אחרי המעבר: לנשום אל תוך השינוי | חריש סיטי

אחרי המעבר: לנשום אל תוך השינוי

כבר תקופה שלא כתבתי כאן… הרבה עומס של עבודה, ונסיעות, כי עם המעבר הכל הפך להיות רחוק. אבל אולי גם תחושה של אילמות, של קושי לדברר חוויה כל כך מורכבת, שיש לה רבדים שונים בתוך הנפש

עברנו לחריש באיסרו חג סוכות, ומאז אנחנו כאן, מנסים לעכל את המעבר, את התחושות, ואת ההשלכות שלו לחיים שלנו. ועכשיו משהו התפנה לי. גם זמן, אבל אולי גם סוף סוף קצת מרחב בתוכי לחשוב ולהתבונן פנימה. לחשוב ולתאר את החוויות שלי, על מעבר, ועל שינויים ועל חריש.

כל מעבר מביא איתו זרות.

מהי זרות? איך מרגישים כשזרים? אני יכולה רק לכתוב איך זה כשאצלי… ואיך נוצרת שייכות, תחושה שאני חלק ממשהו.

המעבר הראשון שלנו כמשפחה היה לפני שמונה שנים, ועזבנו מקום שהיינו קשורים אליו בעבותות של אהבה. אחרי שכל הארגזים הועמסו על המשאית, נכנסנו אנחנו לאוטו שלנו, זוג עם שלושה ילדים. לאט לאט חצינו את רחובות הישוב, והעיניים נפרדות בדמעות מגן השעשועים, בית הכנסת, הדשא הגדול עם הנוף לוואדי. כשהאוטו עבר ליד גן השעשועים, באותו יום של אחר הצהריים קיצי, ראיתי את הגן המלא בחברינו, ובתוכי הבנתי שאנחנו כבר לא חלק מן המציאות הזו.

למחרת התעוררנו בעיר אחרת. אין שכנה בבית ממול שאפשר לשתות איתה קפה, ולדבר שיחות נפש כשהילדים משחקים לצידנו, אין פינת חמד לברוח אליה כשבבית צפוף וצר. תחושה של ריקנות ושל בדידות.

ומתחיל אז התהליך של השתייכות. לקחת את ביתי ביום הראשון של כיתה א’ ולסמוך על הכוחות שלה למצוא את מקומה, ולאט לאט לראות אותה רוכשת חברים, למצוא את המכולת המועדפת עלי ואת הקצב שנראה לי, להתחיל לפטפט עם אימהות ליד הגן, וליצור קשרים שמרגישים בהתחלה מעושים ולא טבעיים. לא להתבייש לדפוק אצל השכנים ממול, ולהתחיל לעשות טיולים רגליים כדי למצוא פינות יפות, אולי גינה קטנה או נוף נוגע, ולהרגיש שהן הופכות להיות הפינות שלי.

בשבילי זרות היא עוורון זמני, כמו להיות בחדר חשוך עד שהאישונים מתרחבים ומתחילים לראות פרטים, או עד שעולה האור והחיים מתמלאים שוב צבע. כל מעבר מביא איתו חוויה כזאת מחדש, להתחיל לקשור את עצמי בחבלים בלתי נראים לאנשים, למקומות, לנוף. וכל מה שכתבתי כאן הוא חוויה שחזרה על עצמה בחיי יותר מפעם אחת, אולי הפעם זו תהיה הפעם האחרונה?

וחריש? חריש עוד מרגישה זרה לעצמה, כך אני מרגישה. האנשים והנוף משתנים כל הזמן, הבניינים עוד עירומים מצמחיה ועוד אין מספיק תחושה של מקום.

אני עוד הולכת כאן בחוסר נוחות, מחכה, מחפשת. לפעמים גם שואלת עת עצמי אם אצליח לחיות כאן, במקום שמביא איתו תחושת זרות כזו. אני מנסה לנשום אל תוך השינוי הזה, וממש כמו הריון ולידה, זה שעברתי את זה פעם אחת לא מקצר את האורך והקשיים של הפעם הזאת.

רוצים לקבל עוד עידכונים? עשו לנו לייק

 

פרוייקטים בחריש

5 תגובות לפוסט זה
  1. שירה מקוה שבמהרה תרגישי שייכות ותמצאי פינות חמד ושכנות טובות. וגם שתעברו כבר לבית הקבע 🙂

  2. החיבור הפשוט והיפה שיש בין האנשים כאן ותחושת השותפות בשלבי הקמת העיר סילקו לי את תחושת הזרות שהיתה לי כשביקרתי כאן לעיתים לקראת המעבר.
    עצים. בתים ואורבניות לא נותנים תחושת שייכות.רק חיבור לבני אדם. לקהילה. לחברה. מאחל לך שהחיבור לשכנים ולקהילה יהיה מהיר קל ואמיתי. בהצלחה.

  3. אם עד היום הייתי בחששות בנוגע למעבר לחריש, אחרי שקראתי את הפוסט הזה קיבלתי רגליים קרות, ולא בא לי לעבור לחריש.

  4. כולי תקווה שהעיר הזאת באמת תממש את מה שצופים לה, חייב תחבורה נוחה וזו תהיה עיר למופת.

  5. שלום לכולם, שמי תמיר נשוי לבטי ואבא ל4ילדים.
    חושבים לעבור לחריש, וצריך לדעת שבהקמת עיר יש יתרונות וחסרונות וצריך לעשות חושבים לפני שעושים צעד, ואם כן, אז באיזה שלב ותהליך כדי להיכנס לעיר הזאת.

    ובאשר לך שירה, תבטי על חצי הכוס המלאה
    את צריכה לחשוב תמיד כבתחילה.
    לפני שעברת לחריש תמיד דמיינת את ההיתרונות שבמעבר, כעת את בחריש רואה בננינים ערומים, אך זה זמני מאודד!.
    תמשיכי לחשוב ולתאר לעצמך איך תיראהה העיר בעוד 5 שנים.
    ובקרוב מאוד כן יהיו לך שכנים ובעזרת ה’ גם טובים.
    ואל תשכחי שאת נקראת גם כן מהמייסדים כי אם את ואילנה והשנים לא הייתם , אז גם אנחנו לא היינו.
    עוד כמה שנים יהיה תוצאות.

השאר תגובה

גודל גופן
ניגודיות

הירשמו לניוזלטר שלנו

וקבלו עדכונים על חריש ישירות לתיבת המייל

בכל שלב ניתן להסיר את הרישום לניוזלטר בלחיצה על קישור בתחתית המייל

תודה! נרשמתם בהצלחה

%d בלוגרים אהבו את זה: