמצם עצמו לתחום אחד".

האם ישנה יצירה שאתה גאה בה במיוחד? "ציור השמן הראשון שלי – פנתר עם כתפיים של בן אדם, כשהוא לובש מעיל צהוב ושרשרת זהב".

מה המחיר הכי גבוה שבו מכרת יצירה ולמי? "ציור שמן בהזמנה אישית לחבר. מחירה היה 9000 שקלים".

כיצד המקצוע שלך עוזר להם להשתקע ולהתערות בקהילה בחריש? "אני מודה שהריחוק מהמרכז עושה את שלו באופן טבעי – יש כאן פחות עסקים ואנשים והרבה פחות חשיפה. עברנו לכאן, כי זו הסביבה הטבעית שלנו. חיפשנו את איכות החיים. את תל אביב טעמנו אבל מאסנו בה בשלב מסוים והגענו לחריש, שזו עיר מתפתחת עם המון הזדמנויות. כבר היום אני עורך חוגי בית של 'קליגרפיה באומנות'. ויש קהל לזה".

כל האבות שחקנים

ליאור דאוטקר (41), הוא תושב חדש בחריש. ארבעה חודשים בלבד חלפו מאז עבר מכפר סבא. ליאור, שחקן בהכשרתו, הפך עם השנים מזוהה עם הדמות 'פיקו', שאם לא הספקתם להכיר, כנראה שאין לכם ילדים קטנים.

"פיקו הוא חייזר והוא דמות מצחיקה, שובבה ומוזיקלית. היא נולדה לראשונה בהצגה 'גיבורי האור' ומאז המשכתי איתה הלאה", מסביר ליאור. "לפעמים אני עונה לטלפונים של הורים שמבקשים שאדבר עם הילדים שלהם בקול של פיקו", הוא צוחק. ליאור מעיד שהוא חלק מעולם הילדים מאז היותו בן 16 ויש לו חלומות רבים עוד להגשים, אחד מהם, הוא להופיע במחזמר עם תזמורת חיה. בינתיים, את השאיפות המוזיקליות שלו הוא מגשים בכתיבת שירים ולחנים. "כתבתי יחד עם הזמר עידן יניב את הלהיט "כל היום אני חושב עליה". בנוסף,  כתבתי שירים לבועז שרעבי, אביהו שבת, רוחמה רז והלחנתי ל'דוד חיים' את כל השירים בהופעותיו". עיקר הפרנסה של ליאור מתבססת על מופעי ילדים שם הוא מגלם דמויות כמו קופיקו, פיקו ואחרים.

 מהי לדעתך רמת המופעים לילדים כיום לעומת העבר? "כיום המופעים יותר צבעוניים ועם שואו גדול. לפעמים, זה בא על חשבון הדברים האחרים. ייאמר לזכות המופעים שבהם אני מציג שהתוכן עשיר והמסרים חינוכיים וערכיים".

איך משפיעה העבודה שלך על חיי המשפחה שלך? "בתקופות לחוצות של חזרות אני כמעט ולא רואה את הילדים במהלך היום ולצערי, העול נופל על הכתפיים של אשתי, ליזי. הילדים כבר התרגלו לעובדה שלאבא שלהם יש מקצוע מיוחד. אני זוכר שבעבר, הילדה שלי חשבה שכל האבות שחקנים. כשהיא גדלה היא הבינה שלא כך הם פני הדברים".

 האם לעובדה שאתה רחוק ממרכז הארץ יש השפעה על העיסוק שלך? "זה קשה בטירוף, לפעמים אני מגיע מאוחר הביתה ופשוט קורס. אני מקווה שבקרוב התחבורה מכאן ולכאן, תהיה טובה יותר עם אוטובוסים מהירים ורכבת שתחבר אותנו לשאר היעדים. אני רק ארבעה חודשים בחריש ועד עכשיו מדהים לנו כאן והתושבים מדהימים. השכנים  שלנו בבניין הם כמו משפחה ואנחנו יוצאים לטיולים ועושים יחד על האש. זה מה שרצינו האמת – חיי קהילה וסביבת מגורים טובה. זה שווה את הריחוק".

בלי בריכה קיבוצית או חדר אוכל משותף אבל עם ערבות הדדית, כלכלה משותפת ותחושת הגשמה: חברי הקיבוץ העירוני 'אמתי' שעוסקים בחינוך מתוך שליחות וכמשימה ציונית עברו לחריש והם מתכננים לקחת חלק פעיל בעיצוב פני העיר

צילומים: אורן קלר

ביולי האחרון עברו להתגורר בחריש 15 מחברי קיבוץ 'אמתי' בשמונה דירות בבניין אחד. משפחות אלה מהוות את כוח החלוץ של הקיבוץ העירוני, שפעל בשנים האחרונות בעיר רחובות.

יעל עינהר, תושבת עתידית של חריש, המתגוררת עדיין ברחובות יחד עם בת זוגה ובנותיה התאומות בנות הארבע, משמשת כרכזת הקיבוץ, "כמו מזכיר הקיבוץ של פעם", עתידה לעבור יחד עם שאר חברי הקיבוץ לחריש בקיץ הבא.

"הקיבוץ העירוני 'אמתי' צמח מתוך תנועת הבוגרים של השומר הצעיר. הקיבוץ כולל כשישים חברים המחולקים לשתי קבוצות, אחת ממוקמת בגבעת חביבה והשנייה, פעלה בשמונה השנים האחרונות ברחובות. למרות המרחק הגאוגרפי אנו חשים כקבוצה אחת, המנהלת תהליכי עומק יחד", היא מסבירה.

הרומן של חריש עם קיבוצניקים החל לפני שנים רבות, חריש הוקמה בשנות השמונים כהאחזות נח"ל ובשנת 1982 הוחלט לאזרח את המקום ולהפכו לקיבוץ. בשנות התשעים הקיבוץ ננטש. כעת, שלושים שנה אחרי, הקיבוצניקים חוזרים לחריש.

"גילינו כאן מקום עם אנרגיה חלוצית, אדרנלין, חלומות ומעורבות גבוהה של תושבים עם רצון להקים את העיר הכי טובה בישראל – זה מכרה זהב עבורנו. זה הרגיש כמו שידוך מעולה מכל הבחינות", מסבירה יעל את המעבר שביצעו חברי הקיבוץ לעיר. "חריש היא עיר צעירה עם אנשים שהם בגילאים שלנו ובמעמד שלנו ולכולם חשוב החינוך, כך שהרגשנו שמצאנו פה בית מכל הבחינות".

קהילת מחנכים עם תחושת שליחות

חברי הקבוצה שעושים כבר כברת דרך ארוכה יחד מגיל השירות הצבאי, עוסקים רובם בחינוך. לכולם יש תעודת הוראה והם מתפרנסים מעבודות בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי.

רמי בר (34) חבר הקיבוץ, עבר להתגורר בחריש לפני שלושה חודשים וכיום הוא מורה בחטיבת הביניים 'אתגרי העתיד'. "עסקתי בחינוך מרגע שחרורי מהצבא והגעתי לחריש עם ניסיון חינוכי עשיר ומגוון. שמחתי לגלות שהנהלת חטיבת הביניים מתאמצת למצוא לתלמידים מוטיבציה שונה ללימודים שאינה מונעת מפחד מציונים או מתחרות.

אני גם שמח שחברי הקיבוץ זוכים לקבלת פנים חמה מהרשות. יצחק קשת עודד אותנו והזמין אותנו לעבור לכאן והרעיונות שלנו בתחום החינוך זוכים לתמיכה ושותפות. יש לנו תחושה נהדרת שאנו לוקחים חלק מרגש ומשמעותי בעיצוב העיר החדשה של ישראל".

"בשנה שעברה היינו מעורבים בהקמת חטיבת הביניים הממלכתית של חריש, אתגרי העתיד", מסבירה יעל. "העירייה הקימה את בית הספר, אבל ידעה לזהות כוח חינוכי ולשלב אותו בניהול בית הספר", היא מפרטת ומתייחסת בדבריה לליאור לויתן, מנהל החטיבה וחבר קיבוץ אמתי בקבוצת גבעת חביבה.

הפעילות החינוכית של חברי הקבוצה כללה גם הקמה של קן השומר הצעיר שהחל לפעול בקיץ האחרון בחריש. "ריכזנו קייטנה של 70 ילדים בקיץ ועל בסיס זה הוקם הקן השנה", מעדכנת יעל.

הפעילות הלימודית-חינוכית, לא מוגבלת רק לגילאים הצעירים. חברי הקהילה עומדים להקים בחריש 'מרכז לצדק חברתי', שיעזור לתושבים אקטיביסטים ללמוד כיצד לקדם דברים ברמה המוניציפלית ולשנות את חייהם בנושאים חשובים כדוגמת תחבורה וחינוך.

"חינוך הוא החלוציות של שנות האלפיים", מצהירה יעל. "אין לנו מערכת חינוך משלנו אבל אנו מתכוונים לפתוח בשנת הלימודים הקרובה גן ממלכתי בו הילדים שלנו ילמדו יחד ואליהם יצטרפו ילדים נוספים מחריש. כרגע יש לנו שישה חברי קיבוץ שלומדים לימודי השלמה לגיל הרך כדי שיוכלו לשמש כמחנכים בגן העתידי".

"אנחנו קוראים לעצמנו 'קיבוץ מחנכים'. שדה החינוך החליף את מה שהיה פעם החקלאות והתעשייה בעולם הקיבוצי", מסבירה יעל. "זה מגיע ממקום של שליחות. כולנו יכולנו לפעול בתחומים אחרים ולחפש משרות עם הכנסות גבוהות יותר אבל זו המשימה שלנו והשליחות שלנו".

כלכלה שיתופית: מנהלים חשבון בנק משותף

העיסוק בחינוך, גם אם הוא מספק וממלא בתחושת יעוד ושליחות, אינו כולל בהכרח משכורות גבוהות. חברי הקיבוץ שהתגוררו ברחובות בשכירות, מתכננים להשתקע בחריש ולקנות יחד בניין שיכלול גם מרחבים משותפים לפעילויות שלהם. "הגענו לשלב בחיים בו אנו מבקשים לקנות בניין שיהיה שלנו, של הקיבוץ, שנוכל לממש בו את אורח החיים הקהילתי שלנו. הבנו שאזור המרכז לא יכול להציע לנו פתרון מגורים ארוך טווח וזו גם אחת הסיבות שבחרנו לעבור לחריש", מסבירה יעל.

ספרי על הכלכלה השיתופית שלכם 

"יש לנו חשבון בנק משותף. הקיבוץ משלם לחבריו תשלומי שכירות, ארנונה, חשמל, חינוך, תחבורה ובריאות. יש לנו כלי רכב משותפים וכעת כשהתרחבנו ויש לנו גם תינוקות וילדים, יש לנו מחסן בגדים וציוד לילדים. כל משפחה מקבלת גם תקציב פרטי להוצאות האישיות שלה".

איך מתקבלות החלטות? בהצבעה?

"אנחנו לא מצביעים. הכל אצלנו מתקבל דרך שיחה והסכמות. אם אנחנו לא מסכימים אנחנו ממשיכים לדבר על זה עד שמגיעים להסכמה. ההחלטה לעבור לחריש התקבלה לאחר שנתיים של דיונים. ערכנו סיורים בעיר, נפגשנו עם תושבים, עם יועצי נדל"ן ועם ראש העיר יצחק קשת שקיבל אותנו בזרועות פתוחות וביצענו תהליך למידה לעומק והגענו למסקנה שהקהילה היא זו שחשובה, לא משנה היכן נהיה, העיקר שנישאר יחד".

מקום נפלא לשגשוג

כאמור, מחצית מחברי קבוצת רחובות כבר מתגוררת בחריש, מתערה בה וגם מתאהבת בעיר.  "חריש היא 'קסם של מקום חדש'. אנחנו מתגוררים בשמונה דירות בבניין ומהווים כשליש מכלל הדיירים בבניין.  ברחובות, השכנים שלי לא העסיקו אותי וגם אני לא עניינתי אותם, אבל בחריש  כולם חדשים ולכן כולם תוהים בינם לבין עצמם את אפשר להרחיב את ההכרות וליצור גם חברות", מפרט רמי. "לשמחתי, המפגש עם השכנים הוא ממש טוב וכיפי. אני תולה זאת באווירה של ההתחדשות בחריש. חריש לדעתי היא מקום נפלא לשגשוג של קיבוץ עירוני בגלל האופי המיוחד של חדשנות ופתיחות שלא פגשתי במקומות אחרים עם רצון כנה של רבים להיפגש, להכיר ולהצמיח את העיר".

אביטל כהן אריאלי (34) חברת הקיבוץ, עברה לחריש עם בן זוגה איתי וילדיהם שקד (4.5) ואלון (1.5). אביטל מרכזת את התחום המשימתי בתנועת הבוגרים של השומר הצעיר ומזדהה עם דבריו של רמי. "אני עוקבת אחרי חריש באמצעות הפייסבוק בשנה האחרונה והחוויה שלי משם היא של מאבק עם מאפיינים של מלחמה ואלימות אבל החיים בפועל בחריש שונים לחלוטין. יש כאן שכנים מדהימים. דתיים וחילוניים, אתיופים, רוסים ומרוקאים. בחיים שלי לא גרתי בעבר עם דתיים באותו בנין וזו סיטואציה מדהימה".

את מודעת לעובדה שאתם מתגוררים בסמיכות לקהילה חרדית?

"השיעור שאני למדתי מחריש הוא שהעולם לא מתחלק לקבוצות, אלא לאנשים שרוצים לעשות טוב וכל השאר. אני מחפשת את אלה שרוצים לעשות טוב ולא משנה לי אם יש להם כיפה, מה צבע העור שלהם או מה הם לובשים.

"בחג הסוכות בנינו סוכה בחצר הבניין והזמנו אליה את כל השכנים, לשבת ביחד, לשתות קפה, לדבר. היה פשוט מדהים וכך צריכה בעיני להיראות החברה הישראלית גם בעתיד.

"בכל קבוצה יש כוחות חיובים ואת אלה צריך לקרב אלינו.  אם יש כאן מישהו שמשאלת הלב שלו היא להעיף אותי כי אני לא מתלבשת בהתאם לקוד הלבוש שלו – הוא לא שותף שלי לעשיית הטוב בחיים".

"אנחנו מביאים איתנו אמונה שלכולנו יהיה טוב ושביחד נעשה טוב", מסכם רמי באופטימיות.

כ-100 משפחות מחוץ לחריש הגישו בקשת רישום לחטיבת הביניים הממלכתית 'אתגרי העתיד' ונענו בשלילה. חלקן לא התייאשו והחליטו לעבור להתגורר בעיר כדי לרשום את ילדיהן למסגרת החינוכית המבוקשת. "הגענו לערב הפתוח של החטיבה והרגשנו ש'מצאנו בית'"

לתלמידים קוראים 'חניכים', יש שני מחנכים בכיתה, הלימודים מתחילים בשעות 8:30-9:00 בבוקר, ואין לימודים ביום שישי. קשה להאמין כי מדובר בבית ספר "במסלול הרגיל" של מערכת החינוך, אבל חטיבת הביניים 'אתגרי העתיד', בניהולם של טלי הולן וליאור לויתן שהחלה לפעול לראשונה בשנת הלימודים תשע"ט שייכת למערכת החינוך הקונבנציונאלית בחריש ומצליחה להוות מוקד משיכה לעיר החדשה בישראל.

כ-100 בקשות הרשמה של תלמידים המתגוררים מחוץ לחריש הוגשו בקיץ למחלקת החינוך, ואף אחת מהן לא נענתה. "החטיבה שייכת לתושבי חריש בלבד", מסביר ישראל שלו, מנהל אגף החינוך. "החטיבה צמחה משתי כיתות בשנה הראשונה לפעילותה לשבע כיתות בשנת הלימודים הקרובה. משפחות רבות החליטו לעבור לחריש על מנת לרשום את ילדיהן לחטיבה ואני שמח על ההצלחה שלה".

"רואים את התלמידים"

משפחת קוניבסקי היא אחת מאותן משפחות שהחליטו לעבור לחריש על מנת שיוכלו לרשום את שני, בתם הצעירה לאתגרי העתיד. "חיפשנו מסגרת מתאימה יותר לביתנו הצעירה, שני", מספר אבינועם קוניבסקי, הבעלים של "אולד סקול דראמז", סדנה וחנות לתופים בפרדס חנה. לקוניבסקי תלמידים מחריש, מהם שמע על בית הספר המעניין, לא אחת. "הגענו ליום הפתוח והתרשמנו שמדובר בבית ספר עם גישה טובה יותר מבתי ספר אחרים", מעיד קוניבסקי ומוסיף, "שוחחתי גם עם הורים נוספים. אנשים מרוצים, ויש הרגשה חיובית שרואים את התלמידים". לפני כשלושה שבועות, ארזה משפחת קוניבסקי את הבית ועברה להתגורר בחריש.

אז פשוט החלטתם לעבור לחריש בגלל בית הספר לשני?

"אני ממשיך להפעיל את הסדנה וחנות התופים בפרדס חנה כרגיל, אשתי גרפיקאית במקומון בחיפה, כך שהחיים ממשיכים כרגיל בהיבט הזה, וכן, המעבר היה נטו בשביל בית ספר מתאים יותר לשני".

איך התרשמת מבית הספר?

"אהבתי מאוד את הגישה, נראה שיש גישה יותר פרונטאלית לדברים, יותר עבודה עם הידיים ויותר עשייה באופן כללי. יש נגריה בבית הספר, יש לול, מכינים וידאו קליפים ותוכניות שיווק".

מה הציפיות שלך מחריש, כביתכם החדש?

"אני בא פתוח, לא יודע בוודאות מה הכיוון של העיר, מקווה שהכל יתפתח לטובה. נהיה חכמים בעוד כמה שנים".

שני קוניבסקי, בתו של אבינועם, תתחיל בקרוב את לימודיה בחטיבת הביניים 'אתגרי העתיד' בכיתה ז'. "אח של חברה שלי לומד בחטיבת הביניים, שמענו ממנו דברים ממש טובים", מספרת שני. "הלכנו לראות את בית הספר והמקום נראה טוב, אני מתרגשת לקראת השנה החדשה בבית הספר החדש", היא מסכמת.

"הכול התיישב 'בול' עם הערכים שלנו"

ליבי שלום, עולה לכיתה ח', עברה גם היא עם משפחתה מפרדס חנה לחריש לפני כשלושה שבועות.  הוריה, הדס ותומר שלום, גרו בפרדס חנה כמעט 20 שנה. הדס קרמיקאית ותומר איש סאונד ותאורה, שניהם עצמאיים.

"הילדים למדו במסגרות של חינוך פרטי בפרדס חנה, עלה צורך בשינוי כללי של אווירה והכרויות חדשות", מספרת הדס. גם בנם הצעיר אשר עולה לכיתה ג' יצטרף לבית הספר היסודי הממלכתי החדש אשר עתיד להיפתח בשנת הלימודים הקרובה.

מה משך אתכם לחטיבת הביניים בחריש?

"שמענו דברים ממש טובים ושבחים על בית הספר. הגענו לערב הפתוח ותוך כמה דקות הרגשנו ש'מצאנו בית'. הכול התיישב 'בול' עם הערכים שלנו, עם איך שאנחנו רואים את התפקיד של מערכת החינוך, ואז הבנו שמי שלא תושב חריש לא בטוח שיהיה לו מקום. זה היה הרגע בו החלטנו לשקול ברצינות את נושא המעבר".

ליבי, מה הציפיות שלך מהמסגרת החדשה שאת מצטרפת אליה?

"אני רוצה להתמיד בלימודים, להשקיע, חשוב לי ליצור לעצמי סביבה נעימה ושתהיה הרגשה טובה ונוחה עם המורים והצוות בבית הספר, וכמובן עם החברים".

את חוששת מההתחלה החדשה?

"תמיד יש חששות מסוימים אבל אני חברותית ואתרגל לסביבה, זה לא מטריד אותי. התרשמתי מאוד לטובה מבית הספר, ושאכפת להם מהתלמידים. כשהגעתי להכיר את המקום ישר ניגשו אליי תלמידים והכירו לי תלמידים אחרים, הייתה אווירה ממש טובה".

"הטריגר היה החינוך", מספרת הדס, אמא של ליבי. "זו הסיבה העיקרית שעברנו לחריש, אבל גם שמחנו לגלות ששכר הדירה נמוך באופן משמעותי מפרדס חנה". בינתיים משפחת שלום מתגוררת בשכירות בחריש, אולם לא פוסלת רכישת דירה במקום בעתיד.

יש לך חששות מהמעבר לחריש?

"כל שינוי ומעבר מביא איתו חששות, אבל בגלל שהתרשמנו מאוד לטובה, אנחנו מרגישים שבחרנו טוב. יש חששות טבעיים של להרגיש בבית ולהשתלב חברתית, אבל כולם פה חדשים, זה קיבוץ גלויות כזה".

"חיפשנו מקום שמפתח כישורי למידה"

קרן כהן, אמא לגיל-לי בן 13 ולמאיה בת 8, גרושה מפרדס חנה וכהגדרתה "עוזרת לאנשים לפתור פלונטרים ולהתקדם בחיים". השלושה החליטו בהחלטה משפחתית משותפת לעבור לחריש, לאחר 17 שנים בפרדס חנה. לפני שלושה שבועות משפחת כהן עברה להתגורר בחריש, בעלה לשעבר של קרן עתיד לעבור לחריש בשבועות הקרובים.

"בית הספר הזה מציע כישורי למידה שלא היו במסגרות אחרות" מספר גיל-לי, אשר עולה לכיתה ח'. גיל-לי אוהב בעיקר מתמטיקה וליצור דברים. "בבית ספר בחדרה היה מרכז יצירה שאפשר להתעסק עם רובוטיקה, לגו. בבית הספר החדש יש תפירה, חימר וכל מיני דברים שמזכירים את מרכז היצירה".

"אנחנו מאמינים בחינוך לא פורמלי כשהילד בראש, והמערכת וההורים הם בסיס תומך", מספרת קרן, אימו של גיל-לי. "בגנים הילדים היו בחינוך מונטסורי, ומכיתה א' למדו בחינוך דמוקרטי". קרן מספרת כיצד שמה לב שלגיל-לי חסרים כישורי למידה. "לא מספיקה רק היכולת ללמוד", אומרת קרן, "ראיתי שלגיל-לי חסרים כישורי למידה, ואם הוא רוצה לגשת לבחינות בגרות, חשוב שהוא ילמד בבית ספר בו מקנים ומלמדים גם כישורי למידה".

קרן שמעה על "אתגרי העתיד" בחריש והרגישה שזו חלופה הולמת לחינוך הדמוקרטי. "זהו בית ספר א-פורמלי שרשום במשרד החינוך כבית ספר לכל דבר, מה שאומר שמשלמים עליו כמו לבית ספר רגיל", מספרת קרן.  תוך כמה ימים שני הילדים התרגלו לרעיון החדש של לעבור לחריש ולאחר שהשתתפו כאורחים במסיבת הסיום, הוחלט פה אחד: עוברים לחריש!".

 את חוששת מהמעבר?

"אני לא אדם של חששות, ברגע שחיים כאן ועכשיו מתמודדים עם מה שקורה. אני מאוד רוצה ש'אתגרי העתיד' יראו את גיל-לי והוא יוכל לקבל את העזרה בפיתוח כישורי למידה, יש גם צמצום פערים ביחס למה שלומדים בדמוקרטי לבין מה שלומדים בבית הספר החדש, נקווה שבית הספר ייקח על עצמו את האחריות על כך".

"זו שליחות גדולה לייצר חינוך ציבורי, איכותי וחדשני"

אין ספק שעל ההצלחה של בית הספר חתומים השניים שחלמו עליו והקימו אותו, ליאור לויתן וטלי הולן, מנהלי בית הספר. בטקס הסיום של שנת הלימודים ובערב החשיפה למתעניינים ציינו השניים את תפישתם החינוכית: "עבורנו זו שליחות גדולה לייצר חינוך ציבורי, איכותי וחדשני שמאפשר לכל תלמיד גישה לחינוך מתקדם מבלי להירשם למסגרת פרטית ויקרה".

עוד הוסיפו השניים: "הצלחנו לקחת סיסמאות רבות על למידה מתוך סקרנות והנאה ולתרגם אותן למתרחש בשטח יום יום. זה לא היה מתאפשר ללא הצוות החינוכי שעבד מסביב לשעון בהמצאה ופיתוח של תכנים, במחויבות עמוקה ובמסירות למסע ההקמה של בית הספר. אנו מאוד מתרגשים מההצלחה שבית הספר חווה בשנתו הראשונה ושמחים שבית הספר הופך למנוע צמיחה של העיר ומהווה מקור גאווה כלפי הסביבה. האתגר הגדול של שנה הבאה יהיה להתמודד עם הגידול המשמעותי של בית הספר ושמירה על מהות בית הספר יחד עם החניכים, הוריהם והצוות החינוכי שלנו".

בקיץ הנוכחי צפויות מאות משפחות לעבור לחריש. מי מצטרף אלינו ומה הן מאחלות לעצמן? מהן הציפיות שלהם מהעיר ואיזו גישה הן מתכוונות להביא איתן לחריש לכשיעברו? שיחה קצרה עם שלוש משפחות, שהחליטו לקשור את גורלן עם העיר

מימין: משפחות גלוסמן, לנדה ובשן. עיצוב: מיטל מרכנתי

בשבועות האחרונים קיבלה חריש את תשומת לב התקשורת הארצית. ידיעות על עימותים עם משפחת פשע לצד שמועות על כוונתה של חסידות 'תולדות אהרן' להגיע לעיר הציתה מאבק חברתי מקומי לשמירה על העיר, תדמיתה ואופיה. הנתונים על פי הלשכה לסטטיסטיקה מגלים כי בשנה החולפת זכתה חריש להגירה חיובית והכפילה את אוכלוסיתה ב-160% אחוזים – ההגירה הגבוהה ביותר בארץ!

ההערכות הן כי בקיץ 2019 המספרים יגדלו עוד יותר ועד סוף השנה אוכלוסיית חריש תמנה כ-20 אלף איש. משפחות גלוסמן, שעברה לחריש לפני מספר ימים ומשפחות לנדה ובשן שעוברות לעיר בקרוב הן חלק ממאות משפחות שמצטרפות לקהילה. שמענו מהן על התחושות, המחשבות וההתרגשות שנילווית למעבר.

משפחת גלוסמן: "מאמינים באמירה 'חיה ותן לחיות'"

שמות וגילים של בני המשפחה: פדריקו (39), שרית (42), התאומות תמר ויעל (9.5), עדי (6), שיר (שנה וארבעה חודשים).

עיסוק מקצועי: שרית אחות חדר מיון בבית החולים 'מאיר' ופדריקו סוכן ביטוח. נשואים 11 שנים. ימשיכו לעבוד באותם מקומות עבודה לאחר המעבר.

מגורים לפני המעבר: כפר סבא.

לאן בחריש אתם עוברים? לחריש על הפארק, מול הקניון.

מדוע כעת? "אנו עוברים להתגורר בחריש בשכירות, הדירה שרכשנו תהיה מוכנה רק אחרי תחילת 2020. היות והמעבר דורש הסתגלות, חשוב לנו שהבנות יתחילו להשתלב לפני תחילת שנת הלימודים, ולא באמצע השנה".

כיצד חריש נתפשת בעיניכם? ואיזו תדמית יש לה מבחוץ? "יש לנו זוגות חברים ששמעו על חריש מאיתנו וכבר הספיקו לעבור להתגורר בעיר לפנינו. הם יגורו ממש לידינו, ברחוב הגפן. שמענו מהם רק דברים טובים על חריש, וגם מזוגות נוספים. שמענו שזו קהילה ושיש זוגות צעירים רבים".

מה אתם יודעים על החינוך בחריש? האם ילדיכם ילמדו כאן? באיזה בית ספר? "על החינוך ביררנו, כמובן. הבנות שלנו ילמדו ב"תלמי הדר". היינו פעמיים בבית הספר, ישבנו והתרשמנו. הקטנה ביותר תלך לגן, למעון בחריש".

מהן הציפיות שלכם מהמעבר? "אנחנו מצפים שנוכל ליהנות מהעיר. הבנו שאנשים עוזרים ומאוד תקשורתיים פה, ואנחנו מקווים שהמעבר יהיה חלק וטוב ושנכיר כמה שיותר אנשים ונתחבר".

מה הציפיות שלכם מהמגורים בעיר בעלת אוכלוסייה מגוונת? "אנחנו דתיים, כיפות סרוגות, ואין לנו עם זה שום בעיה. כרגע אנחנו גרים בכפר סבא, שזו עיר מגוונת גם כן. אנחנו מאמינים באמירה "חיה ותן לחיות". אני לא נכנס לאף אחד לצלחת. גם לא נכנס לאף אחד לבית שלו. מה שכל אחד יעשה בבית שלו זו זכותו לגמרי… זה לא מפריע לנו ולא שום דבר. אנשים רוצים לשמור שבת, אדרבא. מי שלא רוצה – זכותו לגמרי".

מה אתם מאחלים לעצמכם? "שנוכל לחיות שנים רבות בחריש בשלווה ובשקט. שנכיר הרבה אנשים ושחריש תהפוך להיות סוג של משפחה בשביל הבנות שלנו. אנחנו מקווים שהן יחוו אותה לטובה".

מה אתם מאחלים לחריש? "אנחנו מאחלים לחריש שתתפתח, שתגדל, שיהיו יותר עסקים. המיקום הגאוגרפי שלה הוא מעולה, ממש באמצע – חצי שעה-ארבעים דקות לכל כיוון. יש לה את כל הפוטנציאל, אז שלא יתבזבז".

משפחת לנדה: "קודם כול צריך ליישב, ואחר כך להתמודד עם האתגרים כשהם צצים"

שמות וגילים של בני המשפחה: בת-אל ועמית (29).

עיסוק מקצועי: בת-אל מורה ומחנכת של כיתות א'-ב', ועמית רכז אירועים באוניברסיטה הפתוחה.

מגורים לפני המעבר: רעננה.

לאן בחריש אתם עוברים? "הדירה שלנו בשכונת מעו"ף צריכה להיות מוכנה בחודש מאי 2020, ובאוגוסט הקרוב אנחנו עוברים לגור בחריש בשכירות".

מדוע כעת? "כמורה, רציתי להתחיל לעבוד בסביבה ולא לבצע את המעבר באמצע שנת הלימודים. אני אתחיל ללמד בספטמבר בקיבוץ גבעת חיים, ועמית ימשיך לעבוד בעבודה הנוכחית שלו. בנוסף, אנו רואים בחריש מקום טוב להרחיב בו את משפחתנו".

מה שמעתם על חריש? איך אתם תופשים אותה? "ברגע ששמענו על חריש, הבנו שהיא עיר מתפתחת עם דיור בר השגה. היא עדיין נתפשת מבחוץ כ"חור" או עיר "מתחרדת" – אבל ברגע שעמית דיבר עם הבוס שלו שגר בחריש, הבנו שהכול שטויות. חריש היא עיר רב גונית ועל ה"מרחק" מהמרכז אפשר להתגבר".

מה אתם יודעים על החינוך בחריש? "אנו יודעים על החינוך בחריש שהוא טוב מאוד והרמה די גבוהה. בעתיד, כשיהיו לנו ילדים, התכנון הוא לרשום אותם לבית ספר "תלמי רון", אך אם ייפתחו בתי ספר נוספים בחריש, נשקול אותם לפי חברים של הילדים ובהתאם לאיכותם".

מה הציפיות שלכם מהמעבר? "להקים משפחה ולחיות ברמת חיים גבוהה, כזו שלא יכולנו להשיג באותו מחיר באזור שבו אנו מתגוררים עכשיו".

מה הציפיות שלכם מהמגורים בעיר שנמצאת בהתהוות? "אנו מצפים להיות חלוצים בעיר ולראות אותה גדלה סביבנו. מובן שזה לא תמיד יהיה קל, אבל אם לא יעברו לגור בעיר באופן פיזי, היא לעולם לא תתפתח. קודם כול צריך ליישב, ואחר כך להתמודד עם האתגרים כשהם צצים".

מהן הציפיות שלכם מהמגורים בעיר בעלת אוכלוסייה מגוונת? הציפייה שלנו מעיר כזו היא שכל מגזר יכבד את דעותיו של האחר ושיתנהל שיח מכבד".

מה אתם מאחלים לעצמכם? "אנו מאחלים לעצמנו אושר ושגשוג ושנתאקלם בחריש בצורה הטובה ביותר".

מה אתם מאחלים לחריש? "אנו מאחלים לחריש שתגדל ותתפתח להיות עיר עצמאית שיודעת מה הדרך הנכונה בשבילה ושיהיו בה מקומות תעסוקה מגוונים ומקומות לפנאי ולבילוי". 

 משפחת בשן: "החוכמה היא לראות מה יש!"

שמות וגילים של בני המשפחה: אינגריד (45) ומיכאל (47), והילדים יואב (17) ונועה (13.5).

עיסוק מקצועי: אינגריד היא גננת של משרד החינוך ומיכאל עוסק באלקטרוניקה בחברת 'קודאק ישראל' הממוקמת בפתח תקווה.

מגורים לפני המעבר: "כיום אנחנו מתגוררים בנתניה. בשנה הקרובה נגור בשכירות בחריש ואת מפתחות הדירה שלנו בשכונת מעו"ף אנחנו צפויים לקבל במאי 2020".

מדוע כעת? "רצינו שינוי והייתה לנו אפשרות לרכוש דירה בפרויקט של "המחיר למשתכן", חשבנו לעצמנו שזה לא יכול להיות רע. לחזור, יש תמיד לאן, חדש ומבטיח – יש מעט, ואנחנו רוצים לנסות".

כיצד חריש נתפשת בעיניכם? "בעינינו חריש נתפשת כעיר רעננה ומבטיחה, מלאה אפשרויות! אמנם היא מצריכה קצת סבלנות, אבל התחושה שלנו אומרת שהסבלנות משתלמת. הכול חדש ונעים, ומהסיבובים האינסופיים שעשינו בחריש התגלו אנשים רבים מסבירי פנים".

מה שמעתם על העיר? איזו תדמית יש לה מבחוץ? "ברור שיש מי שמתאר את השלילי במגורים בעיר שנבנית – אז אומרים! לכל אדם יש דעה, ולנו חשוב לגבש את דעתנו שלנו מהניסיון האישי. כל אחד מגיב שונה לסביבה ולשכנים, החוכמה היא לראות מה יש".

מה אתם יודעים על החינוך בחריש? האם ילדיכם ילמדו כאן? באיזה בית ספר? "החינוך בחריש נמצא בחיתוליו, וחינוך זה תהליך – כלום לא קורה ברגע. אנחנו משערים שעם האכלוס המתקדם, יתפתח גם החינוך. זה מתבקש. במקרה שלנו, הילדים ימשיכו ללמוד בבתי הספר שלהם, נכון להיום. יואב, מסיים את לימודיו בעוד שנה, ולא נכון להעביר אותו בית ספר. נועה לומדת במגמה שאינה קיימת כרגע בחריש, ולכן היא בחרה לא לעבור בית ספר".

מהן הציפיות שלכם מהמעבר ומהמגורים בעיר שמתהווה? "אנחנו מאוד מתרגשים – בעוד חודש עוברים. אנחנו מאמינים שבניית עיר חדשה מצריכה סבלנות וסובלנות. כיף לנו לחשוב שהשכנים יהיו מגוונים באמונות שלהם, וגם לנו יש את שלנו, איך אומרים? 'מכל מלמדי אלמד'. אמנם חריש היא עיר מתהווה, אבל אנו בוחרים להסתכל על חצי הכוס המלאה. אין ספק שיצוצו בהתחלה וגם בהמשך, לא מעט לבטים, אנחנו מאמינים שנצליח להתמודד איתם כשיגיעו".

מה אתם מאחלים לעצמכם? "לעצמנו נאחל קודם כול בהצלחה בדרכנו החדשה, מלא אושר ושמחה והיכרות נפלאה עם אנשים חדשים. ובעיקר – שיהיה טוב".

מה אתם מאחלים לחריש? "לחריש אנחנו מאחלים להמשיך לצמוח ולפרוח, להיות מעניינת ומגוונת, שנחיה בשלום, כבוד, הבנה ושלווה זה לצד זה".

תודה למוטי וייס על הסיוע בהכנת הכתבה

מעבר לעיר חדשה כרוך בפרידות מהמשפחה והחברים שנשארים מאחור, ובתקווה לבניה של מעגל מכרים שיהווה את הקהילה החדשה. אבל מסתבר שבחריש ישנם לא מעט תושבים שהחליטו לייבא לעירם החדשה נציגות משפחתית הולמת

צילומים: אורן קלר

כמו כל תושבי חריש, הם מרגישים קצת חלוצים ונושאים בגאווה תחושת שליחות מסוימת, שהרי לא כל יום מפריחים את השממה והופכים שותפים להקמתה של עיר חדשה, ממש מהתחלה. אבל בניגוד לחלוצים שהקימו את המדינה, הם החליטו שהם רוצים את בני המשפחה לידם שותפים למעשה החלוצי וגם לחילוץ מתחושת הזרות הכרוכה בחבלי הקליטה.

"בכל פעם שנסענו בכביש שש וחלפנו על פני המנופים של חריש, השתעשענו במחשבה על בדיקת אפשרות לעבור לשם", מספר חיים לאטי, עובד הייטק בן 37. "כולם הזהירו אותנו שעדיף להתרחק מהמקום הזה, כי שום דבר טוב לא יצמח מהעיר הזאת. אנחנו דווקא ראינו שהמקום מתפתח, ואז שירה, אחותה של יעל אשתי קנתה שם דירה, ובעקבותיה החלטנו גם אנחנו לעשות את הצעד. וכך עזבנו את זיכרון יעקב ועברנו אחרי שירה לעיר".

חבר מביא חבר?

"בהחלט. ברגע שקיבלנו את המפתחות לדירה, מיד הזמנו את אחי אבי, שהוא גם החבר הכי טוב שלי, לראות את המקום. עשרה ימים אחרי הביקור ההיסטורי בביתנו, גם לו היתה דירה בחריש. תוך שלושה חודשים הוא עבר לכאן".

גם ענת נומקין, עורכת דין בת 33, עברה לעיר, ומיד החליטה שאם היא עוברת לעיר חדשה, היא פותחת במקום סניף משפחתי: "לפני חמש שנים עברנו בכביש שש וראינו את המנופים עובדים במעלה ההר, החלטנו לבדוק במה מדובר. עשינו עצירה בחריש, נכנסנו למשרד המכירות וכעבור שלוש שעות יצאנו עם זיכרון דברים חתום ביד. שבוע אחר כך כבר חתמנו על ההסכם וכך קנינו את הדירה בה אנו גרים כיום. חודשיים אחרי כן אמרתי לליטל, אחותי הקטנה 'ליטל, אם אני עוברת לחריש, גם את באה איתי'. ומאחר שליטל בחורה חכמה ויודעת שעדיף לה להקשיב לאחותה הגדולה, היא אכן עשתה זאת. היא והחבר שלה, שמאז כבר הספיק להיות בעלה היו אפילו יותר זריזים מאתנו בכניסה לדירה, ועברו לחריש שנה לפנינו".

ליטל פרץ, אחות של ענת: "הייתי צריכה לעבוד קשה כדי לשכנע את אלעד – בעלי, שאז היה חבר שלי – לנסוע לחריש לראות דירות. נאלצתי לנצל את יום ההולדת שלי וביקשתי כמתנה לנסוע לבקר במקום. נסענו, והוא השתכנע".

"לא הרגשנו קשיים חברתיים, כי כשכולם באים ומתחילים מהתחלה, כולם מחפשים חברה. מהרגע הראשון היה לנו כיף בחריש, ואני מאד נהנית מהקרבה לענת".

אז בעצם הבאתם את האחים שלכם כגיבוי למעבר?

חיים: "אבי הוא חבר מאד קרוב שלי, תמיד עשינו הכל ביחד. אפילו בצבא היינו באותו בסיס ובאותו חדר. אחר כך עברנו ביחד לתל אביב וגרנו באותו בניין. תמיד ניסינו להישאר קרובים אחד לשני. כך שכשאנחנו עברנו לחריש, זה היה מתבקש שאבי יעבור אתנו".

ענת: "אנחנו עברנו לחריש מיהוד, ולא רציתי להצפין לבד. אמנם אבא שלי גר בכרכור אבל רציתי גם את ליטל לידי".

ענת, שעברה לחריש בחודש התשיעי להריונה, גילתה שטוב עשתה כששלחה לשם את אחותה ככוח חלוץ לגור שם לפניה. ליטל, שכבר התמקמה יפה בעיר ויזמה במקום את פרויקט "סירי לידה", במסגרתו מספקות נשות הקהילה סירים של אוכל ביתי וטרי לאמהות עייפות אחרי לידה, דאגה להכניס את ענת אחרי שילדה תחת הכנפיים הדואגות של מועדון הלידה של חריש ולשלב אותה בפרויקט הקהילתי התומך.

לילה ראשון בלי אמא? לא חייבים

ומה עושים כשהאחים גרים רחוק, או מסרבים להיסחף עם הזרם החרישי? מסתבר שאף פעם לא מאוחר, וגם בגיל הזהב אפשר להפוך לחלוצים ומקימי עיר.

אורן וצופיה קלר עברו לחריש מיהוד עם שני ילדיהם והתאקלמו נפלא בעיר החדשה. רק דבר אחד העיב על ההרגשה הטובה – הידיעה שמאחור נשארו אליעזר ואורה, הוריו של אורן, שניהם באמצע שנות השמונים לחייהם. לאורן יש אחות אחת שגרה בחו"ל ולהורים, המעבר של הבן עם משפחתו לחריש, היה קשה מאד. הקושי נבע גם בגלל המרחק מהנכדים, וגם לאור העובדה שהעזרה שלהם היתה פחות נגישה.

אורן וצופיה ניסו לשכנע את ההורים להצטרף אליהם ולעבור לחריש, אך אליעזר ואורה, שגרו בחולון 40 שנה, התקשו להיפרד מכל מה שמוכר סביבם.

"כדי לשכנע אותם לעבור, הצענו להם שיעברו לכאן לתקופת ניסיון קצרה, ובינתיים נשפץ את הדירה שלהם בחולון. הרעיון הזה דווקא נראה להם, והם הפקידו את ביתם בידי המשפצים, ונדדו עד חריש, לתקופת שהוגדרה כמוגבלת בזמן. הם נכנסו לדירה בבניין שלנו והתחילו להתרגל לרעיון של לגור כל כך קרוב לנכדים, בבניין חדש, בדירה חדשה. בינתיים, השיפוצים הסתיימו אבל הם כבר התמקמו והתרגלו, והחליטו להישאר כאן", משתף אורן.

גם חיים ואבי, שמבחינתם המגורים בסמיכות הם עניין שבשגרה, החליטו לצרף לסניף לאטי ההולך ומתפתח בחריש, את שרה אמם, שעזבה את כרמיאל אחרי 40 שנות מגורים במקום. זה התחיל בתקופה ששרה לא חשה בטוב והבנים רצו להיות לידה ולעזור. אבל גם כשהבריאה ושבה לאיתנה, לכרמיאל היא לא חזרה. שרה החליטה שהמגורים בחריש טובים ונוחים לה, והחליטה להישאר. חיים מספר שעבור אמו לגור ליד הנכדים והמשפחה זו ההנאה האמתית בחיים. נכון שקצת חסר לה הבילוי החביב עליה – שופינג, אבל לכולם ברור שגם זה יבוא, וצריך פשוט סבלנות.

מסתגלים ביחד

חיים מספר על התקופה הראשונה בעיר הנמצאת בשלבי הקמה: "כשעברנו לחריש, בחודשיים הראשונים, היינו יחידים בבניין. בהמשך, לתקופה נוספת היינו שלוש משפחות בלבד, אחת מהן היתה המשפחה של שירה, אחות של יעל. כשנכנסנו לא היה באזור כלום. היתה המכולת של רחמים וחוץ מזה – שום דבר. לאט לאט התחילו דברים לקרות מול העיניים, העיר התחילה לקרום עור וגידים. נפתחו חנויות הופיעו פיצריות. אתה רואה עוד ועוד אורות נדלקים בחלונות, וכל המשפחה שלנו שנמצאת כאן מרגישה שהמעבר היה צעד מאד מוצלח".

כנהוג במשפחתם המאוחדת, התקבלה החלטה משפחתית להשתדרג ביחד בתנאי המגורים ולעבור לגור בשכונת בצוותא. הדירות הראשונות שקנו היו מבחינתם דירות מעבר, ועכשיו הגיע הזמן להתקדם – אבי, חיים, שרה ושירה – כולם עוברים ביחד לשכונת בצוותא.

מבחינת ענת נומקין המעבר הוכיח את עצמו וענה על כל הציפיות – הן במישור התעסוקתי, והן במישור החברתי: "המעבר לעיר חדשה מרגש. אני ממש מלאת תחושת חלוציות. אני גאה לחשוב שיום אחד, אספר לבן שלי שכשהוא היה בבטן, אני הייתי חלוצה שהגיעה למקום חדש שכשהסתכלנו בו סביב, ראינו רק חול וחול, ימין ושמאל".

נציגי הדור המבוגר במשפחת קלר מראים גם הם סימני התמקמות והסתגלות. אליעזר כבר גילה כי מה שנחוץ לו – קופ"ח, מכולת, סופר – נמצא במרחק הליכה, והתרגל לכך שאם רוצים משהו שאין ליד הבית, תמיד אפשר גם לנסוע לעין שמר או פרדס חנה. "בחולון, התלוננתי על זה שהעבירו את הבנק 100 מטר מהבית, וכאן הכל יחסית רחוק. אבל כשאני יושב על המרפסת ורואה את המרחבים והפארק שיקום לנו מול הבית, אני מרגיש שאני נמצא במקום הנכון".

גם אורה כבר השתלבה בנוף המקומי עד כדי כך, שזכתה מהסובבים אותה לשם חיבה – עיוני, כי ככה היא קוראת לכולם מסביבה.

כשמביטים על ההסתגלות של החרישניקים שהובילו מהפכה במשפחתם והביאו עמם לעיר את קרוביהם, נראה כי אכן המעגל התומך סייע להסתגלות טובה ומהירה יותר, וחיזק את התחושות החיוביות ביחס למגורים במקום. המעגל התומך אינו פותר, מן הסתם, את ההתמודדות היומיומית עם חבלי הלידה של העיר, אך כפי הנראה, הוא מקל מאד.

למתג את חריש כעיר שמושכת אמנים, להפוך את המנדלה המחברת בין קצוות לסמל העיר, לעודד יצירה משותפת – לאיתן קדמי, מאייר, אמן מנדלות ותושב חריש יש אינספור רעיונות, חלומות ומאוויים והוא עומד להגשים אותם, כאן, איתכם. אם תרצו…

לצד הפגנות שמקיימים בימים אלה חברי עמותת נאות חריש מול משרדי חברת הניהול של הפרוייקט, זוכים אט אט, חלק מחבריה, לקבל את המפתחות המיוחלים ולעבור לחריש. אחד מחברי העמותה הראשונים, שעבר להתגורר לאחרונה בעיר, הוא לא אחר מאשר איתן קדמי (63), מאייר ישראלי עטור פרסים, ואמן מנדלות מוערך. בחודשיים הראשונים למגוריו בחריש, התגורר קדמי כדייר יחידי בבניין ובשכונה כולה, והשתוקק יותר מכל לבואם של חברי הקהילה שלו.

"לפני שבע שנים קבוצת חברים שלי, חברי הקהילה העירונית, קהילת "ירוק בעיר" חלמו על התארגנות קהילתית בבניין משותף כמודל לקיימות עירונית. מאוד התחברתי אליהם ולרעיונות שהם מייצגים. מאז עברנו הרבה תלאות יחד ולשמחתי, אני כבר כאן. אני מחכה שגם הם יעברו לגור בחריש ויחד נוכל לקדם פרויקטים עירוניים", הוא מסביר.

אילו פרויקטים אתה מעוניין לקדם?

"החלום שלי הוא לקדם בחריש בית אמנים, שמאפשר לאמנים ויוצרים להגיע לעיר וליצור יחד. אני מרגיש שזה הזמן ללכת למקומות חדשים ולהשפיע על הסביבה האנושית, ליצור ולהביא את האמנות שלי למקומות חדשים וזה מתחבר עם המטרה הגדולה יותר, שהיא למקם את חריש על מפת האמנות הישראלית".

למה הכוונה?

"לפעול ולהביא את האמנות לחריש בכל מיני צורות, ציור, פיסול, אמנות פלסטית. עבורי היצירה היא בעיקר מנדלה, אומנות שמחברת את האדם לעצמו ואת האדם לסביבה".

"המנדלה מהווה שיעור בהתפתחות רוחנית ומאפשרת לדעת על עצמנו דרך הלב, יותר מאשר דרך השכל", כתב קדמי בספר שהוציא לאור, 'דרך המנדלה'.

"המנדלה מפתחת את יכולת הריכוז וההקשבה הפנימית כמו במדיטציה. היא מובילה אותנו אל המרכז האלוהי שבתוכנו. אנו חווים חיבור עם העולם, אנו שקטים ושלווים יותר, נקיים ממחשבות טורדניות ומלאים ברגשות חיוביים".

אל המנדלה הגיע קדמי לא במקרה. בתקופה של בלבול ומצוקה נפשית מצא קדמי, כמו רבים לפניו, דרך חדשה לבנייה עצמית ולהתארגנות באמצעות ציורי המנדלות. כמו מוות ולידה מחדש".

"הייתי מאייר מבוקש, ניהלתי סטודיו עצמאי לעיצוב גרפי, היה לי טור שבועי בעיתון יומי. דירה בצפון תל אביב, אשה ושתי בנות. הייתי מפורסם ורבים ביקשו את קירבתי אך משהו בתוכי סירב להירגע. הבור בתוכי הלך והעמיק", הוא מעיד על עצמו. מאז שגילה את המנדלות, נטש קדמי את האיור כמקור הפרנסה, עבר מתל אביב לבנימינה בה התגורר בתשע השנים האחרונות וכעת הוא מתחיל מחדש. כאן, בחריש.

סמל המנדלה למיתוג העיר

"ראיתי פוסט שראש העיר, יצחק קשת, כתב ובו ביקש עזרה במיתוג העיר. כדאי ללמוד מערים אחרות שעשו זאת בהצלחה בעבר, כמו חולון, שמיתגה את עצמה כעיר אומנות הילדים ופתחה מוזיאון קריקטורה, מוזיאון עיצוב, מוזיאון לילדים. האומנות עזרה לחולון למתג את עצמה".

"ברגע שחריש תשכיל להבין זאת ולפתוח מוסדות אמנות כמו גלריה, תיאטרון, סינמטק, הרצאות היא תעלה על דרך חדשה".

האם נראה לך שהקהל בחריש הוא קהל שוחר אמנות?

"הקהל לא יודע אם הוא שוחר אמנות או לא. צריך להציע לתושבי חריש את האפשרות ולמשוך אותם, זאת הדרך לבנות עיר. אין ספק שחריש מתמודדת עם משימות חשובות כמו תשתית תחבורתית, תעסוקה וחינוך אבל אסור להזניח את האמנות".

איך אתה מציע לעשות זאת?

"דרך אחת היא הנחה גדולה לאמנים בשכירת סטודיו לאמנות ובתמורה להשקעה האמן מחזיר את ההשקעה באמצעות חוגים שבועיים לילדים או מבוגרים. חריש צריכה לקרוא לאמנים לבוא ולהביע את עצמם במוסיקה, בתיאטרון, באמנות פלסטית. אם תיפתח פה גלריה זה יתרום משמעותית למיצוב העיר".

קדמי מבלה רק חלק מזמנו בחריש. הוא מציג תערוכות ויוצר בסטודיו שלו בחיפה ובתל אביב. הוא גם מקווה שבקרוב הפעילות בחריש תגדל וכובד המשקל של עשייתו יעבור לעיר.

"בחרתי לגור בחריש מן הסיבה שאני רוצה לבוא למקום חדש ולהביא מהאיכויות שיש בי. להביא ידע שצברתי באומנות ובחיים בכלל, אחרי הכל אני יכול בגילי כבר לקרוא לעצמי זקן השבט", הוא מחייך.  "ברגע שהעיר תדע לקבל את התרומה שלי ואת הקהילה שלי, חריש תצא נשכרת. אני חש שזו המשימה שיש לנו כאנשים שחיים יחד במדינה לעזור בהקמה של מקומות חדשים".

האנרגיה של קדמי מדבקת. כעת הוא מתכנן להציע למועצה לארגן בחריש פסטיבל מנדלה שכותרתו 'כולנו יחד'. "אני רוצה להציע ליצחק קשת את סמל המנדלה למיתוג העיר חריש. מנדלה היא סמל של חיבור בין קצוות וזה מה שחריש רוצה להיות, עיר שמחברת בין אנשים".

"קראתי גם שראש העיר מסרב לקבל לעיר בדלנים ואני מסכים איתו שעיר צריכה להיבנות על שיתוף פעולה לא על נבדלות".

אמני חריש התאחדו

קדמי מבקש לקדם שיתוף פעולה משמעותי עם אמני חריש ומנצל את הבמה לקריאה ליצור עימו קשר: "אני אשמח אם בעקבות הכתבה אמנים בחריש יצרו איתי קשר על מנת שנוכל להתארגן יחד, לפעול במסודר ולפנות לרשות העיר על מנת לבקש מנדט ותקציבים. יש כל כך הרבה דברים שניתן לעשות בעיר כמו פרויקט ככרות אמנותיות, פיסול סביבתי המון דברים שצריך ליצור יחד".

אבל העיר חריש עסוקה בבניית גני ילדים ובהקמת העיר…

"אני מצפה שעיר חדשה תיקח את האנשים שרוצים לתרום ותדע מה לעשות איתם. אני אשמח אם ירתמו אותי להקמת מפעל תרבות, אני חדור אמונה ועם אמביציה גבוהה לפעול ולקדם".

אתה מודע לדימוי הבעייתי שיש לחריש בתקשורת הארצית?

"זה לא משנה לי. חרישניקים צריכים ליצור לעצמם את העיר שבלב, אף אדם אחר בעולם לא יכול לומר לנו מהי העיר חריש. כל אחד יתחבר לכוחות עצמו ויחד ניתן ליצור קהילה חדשה וחזקה שיש בה כל מה שנרצה".

"אחווה, תרבות, חיבור – אלו הערכים שאני מאמין בהם וככל שיבואו עוד אנשים נחזק את השני. זה מה שיחזק את חריש, לא עוד כתבה בעיתונות הארצית".

שלושה סיפורים של אנשים שעלו לארץ ובחרו לבנות את חייהם בחריש, חושפים בפנינו הגשמה ציונית מודל 2019 המתרחשת ממש כאן, מתחת לאף שלנו, באולפן העולים של חריש

תלמידי המחזור הראשון באולפן חריש. צילום: דוברות העיר

הצצה אל כיתת הלימוד במבנה הפיס, בו מתקיימים לימודי האולפן לעברית בחריש, מגלה לנו כיתה מרווחת ומוארת, בעלת שולחנות ארוכים ונוחים המאכלסת 24 עולים חדשים, תושבי חריש. לכל אחד מהם יש סיפור משלו. אלה מאיתנו שנולדו בארץ אולי אינם מכירים את התחושה הזו, הרצון לקחת חלק בהגשמה ציונית והחיפוש אחר שייכות למקום. ג'ייסון דאקר ויואל ינקילביץ', עולים חדשים, תלמידי האולפן בחריש יחד עם אלונה גבר קרקליס, רכזת תחום העליה והקליטה בעירייה ועולה ותיקה, משתפים אותנו בסיפור האישי, בתחושות ובתובנות.

"ביום שהאולפן נפתח, הגיעו לפתיחה החגיגית עולים שכבר התקבלו ללמוד בו, עולים שבאו לבקש ללמוד בו, ראש העירייה, אנשים ממשרד הקליטה ואנשים ממשרד החינוך. ההתרגשות הייתה גדולה," משתפת אלונה.

אולפן העברית בחריש החל לפעול בדצמבר 2018 לאחר מאמץ מתמשך ותהליך בירוקרטי ארוך ומייגע של חמש שנים, אותו ניהלה עיריית חריש בראשותם של יצחק קשת ושל חברת המועצה  עידית ינטוב, מתוקף תפקידה הקודם, כמנהלת מערך הקליטה בעיריית חריש.

כאמור, כיום מונה האולפן בחריש 24 תלמידים – דוברי ספרדית, פורטוגזית, אנגלית ורוסית. הוא מתוקצב, כיתר האולפנים הממלכתיים בארץ, על ידי משרד הקליטה ומשרד החינוך, בתמיכה של העירייה.

מקדמה על הבית – עוד באותו ערב

ג'ייסון דאקר (33) הוא אחד מתלמידי האולפן. הוא מתגורר בחריש כמעט שנתיים. הוא עלה מארצות הברית, ניו ג'רזי, בשנת 2012, והספיק ללמוד באולפן ברעננה לפני שהגיע לחריש. עם זאת, הרגיש שהיה חסר לו משהו בבסיס השפה. ההבדל בין הלימודים באולפן כאן בחריש  ובין הלימודים באולפן ברעננה משמעותי מבחינתו. "באולפן ברעננה היו המון אנשים בכיתה, והיה קשה ללמוד. כשיש ארבעים אנשים וכל אחד מהם מדבר שפה אחרת – זה קשה… כאן הכיתה קטנה יחסית, והמורה מדהימה. היא מלמדת בשיטות מעולות, ואנחנו מדברים עברית כל הזמן". מדבריו אף משתמע שהאולפן מהווה מקום מפגש עבור העולים הלומדים בו, דרך להכיר באופן אישי עולים נוספים כמותם ולהרחיב את הקשרים שלהם בחריש. "באולפן אני מכיר אנשים חדשים וכולנו מדברים עברית, נוצרות חברויות ונוצרים בינינו קשרים מתוך הלמידה המשותפת".

"לדעתי זו הזדמנות גדולה, לגור בחריש," אומר ג'ייסון. "זו עיר מתפתחת, יש פה קהילה מגוונת ומעניינת, ויש אפשרות להיות חלק ממשהו חדש". אפשר לחוש אצלו את השמחה שבבנייה ובהשתתפות במקום שמתרקם, דווקא בראשוניות. "באנו לראות את הדירה, ועוד באותו ערב שילמנו מקדמה על הבית," הוא מספר. "אני אוהב לגור פה. הקהילה פה מתאימה לי כי היא מגוונת, לא הייתי רוצה לגור בשטעטל, כמו בבני ברק, אני רוצה סביבי את כל הסוגים של האנשים, ויש פה אפשרות ליצור משהו חדש יחד עם כולם, לא רק עולים חדשים. עבורי זה מרגש מאוד".

עברה את כל המסלול בעצמה

"האולפן בחדרה רחוק," מסבירה אלונה המנהלת. "הלמידה באולפן, לזכאים, מתבצעת במשך חמישה ימים בשבוע, בכל יום משמונה וחצי ועד אחת בצהריים. עולים שצריכים לנסוע באוטובוס לעיר שהם לא מכירים, כשהם לא יודעים באיזו תחנה לרדת ולא יודעים איך לשאול… באיזשהו שלב הם נשברים ומחליפים את האולפן בחיפוש עבודה. זה פרקטי יותר".

אלונה מבינה לליבם של העולים, שכן גם היא, על אף ההתערות שלה בחברה ושרידי המבטא שכבר כמעט אינם מורגשים, הייתה עולה חדשה מרוסיה, לא כל כך מזמן. לאחר שעלתה לארץ והתחתנה עם בן זוג מטבעון, שרצה "להקים משהו מאפס, כמו סבא שלו", הם בחרו לגור בחריש  וזה היה הפתרון המושלם מבחינת שניהם להגשמה הציונית שלהם, כל אחד על פי דרכו. "הוא קיבל אפשרות להיות חלק ממשהו חדש ולהקים מאפס, ואני קיבלתי חיים בעיר ואפשרות להיות חלק מהקהילה המתהווה. לתרום ולעשות – זה תמיד היה חשוב לי, גם ברוסיה הייתי תמיד פעילה מאוד בקהילה היהודית".

היא מדברת בהתרגשות על העבודה עם העולים: "בשונה מאולפן בעיר הגדולה, שם נפתחות כיתות כל הזמן, בחריש יש התייחסות אישית לכל עולה. חלקם שומעים על האולפן ומגיעים אלינו דרך המשפחות שלהם עוד לפני שהם עולים או עוברים פיזית לחריש, ואנחנו בקשר אישי איתם. מנסים להבין אם הם זקוקים לעזרה, עוזרים להם בתרגום ומכירים כל אחד מהם. חשוב לנו שאף אחד מהעולים לא ייפול בין הכיסאות".

"הייחוד בחריש", היא מוסיפה, "הוא העובדה כי העולים הם חלק מהמערך הקהילתי, ונתפשים ככאלה. המטרה היא שילוב העולים בקהילה כולה, ולא הנצחה של היותם עולים". על פניו נראה שמדובר במשהו סמנטי, אך מדובר בתפישה שונה. בערים אחרות העולים מקבלים מענה מקיף, אך בדרך כלל הם נשארים סגורים בתוך הקהילות שלהם, דוברות השפה שלהם ובעלות המנהגים שלהם. בחריש המטרה והתפישה היא שילוב שלהם בקהילה כמו כל תרבות אחרת שקיימת בתוך הקהילה המגוונת של העיר.

"לדוגמה, לקראת פורים, העולים אומנם יקבלו הודעות בשפתם על החגיגות המתקיימות, אך הם יחגגו עם כולם," מספרת אלונה. "לפני כמה חודשים," היא ממשיכה, "ציינו בחריש את חג הסיגד, של הקהילה האתיופית, והקהילה עשתה אירוע לכל יתר העיר – במקום שיעשו אירוע רק לעצמם".

 "איפה יש בית שימוש?"

עבור יואל ינקילביץ' (61), שעלה מברזיל, לפני ארבעה חודשים בלבד, המפגש עם העברית הוא מעט שונה. יואל הגיע לכאן בעקבות שתי בנותיו המתגוררות בחריש, אחת מהן מתגוררת בישראל כבר 18 שנה.

"למדתי בבית ספר יהודי בברזיל, וכך גם ילדיי," מספר יואל, "הייתי מעורה בקהילה היהודית – זה חשוב מאוד כשאתה גר בחו"ל, אבל לא באמת ידעתי לדבר. הדבר היחיד שידעתי להגיד בביטחון הוא 'איפה יש בית שימוש?'".

"המורה באולפן נהדרת, היא מדברת לאט, והיום אני מדבר עברית הרבה יותר טוב. אני מרגיש שכל יום השפה שלי משתפרת, ואני לא מפחד לדבר".

העובדה כי מדובר בעיר בהתהוות אינה מרתיעה אותו, להפך. "אני אוהב לגור בחריש, זה קרוב לילדים שלי ולנכדים, ואני מרגיש שייכות סוף סוף. כולם כאן ישראלים, לא כמו בברזיל, שהייתי אומנם חלק מהקהילה היהודית, אבל גרתי במקום שלא היה יהודי או ישראלי".

יואל אינו שוכח לציין יתרון אחד נוסף עבור עולים חדשים: "כאן בחריש כולם חדשים, לא רק אנחנו, ואני לוקח חלק בבנייה של משהו חדש. חסרות לי בחריש מסעדות טובות או חנויות כמו סופר פארם ותחבורה ציבורית נוחה, אבל אני מרגיש שמצאתי את המקום שלי".

חלק אינטגרלי מהקהילה המתהווה

"המטרה שלנו היא לעזור לעולים להתערות בחברה מבלי למחוק את השורשים והזהות התרבותית שלהם. העולים רוצים להפוך לישראלים – עם כל מה שהם מביאים איתם, ולהעניק את זה לחברה שאליה הם משתייכים", מסבירה אלונה.

"לשמחתי, העולים בחריש הם חלק מהקהילה, שכולה נמצאת בהתהוות ובהתפתחות. העובדה כי כיום קיים אולפן בעיר מושכת רבים מהם להיות חלק מהעיר הנבנית ומקלה עליהם את האפשרות לעשות זאת. וכך הם זוכים להגשמה ציונית מודל 2019, כזו שאינה קיימת בשום עיר אחרת בארץ".

זוגות שרוכשים דירה מעניקים חשיבות יתרה למחיר הנכס, אולם קיימים קריטריונים נוספים שמשפיעים בצורה משמעותית על מחירה הסופי של הדירה ועל ההתחייבות הכלכלית עימה מתמודדים. מדריך בסיסי לרוכשים

מזל טוב, החלטתם לרכוש דירה ולבצע את אחת ההחלטות הכלכליות המשמעותיות ביותר שאדם ממוצע עורך בחייו. רוב הזוגות בישראל כבר מודעים לניהול תהליך נכון של רכישת דירה כולל התייעצות עם מומחי משכנתא שמוצאים עבורם את מסלולי התשלום המתאימים ביותר, אולם ברכישת דירה, מחיר הנכס הוא רק קריטריון חשוב אחד. ישנה חשיבות קריטית למועד אכלוס הדירה ולתנאי התשלום השונים – שני אלה עלולים להשפיע משמעותית על מחירה הסופי של הדירה ועל ההתנהלות הכספית שלכם עד לכניסה לדירה. אז מה חשוב וכדאי לבדוק לפני שמתחייבים ומגשימים את חלום הדירה?

מה כולל מחיר הדירה?

אם מדובר בדירה חדשה, בדקו אם המחיר כולל חניה ו/או מחסן. בנוסף, חשוב להכיר היטב את מפרט הדירה המוצעת ולהבין האם המפרט הקיים מתאים לכם. שאלו את עצמכם את תצטרכו לבצע שינויים בדירה לפני כניסתכם אליה ומה עלות השינוי המבוקש. אלו נתונים שיש לקחת בחשבון ובתחשיב לפני רכישת הדירה.

התשלום צמוד למדד תשומות הבניה?

במידה ופריסת התשלומים בחוזה המכר מוצמדת למדד תשומות הבנייה, חשוב לקחת בחשבון את עליית המדדים, עליה שעשויה להשפיע משמעותית על מחיר הנכס. כך לדוגמא, בין השנים 2016-2018 מדד תשומות הבניה עלה ב-1.8%.

אם תכפילו נתון זה במספר השנים עד למועד אכלוס הדירה, תקבלו תוספת כספית גבוהה משמעותית מהתכנון הראשוני שביצע הזוג הצעיר בבואו לרכוש את הדירה.

מועד הכניסה לדירה

קניית דירה חדשה מקבלן מחייבת הבנה לגבי מועד הכניסה הצפוי לדירה והמשמעויות הנילוות למועד זה.

ככל שמועד האכלוס קרוב יותר, כך שווי הדירה גבוה יותר. מדוע? התשובה פשוטה, אם מועד האכלוס רחוק, הזוג הצעיר נאלץ בתקופת הביניים לשלם על פתרונות מגורים חילופיים. לעומת זאת, אם מועד האכלוס קרוב ומתאפשר לרוכשים לגור בדירה או להשכיר את הנכס, הם חוסכים הוצאות נוספות או מקבלים תשלום על הדירה. לכן, מועד האכלוס הוא שיקול שאסור להתעלם ממנו בתהליך רכישת דירה חדשה.

פריסת תשלומים

נושא התשלומים הוא נושא שאין להקל בו ראש, התחייבות לתשלום לקבלן במקביל לתשלום שכר דירה יכולה להוות מכשול מהותי בתהליך הרכישה.

בדרך כלל, קבלנים דורשים תשלומים בהתאם להתקדמות הבניה ומחלקים את התשלומים לפעימות שנקבעות מראש ומפורטות בהסכם המכר.

במצב כזה תצטרכו לקחת משכנתא בשלב מוקדם ועומדות בפניכם שתי אפשרויות:

תשלום משכנתא במקביל לשכירות – נושא לא פשוט שהופך את התהליך להרבה יותר לחוץ וקשה.

נטילת הלוואת גישור – הלוואה בנקאית שתשולם לקבלן. החזר התשלומים שלכם יתבצע רק לאחר הכניסה לדירה. הלוואה כזו עשויה לפשט את תהליך הרכישה אך חשוב לדעת כי לרוב מדובר בהלוואות יקרות והריביות עליהן הופכות את העסקה הכלכלית לפחות כדאית.

ישנם קבלנים שמעניקים הטבות בתנאי התשלום, המוכרת ביניהן היא הטבת 20/80 – משמע 20% מתשלום הדירה משולם במעמד חתימת החוזה ואילו היתרה על סך 80% משולמת פרק זמן קצר (בדרך כלל מספר חודשים בודדים) לפני קבלת הדירה. אופציה זו מקלה על רוכשים שנדרשים לגור בשכירות ועל משקיעים ומגלמת הטבת מכר, שמקלה על תהליך רכישת הדירה.

לסיום, אל תשכחו ליהנות מהדרך ו… תתחדשו!

הכותבת היא מנהלת המכירות הארצית בקבוצת MORE הבונה בחריש

אין ספק שחריש היא עיר אידאלית לזוגות צעירים עם ילדים, אבל הקהילה המתפתחת בחריש מעניקה מקום של כבוד גם לרווקים, שבוחרים לכרוך את חייהם בעיר החדשה

בתמונה מימין לשמאל: אביב מינץ, בן כחלון ומיכאל נעים. צילום: אורן קלר

מראה ילדים מתרוצצים בגני שעשועים הוא מראה נפוץ בחריש, שהפכה לעיר אידאלית לזוגות צעירים המגדלים ילדים בעיר מתפתחת עם סביבה ירוקה וקהילה חזקה. עם זאת, נראה כי בשנתיים האחרונות כחלק מתהליך התבגרות העיר, היא פותחת את שעריה לאוכלוסיית נוספות וגם טווח הגילאים של תושבי העיר הולך ומתרחב. מסתבר, שלאחרונה גם הרבה רווקים ורווקות הפכו את חריש לביתם. אז מה מציעה חריש לרווקים שבינינו? יצאנו לבדוק ולשמוע

בן כחלון (31) המתגורר בחריש שנה ושלושה חודשים מאמין שחריש מציעה לכמותו, הרבה. "עברתי לחריש מחדרה", הוא משתף. "הבנתי שהיות וחריש היא עיר צעירה, יש לי סיכוי גבוה יותר להתחבר עם בני גילי במקום כזה, מאשר בעיר וותיקה ומבוססת", הוא מסביר.

גם מבחינה מקצועית, החליט בן, צלם במקצועו, לנצל את ההזדמנות ולפתוח בחריש סטודיו לצילום. "אני מאמין שמשפחות צעירות עם ילדים קטנים זקוקים לסטודיו לצילום מקומי", הוא מסביר. "אני צלם אירועים מזה שנים רבות, סגרתי את הסטודיו הפעיל שהיה לי בחדרה ופתחתי אחד חדש ברחוב טורקיז כאן בשכונת אבני החן".

לפני מספר חודשים החליט בן לפתוח את קבוצת הוואטסאפ 'צעירים וצעירות חריש 20-35', המיועדת לבני גילאים אלה ונמצאים בסטטוס אישי מגוון: רווקים, גרושים, פנויים ונשואים. כיום חברים בקבוצה כ-44 משתתפים וכבר יצא להם להכיר בנסיבות חברתיות שחורגות מעבר להתכתבויות בלבד. "ארגנו ערב קריוקי, ערב על האש וערב פיצות טעים", מספר בן.

האם חברי הקבוצה הם דתיים? חילוניים? וותיקים או חדשים בחריש?

"זה כל היופי, כולם נמצאים בקבוצה".

מה חסר לך בעיר שיכול לתת מענה לצרכיהם של קבוצת הרווקים?

"פאב נורמלי, לא כזה שנפתח רק פעם בשבועיים. אני מחכה לפתיחה של פאב עם הופעות חיות בחריש. מבטיח להגיע".

היכן אתה מבלה כעת?

"אני נפגש הרבה עם חברים וידידים בפאבים בסביבת חריש, בעין שמר (מרחק 15 דקות נסיעה מחריש) ובעמק חפר. גם פרדס חנה (15 דקות נסיעה מחריש) מציעה מקומות בילוי טובים לצעירים".

דרוש: מתחם מסעדות ופאבים

אחד הרווקים המוכרים בחריש הוא לא אחר מאשר אביב מינץ (26), הבעלים של פיטנס מינץ, במרכז עמית. אביב, רווק שמתגורר בישוב הסמוך מאור, מחכה לסיום הבנייה של הדירה שרכש בחריש, על מנת לעבור ולהתגורר בעיר. יחד עם זאת, הוא שוהה בחריש במרבית שעות היממה, והפך עם הזמן ועם היוזמות החברתיות בהן נקט, כולל יום אימון גופני לקהילה, לאחד מחברי הקהילה המתגבשת בעיר.

"בחריש יש אוכלוסייה צעירה, אוכלוסיה שהיא מודעת יותר לחשיבות הספורט. זו גם עיר חדשה ויש פה הרבה דברים טובים שאני אוהב".

אביב שמתכנן לפתוח בחריש סטודיו אימונים נוסף, גדול יותר מהקיים, מודה שרוב החברים שהוא מכיר בעיר הם זוגות צעירים נשואים עם או בלי ילדים.

מה חסר לך בעיר שיכול לתת מענה לצרכיהם של קבוצת הרווקים?

"אין ספק שמתחם מסעדות ופאבים בעיר יכול לחולל שינוי גדול עבור צעירים בעיר".

שגריר של חריש

עבור מיכאל נעים (26) המעבר לחריש היה כמעט טבעי. מיכאל, גנן במקצועו, עבר מגבעת אולגה לחריש לפני שנה בעקבות אחותו.

"הגעתי לבקר את אחותי, ראיתי את העיר והתאהבתי בה, אז החלטתי לעבור להתגורר כאן", מסביר מיכאל, שמתגורר ברחוב רימון, בשכונת החורש (נאות חנן).

מה משך אותך לעיר?

"רציתי להצטרף לתחושת הקהילתיות שיש כאן, לצמוח עם הקהילה שמתפתחת פה".

והצליח לך? איך אתה מרגיש כאן אחרי שנה?

"אני מאוד אוהב את הקהילה. יש לי פה הרבה חברים, כך שאני מאמין שהשתלבתי יפה בסביבה במקום שטוב לי ואני רואה את עצמי כאן בשנים הבאות. המקום מאוד מרגיש לי כמו בית".

מיכאל שעובד בשנה האחרונה בחריש כמעצב גינות פרטיות לדירות גן וכמתחזק גינות של בניינים משותפים, גם מתפרנס בעיר. "אני עובד לבד ובפרויקטים מסוימים צריך להעסיק חברה נוספים. אני תמיד מעדיף לשכור חבר'ה מחריש. יש להם עדיפות אצלי".

האם אתה מעורב בחיי העיר?

"אני מתנדב הרבה בתוך החברה. אני מציע את הרכב שלי להובלות קטנות. עוזר לאנשים מועטי יכולת או בסכום סמלי מאוד".

מהי קבוצת ההתייחסות שלך בעיר?

"יש לי בעיר חברים רווקים ונשואים. כולנו אנשים עסוקים שמתקשים למצוא זמן להיפגש, אבל מוצאים מדי פעם זמן למפגש בבתים של אנשים או לבילוי בפרדס חנה".

מה חסר לך בעיר שיכול לתת מענה לצרכיהם של קבוצת הפנויים?

"סטודנטיות חסרות…" מגחך מיכאל. "אני מודע לעובדה שרוב האוכלוסייה של חריש היא של זוגות צעירים עם ילדים, אבל עדיין גם הם ייהנו אם חריש תציע בילויים ליליים אחרי השעה 20:00 בערב. צריך לפתח בעיר עוגני משיכה לבילויים ותרבות שימשכו אוכלוסייה חזקה ואיכותית לעיר, גם מרכז ספורט איכותי יעשה את העבודה ויהווה מוקד משיכה לצעירים".

אתה מבלה בסביבה?

כן, אני יוצא לפאבים באזור פרדס חנה ובקיבוצים מסביב בעמק חפר. יש חיים תוססים והאזור כולו מלא קהילות צעירות עם מאפיינים תוססים וחיים. בפרדס חנה ניתן למצוא גם קהילות עם מאפיינים מאוד ספציפיים שיכולות להתאים לאנשים שמחפשים להתעסק במוסיקה, מדיטציה או כל נושא אחר כמעט. בינתיים, יש הרבה יותר מה לעשות מחוץ לחריש מאשר בעיר, אבל אני בטוח שזה ישתנה לטובה בשנים הקרובות.

האם אתה ממליץ לחבריך לעבור לחריש?

"כן, בהחלט. אני מרגיש כמו שגריר של חריש וממליץ לחברה צעירים להגיע להתנסות ולגור בעיר שנבנית ושאפשר לתרום לבנייה שלה ולעצב אותה".

בימי שלישי, בשעות אחר הצהריים תוכלו להתחדש בחולצה חדשה, למסור מכנסיים שכבר לא מתאימים לגזרה, לעצב לעצמכם מראה חדש ועל הדרך גם לתרום לקהילה

בעשור האחרון תופס תאוצה טרנד של מסירת ומכירת בגדים יד שנייה, בין אם הם מוצעים בחינם במסגרת אירועי החלפות בגדים ושווקי קח-תן, ובין אם נמכרים במחיר סמלי בחנויות יד שנייה. רבים הבינו שלא חייבים להוציא מאות שקלים בחודש על ביגוד, ושיש פתרון כלכלי יותר שמעניק הזדמנות לפנות מקום בארון ולמלא אותו בבגדים חדשים בלי לשבור קופת חיסכון ועם בונוס של האפשרות לתרום לקהילה.

הטרנד לא פסח על חריש, לפני כחודשיים הוקמה בבית הקהילה 'שלי-שלך' חנות וינטג' ויד שנייה. גילה עתירה, שזוהי שנתה השלישית בחריש, יזמה את הרעיון לפני כשנתיים, ומאז מנהלת את החנות שבתחילת דרכה פעלה בכיתה בבית הספר תלמי רון בחריש. "התחלנו לאסוף ציוד ולאסוף מתנדבות שיעבדו איתנו והשתתפנו באירועים מזדמנים של המועצה. לפני כחודשיים, אגרנו מספיק בגדים ולשמחתנו יש לנו כבר מספיק מתנדבות שאפשרו לנו לפתוח את החנות".

מה החזון שהוביל לפתיחת החנות?

"הקונספט של החנות בשלב החלום", מספרת אור גולני, רכזת יחידת ההתנדבות בחריש, "היה ליצור מקום שיאפשר לאנשים למסור דברים שהם במצב מאוד טוב, וליצור מעגל של קיימות שבו מצד אחד אתה לא זורק את הדברים, אתה ממחזר אותם לשימוש נוסף, ומהצד האחר, כל ההכנסות הולכות לתרומה לקהילה בחריש. לשמחתנו, די מהר הבנו שבחריש קיים ביקוש ליד שנייה. בירידים בהם השתתפנו הגיעו רבים שרכשו פריטים מרובים".

עתירה: "המטרה בעיני היא שאנשים לא יתלבטו פעמיים אם להוציא מהארון בגד ולמסור אותו. מה שזורקים לפח זורקים לפח, אבל אם קיים מקום שעושה טוב לאחרים ומאפשר לך להתחדש בתשלום סמלי של חמישה שקלים לפריט, אז אפשר למסור בלי התלבטות.

עתירה מוסיפה ומציינת כי עבורה לחנות היד שנייה בחריש יש תפקיד נוסף: "חשוב לי שבפארק אחד יראה את האחר עם בגד שהוא מסר וירגיש שזה יהיה ממש בכיף ובאהבה, ולא מתוף תחושה של 'וואי, איזו פאדיחה'. זו גם הסיבה שאנו מקפידות לאסוף בגדים שהם באיכות וברמה טובה, בגדים שמכבדים את המקום".

איזה סוג בגדים נמכרים בחנות?

גולני: "אנחנו מקבלים בגדים חגיגיים, נעליים במצב חדש, הלבשה תחתונה חדשה בלבד, כלי מטבח חדשים, מצעים חדשים בלבד".

עתירה: "אנחנו מקפידים שבבגדים לא יהיו קרעים, כתמים או רוכסנים בעיתיים. התפישה היא שאם הבגד לא ראוי עבורי או עבור הילד שלי, הוא גם לא ראוי למישהו אחר".

לפגוש אנשים בחריש

ביקור בחנות מראה כי היא מכילה כמות פריטים עצומה. בנוסף למתלים עמוסים בבגדים תוכלו למצוא שם נעליים, כלי מטבח, משחקים, תיקים ועוד. הבגדים מסודרים בצורה מזמינה ונוחה לחיפוש לפי קטגוריות כלליות, כגון בגדי נשים – כללי, בגדי גברים – כללי, שמלות, ג'קטים, נערות, פעוטות ועוד. על עבודות המיון הנרחבות אחראיות המתנדבות.

"יש פה נערות שעושות מחויבות אישית, ועובדות לצד מתנדבות מבוגרות יותר, זאת אומרת שהמתנדבות הן מגיל 16 עד גיל פנסיה", משתפת גולני, ומספרת על שאיפה להרחיב את מעגל המתנדבות כדי להאריך את שעות הפעילות של החנות, שפועלת כיום במתכונת מצומצמת בימי שלישי בלבד בין השעות 20:30-22:00.

איילת פולק היא אחת המתנדבות הפעילות במיזם: "לפני כמה חודשים ראיתי שמחפשים מתנדבים למיין בגדים לחנות יד שנייה," מספרת פולק, "אני מאוד אוהבת למיין דברים ולחפש מציאות. בהתחלה זה היה בבית הספר תלמי רון, הגעתי וראיתי הר ענק של בגדים ובנות שישבו ומיינו", היא נזכרת. פולק מביעה אופטימיות ותחושת מחויבות הולכת וגדלה, בפרט לאחר קבלת המבנה מהמועצה, "אני מתרימה את כולם – בעבודה, במשפחה, בבניין. אם מישהו מוסר משהו, אני עוברת לאסוף. על הדרך גם פגשתי אנשים נחמדים בחריש מחוץ למעגל הטבעי שלי וגם התחלתי לייעץ ללקוחות מה מתאים להם ומה פחות".

מתי ניתן להגיע למסור בגדים?

פולק: "חשוב להגיע בשעות הפעילות ולמסור בשעות הפעילות בימי שלישי בין 20:30-22:00. בבית הקהילה פועל גם גן ילדים, ולכן אם משאירים שקיות בחוץ, הן נתפשות כמו חפץ חשוד והן אוטומטית נזרקות לפח על ידי עובדי שפ"ע. היו כמה מקרים של קרטונים שנראו ממש חשודים והקפיצו את המשטרה, אז בבקשה לא לעשות את זה".

ומהן התכניות לעתיד?

גולני: "בעיני, החנות משרתת את הקהילה כקהילה, החלום הוא שיהיה שם מעין בית קפה עם שולחנות, משהו וינטאז'י קלאסי, עם פינת ילדים בה ניתן לצייר ולשחק בזמן שההורים קונים בגדים. זה מקום שישרת את הקהל הרחב וגם ייתן מענה לאוכלוסיות מוחלשות בשעות נפרדות מטעמי צנעת הפרט".

למידע נוסף: דף הפייסבוק של החנות

איך יקבלו אותם השכנים? כיצד תתפס הזוגיות שלהם ומה יהיה היחס לילדים? ארבעה זוגות מהקהילה הלהט"בית בחריש משתפים אותנו בחששות טרם הקליטה בעיר, ובמציאות חייהם בעיר שפותחת את שעריה לכולם 

צילום: אורן קלר

אלן ג'וסף ודרור רותם עברו להתגורר בחריש לפני שנה בדיוק. אלן (61) הוא מלונאי, שעובד כיום בדיור מוגן, ודרור (71) הוא משפטן ומעצב פנים. בקרוב הם יחגגו חמש שנים לזוגיות שלהם. לחריש הם הגיעו אחרי מגורים משותפים ברמת גן ובנתניה. "גרנו בשכירות וזה עלה הון תועפות", מספר אלן, "מאסנו במחירים הגבוהים ובמעברי הדירה התכופים, והחלטנו שאנחנו רוצים מקום משלנו. מכר שלנו סיפר לנו שקנה דירה בחריש וזה נשמע לנו מעניין, אז הגענו לבקר בחריש ומיד חתמנו על חוזה לקניית דירה".

היו לכם חששות לפני המעבר? דאגתם שלא יקבלו אתכם?

אלן: "היו לנו חששות לפני שעברנו לפה, אבל אנחנו כבר למודי ניסיון – גם במעבר הקודם, מרמת גן לנתניה, חשבנו שיהיה לנו מאוד קשה ובסופו של דבר הכל היה בסדר. אותו הדבר קרה גם פה – מרגע שעברנו לא הרגשנו שום יחס יוצא דופן, לא היתה בכלל התייחסות לעובדה שאנחנו זוג חד מיני".

דרור: "אני מתנדב בשי"ל חריש, המספק שירות ייעוץ לאזרח, ואני נפגש במסגרת זו עם מגוון רחב של תושבי חריש. הנטייה המינית שלי היא לא סוד ולשמחתי מעולם לא הרגשתי יחס שונה כלפיי".

ממרום גילם ונסיונם נראה שאלן ודרור מסתכלים על כל העניין סביב המיניות שלהם בקלילות ובשעשוע. "ההתייחסות היחידה שקיבלנו לגבי זה אי פעם היתה מקבלן שפגשנו לפני המעבר, שציין שאנחנו מוסיפים צבע לעיר", אומר אלן בטון מבודח ומסכם: "בסך הכל זו עיר מאוד נחמדה. אנחנו מרגישים שכולם מקבלים אותנו, כולל תושבי העיר החרדים. הם אולי לא מסכימים עם צורת החיים שלנו, אבל הם מקבלים אותנו".

"ברגע שנפגשנו כל החששות התפוגגו"

ניצן שרי ושרית אטיה, בנות 30, עברו לחריש מרחובות בדצמבר 2017 יחד עם שני ילדיהן, תאומים בני שנה ושלושה חודשים. ניצן עובדת במועצה ושרית במגזר הציבורי, והן בזוגיות כבר תשע שנים, שלוש שנים מתוכן כזוג נשוי.

את המפגש הראשוני שלה עם דיירי הבניין בחריש זוכרת ניצן היטב: "שמענו שחריש זאת עיר מעורבת, אבל כשקנינו את הדירה לא ביררנו לעומק מי האוכלוסיה בבניין. ידענו שהבניין קרוב לאזור הוותיק, שהוא דתי יותר, אבל לגבי הדיירים בבניין עצמו לא ידענו כלום. היום אנחנו יודעות שרבים מהשכנים שלנו דתיים".

"היו לנו חששות מרובים לפני המעבר – איך יהיה, האם יקבלו אותנו? אבל כל החששות התפוגגו במפגש הראשון עם השכנים שהתקיים עוד לפני המעבר הרשמי. הגעתי לישיבת דיירים לבדי ניצלתי את ההזדמנות כדי להעביר מספר חפצים לדירה. בישיבה פגשתי לראשונה את השכנים שלנו שהיו פשוט מקסימים, מיד התעניינו, שאלו מה שלומי ועזרו לי להעלות את כל הדברים לדירה".

הם ידעו שאת נשואה לאשה?

"כן, הם ידעו את זה עוד לפני שנפגשנו, הקבלן כנראה אמר להם שזוג נשים קנו דירה בבניין".

ואיך היחסים ביניכם מאז המעבר?

"עכשיו? הם החברים הכי טובים שלנו בעולם. יותר מזה – הם כמו משפחה", מספרת ניצן, שמחלימה כעת ממחלה. "השתחררתי הביתה מבית החולים ונוכחתי לדעת כמה עזרה ואהבה אנחנו מקבלות, השכנים שלחו לנו שוקולדים ומתנות, זה באמת היה מרגש. אני מרגישה שיצרנו קשרי קרבה וחברות טובים ממש עם רבים בעיר, כולל דתיים. אני לא מסתירה שום דבר ולא חוסכת בשימוש במילים כמו 'אשתי" או 'בת הזוג שלי', גם מולם, ואף אחד מעולם לא אמר שום דבר על הנטיות המיניות שלנו, לא בקרב החברים בבניין ולא מחוצה לו".

"יש כאן אווירה כל כך מיוחדת, תחושה שכולם חיים כאן בכיף וביחד", מוסיפה ניצן. "גרתי בכמה וכמה מקומות אחרים בעבר, ומעולם לא נתקלתי באוכלוסיה כל כך מקסימה וטובה. אנשים הרי עוזבים את הערים שלהם, את המשפחות שלהם, ומגיעים לפה לבד, אז כולנו פשוט הופכים למשפחה אחד של השני".

 "הכנו את עצמנו נפשית למצב שניתקל בהומופוביה"

זוג נוסף, שדווקא עשה עבודת הכנה לפני המעבר, הן אמילי (27) וסימי (32) הראל, שעברו לחריש מרמת גן בקיץ האחרון. "אני כבר הייתי בהריון", מספרת סימי, עובדת בחברת ביטוח שילדה תאומים לפני חודש, "והיה לנו ממש חשוב לברר אם יש פה קהילה להט"בית, בעיקר בשביל שהילדים, כשיגדלו, לא יסבלו מהערות הומופוביות. כתבנו פוסט בקהילת חריש בפייסבוק כדי לבחון אם יש בעיר קהילה, וקיבלנו עשרות תגובות והמון תמיכה. אז החלטנו שאנחנו הולכות על זה – עוברות לחריש.

"היו לנו הרבה חששות לפני, הכנו את עצמנו נפשית לזה שאנחנו מגיעות מהעיר הגדולה לעיר אחרת לגמרי ושאנחנו עלולות להיתקל בהומופוביה, והחלטנו שפשוט נתמודד עם מה שיקרה ויהיה בסדר".

וגיליתן הבדל בין החששות למציאות?

סימי: "ממש הופתענו לטובה. כל מה שהכנו את עצמנו אליו לא קרה".

אמילי: "הדבר הראשון שעשיתי כשהגענו לחריש היה לתלות על הדלת שלט עם השמות שלנו ואייקון של לב, לא התביישנו ולא חשנו צורך להסתיר. מהר מאוד גילינו שאנחנו גרות בבניין מאוד מקבל, ליברלי, מאוד גיי-פרנדלי. כולנו חברים, השכנים עוזרים לנו עם הילדים, לא נתקלנו בטיפת הומופוביה מאז שנכנסנו לחריש".

"אנחנו באינטראקציה עם המון אנשים, במיוחד עכשיו, כשאמילי פותחת את העסק", מספרת סימי על הפיצוציה שתפתח אמילי בקרוב בשדרת דרך ארץ, "ואנחנו מדברות עם אנשים וכשהנושא עולה אנחנו תמיד מספרות שאנחנו נשואות עם ילדים, מעולם לא הרגשנו מאף אחד שיש בזה משהו חריג."

"לא סתם קוראים לזה – חיים פרטיים"

בין הזוגות הגאים בחריש, ישנם גם כאלה שנכוו בעבר. רונית וטניה, גם הן זוג טרי בעיר, עברו לחריש מנצרת עילית בקיץ האחרון יחד עם ארבעת ילדיהן וחגגו לא מזמן ארבע שנות זוגיות. רונית עובדת כליצנית בימי הולדת וטניה היא מזכירה רפואית במקצועה, שתיהן גם כותבות שירה וסיפורים ברוסית, וכל אחת מהן אף הוציאה לאור ספר. "גרנו בנצרת עילית במשך שלוש וחצי שנים", מספרת טניה, "והרגשנו שלא מקבלים אותנו שם. חיפשנו מקום עם אנשים יותר פתוחים, ליברליים, לא רק ברמת ההצהרה, אלא בפועל".

במה התבטאה התחושה שלא מקבלים אתכן?

טניה: "היתה תחושה שאנחנו לא יכולות להיות פתוחות לגבי מי שאנחנו, לגבי הזוגיות שלנו, שאנחנו צריכות לספר שאנחנו אחיות, בנות דודות או חברות שותפות לדירה, כי לא יקבלו זוג נשים שחיות יחד. היתה תחושה ברורה של אי נוחות, ובמיוחד תרם לכך צוות בית הספר של הילדים. באחת הפעמים הגיעה אלינו יועצת בית הספר לביקור בית וחשנו שהיא ממש מנסה לחטט ולברר פרטים אינטימיים על הרגלי השינה שלנו ועל טיב היחסים שלנו. היא חקרה ושאלה על נושאים אישיים בצורה ביקורתית ושלילית ולא כיבדה את הפרטיות שלנו או את הזכות של כל אדם לבחור את מי הוא אוהב ואיך הוא חי מבלי לפגוע באף אחד".

"האמנו שחריש כעיר צעירה תהיה פתוחה יותר ומקבלת יותר לזוגיות חד מינית, כי הדור הצעיר מתייחס בצורה שונה וטובה יותר לנטייה מינית שונה", מוסיפה רונית ומציינת כי המשיכה שלהן לעיר התחזקה לאחר שקראו ראיון שנערך עם יצחק קשת בו הוא ציין שהעיר פתוחה לכל שכבות האוכלוסיה ורוצה להוות מודל לחיים משותפים באהבה, בכבוד ובשלום.

ובזמן הקצר שאתן כאן, אתן חשות בהבדל?

"אנחנו מרגישות שעכשיו אנחנו סופסוף יכולות להגיד מי אנחנו", פוסקת רונית, "וכשאנחנו אומרות שאנחנו זוג אף אחד לא מעיר או אומר משהו על זה, אפילו לא שואלים יותר מדי. התחושה היא שדלתות העיר חריש פתוחות לכולם ויש שוויון של ממש. יש פה דתיים, חילוניים, קהילה ברזילאית, קהילה רוסית וכולם מוזמנים לחיות יחד. זה מה שמושך כל כך הרבה משפחות להגיע לחריש ולהתחיל כאן הכל מחדש".

לימור וירון פרסי עיצבו את דירת חלומותיהם בקומה השביעית ברחוב האורן שמשקיפה אל נוף פנורמי מחריש ועד חדרה. הדירה משקפת את טעמם האישי, את הזכרונות ואת רגעי היופי, האהבה והחסד שליקטו במהלך חייהם

צילום: אורן קלר

קיר הכניסה לבית משפחת פרסי, הממוקם בקומה השביעית ברחוב האורן מחופה בפרקט עץ. ירון פרסי, שאהב את הצבע ואת התחושה החמימה שהעניק העץ, החליט להשתמש בו כקיר כניסה וכברכת שלום חמימה לכל הנכנסים לבית.

בני הזוג ירון ולימור פרסי (51) עברו לחריש ביולי האחרון ממודיעין בה התגוררו בעשר השנים האחרונות. ירון, עו"ד ונוטריון בהכשרתו, נוסע מדי יום למשרד שלו בראשון לציון ואילו לימור שעושה שנת התמחות (סטאז') בתרפיה באומנות, מרבה גם היא בנסיעות אולם שוקלת לעבור למערכת החינוך באזור בשנה הבאה.

אל חריש הם לא הגיעו במקרה, אלא בעקבות הלב. "הגענו לפה בעקבות הנכדה שלנו, שיר, בת השנה וחצי". מצהירים השניים. "בתנו הבכורה התעניינה יחד עם בעלה ברכישת דירה בחריש. הגענו לבקר פה והמקום מצא חן בעינינו, בעיקר הפרויקט הזה של דמרי. הדירה שרכשנו מתאימה לנו מבחינת הנוף, הגודל וכיווני האוויר. החלטנו שהיות ושנינו בעלי מקצועות חופשיים לא תהיה בעיה לבצע את השינוי. זה היה גם עיתוי נכון מבחינת המשפחה, בתנו הצעירה, עידן, סיימה את לימודי התיכון ויצאה לשנת מכינה, כך שלא היה קריטי עבורנו להישאר במודיעין", מסביר ירון.

עדיין זו החלטה אמיצה לעזוב את הכל ולעבור…

"היו לנו חברים שהרימו גבה על המהלך ותהו מדוע עברנו לחריש בעקבות הנכדה, אבל עבורנו המשפחה היא מעל לכל. חשוב לנו להיות קרובים לבת שלנו, לחתן ולנכדה שרכשו כאן דירה מסבירה לימור ומשתפת: "לפני שבע שנים איבדנו את בתנו האמצעית, רותם. היא נפטרה בגיל 16 בלבד לאחר מאבק הירואי של שמונה שנים במחלת הסרטן".

תמונתה של משפחת פרסי בהרכב מלא עם רותם – תופס מקום של כבוד בסלון המשפחה. "ישנן שתי דרכים להתמודד עם אבל", מסביר ירון. "אנחנו בחרנו בדרך בה אנו מדברים על רותם בכל הזדמנות". לימור מהנהנת ומוסיפה: "גם לא בנינו לרותם מקדש, היא נמצאת איתנו בבית, ואנו זוכרים אותה כל הזמן גם בעזרת חפצים כדוגמת זר הצבעונים על השולחן. הטיול האחרון של רותם שבוע לפני שנפטרה היה להולנד, ומאז כל מי שחוזר מהולנד, מביא לנו צבעוני מתנה – האוסף גדל בצורה מרשימה".

בני הזוג הקימו להנצחת בתם את עמותת פריחת הרותם, שמסייעת לילדים ומשפחות נזקקות להגשים את חלומותיהם בתחום התרבות, האומנות והספורט. "אנחנו מסייעים לילדים להירשם לחוגים, לקנות גיטרה, לבקר במשחק כדורסל, לצפות בהצגה – כך אנו מנציחים את רותם", משתף ירון.

בני הזוג גם מרצים בהתנדבות על התמודדות עם קשיים בחיים ושמירה על התקווה והחלום. ההרצאה כוללת הקרנה של סרט שנערך מ-18 קלטות וידאו שרותם צילמה, המתעדות את המאבק שלה במחלה, את התהליכים הרפואיים שעברה ואת רגעי החסד של הצחוק, החיוך וההתמודדות הבריאה עם מחלה קשה. קטעים מתוך הסרט ניתן לראות גם בסרטה של מיקי חיימוביץ על רותם פרסי שנקרא "לאבד ולתת" ושודר ברשת בפברואר 2014 במסגרת העונה הראשונה של תכנית "המערכת".

התחלות חדשות

המעבר לחריש טוב לבני הזוג שחשים התחדשות ואנרגיה חדשה: "בחריש ישנה תחושה של התחלה חדשה והיא מאוד חזקה", מצהיר ירון, מצאנו כאן עיר תוססת, חיה ונושמת עם פוטנציאל מאוד גבוה".

"אנחנו גם נהנים לגלות את הסביבה של עמק חפר, אליה פחות נחשפנו בעבר", משתפת לימור. "גילינו את מועדון ברל'ה, טיילנו בזכרון יעקב ואנו מוצאים פינות חמד באיזור שמשמחות אותנו".

יש לכם חיבור לשכנים? מסתדרים עם הזוגות הצעירים?

"השכנים שלנו כאן מדהימים. אין ספק שבחריש הפתגם 'טוב שכן קרוב מאח רחוק' מקבל משנה תוקף", מסביר ירון ומוסיף: "כשעברתי לכאן שמתי לב שאני עולה ויורד במעלית ואנשים לא מסתכלים זה על זה, לא אומרים שלום כי לא מכירים, אז בראש השנה הזמנתי את כל דיירי הבנין להרמת כוסית ולארוחה על האש. הגיעו כ-15 אנשים, היה מקסים ומאז כבר אומרים שלום כשנפגשים בכניסה או בחניון".

טוב, בואו נדבר גם על עיצוב… בשביל זה התכנסנו היום..

"עבדנו בלי מעצבת. ירון היה אחראי על התכניות ועל החלוקה המרכזית של החללים ואילו אני דאגתי לפרטים הקטנים", מציינת לימור.

אילו דגשים היו חשובים לכם בעיצוב?

ירון: "חשוב היה לי שהבית יהיה נגיש ונוח למחייה, לא מוזיאון ולא מנקר עיניים. דגש נוסף היה שהבית ישרת את הצרכים והאהבות שלנו ולכן בהתאם, אני זכיתי למסך ענק ולמערכת קולנוע ביתית כדי לצפות בשידורי הספורט שאני אוהב ואילו הספרייה בסלון נבנתה בהתאמה אישית לאהבה של לימור לספרים וכוללת גם חפצי נוי אישיים ומשפחתיים".

המטבח שונה מן היסוד. ארונות המטבח נבחרו בגוון לבן עם ידית אינטגרלית לתחושה של מראה נקי. מוסיפה העובדה שלדלתות המקרר והמקפיא הוצמדו דלתות ארון – כך שהם אינם נראים לעין ומתקבלת תחושה של מראה חלק ואחיד. אי עבודה נבנה במרכז המטבח ומשרת את באי הבית גם להכנת אוכל וגם לסעודה.

"סוף סוף, אחרי 28 שנות נישואין לימור זכתה במטבח החלומות שלה", צוחק ירון. "אני אוהבת את העובדה שמדובר בחלל אחד שניתן גם לעבוד בו וגם להיות עם המשפחה", מסכימה לימור ומוסיפה שהמטבח פרקטי ונוח לעבודה: "אם הייתם מגיעים אלינו עוד שעה כבר הייתם רואים אותי באמצע הבלגן מכינה קובה סלק ומאכלים טעימים לבת שלנו שחוזרת בסוף השבוע", היא מציינת באהבה.

ראיתי באלבום המשפחה את התמונות של הבית הקודם שלכם – הבית נראה די דומה

"נכון, בהחלט יש קווי דמיון. בכל הבתים שלנו יצרנו דירה חמימה, מרווחת ומוארת עם קווים נקיים. גם הבחירה שלנו בצבעים נותרה כפי שהיתה, הצבעים השולטים בדירה כולה הם לבן ועץ".

"השקענו בסך הכל כ-150 אלף שקלים על מנת לשדרג את הדירה ולהפוך אותה לדירה נוחה, מעוצבת ומפנקת עבורנו". מסכם ירון.

ומהן התכניות שלכם לעתיד?

ירון: "אני מקווה בעתיד להעתיק חלק נכבד מהפעילות שלי מראשון לציון לחריש".

לימור: "אני אשמח להעביר את ההרצאה שלנו גם בפני קהילת חריש, אני רק זקוקה למעט זמן להתאקלם כאן. אני גם מקווה שבשנה הבאה יצא לי להשתלב במערכת החינוך באזור".

ירון: "אנחנו מאוד מרוצים מהמעבר. אני מרגיש שגריר של חריש בכל מקום שאני מגיע אליו גם בגלל שיש כל כך הרבה דיסאינפורמציה על העיר שצריך להילחם בה. זו האחריות שלנו כתושבים לייצר קהילה שתפרגן האחד לשני וגם תדאג לתדמית של העיר. אין לי ספק בכלל שתוך 10 שנים העיר הזו תפרח".

לכתבות נוספות בסדרה:

ביקור בדירה המעוצבת של משפחת דורון

ביקור בדירה המעוצבת של נילי תלמי