17 משפחות עולים בחרו להתחיל השנה את חייהן בחריש. עוד לפני הנחיתה חיכו להן דירות מרוהטות, משפחות מאמצות וקהילה שנרתמה לקליטה. אבל מאחורי קבלת הפנים החמה יש גם קשיי הסתגלות, פערי שפה, געגועים למשפחה שנותרה בחו"ל – וגם סיפור מפתיע על קהילה מקומית, שנשחקה בשנתיים של מלחמה, ומצאה בעולים החדשים תכלית חדשה
כשג'ודית ודניאל פרלשטיין הביטו בראש השנה בעץ הרימון בארץ, היה ברגע הזה משהו קטן ומדויק במיוחד עבורם. באוסטרליה, שם נולדו וגדלו, הרימון מבשיל דווקא סביב פסח. כאן הוא הופיע בחגי תשרי. עבור ג'ודית, זה היה עוד סימן לכך שהחיים החדשים בישראל מתרחשים פתאום בסדר הנכון.
בני הזוג, בני 48 ו־49, עלו ממלבורן ב־28 ביולי 2026 עם ילדיהם יהודה (18) ליאת (15) ואביבה (13) והשתקעו בשכונת הפרחים. דניאל, מהנדס ומנהל תפעול, הוא דור חמישי באוסטרליה. יהודית היא עורכת דין. אין להם בני משפחה בישראל.
"שנינו רצינו לעלות לישראל כשהיינו צעירים ורווקים, אבל החיים התגלגלו הלאה והדבר לא קרה", הם מספרים. "ב־7 באוקטובר הרגשנו חסרי אונים כל כך באוסטרליה, וכל מה ששנינו רצינו היה להיות בישראל ולעזור". הם לא יכלו לעזוב מיד, הם המתינו שנתיים עד שבנם הבכור סיים את לימודי התיכון. בנותיהן הצעירות, החלו את שנת הלימודים תשפ"ז כבר באולפנה בחריש. .
הפרלשטיינים הם חלק מקבוצה של 17 משפחות דוברות אנגלית שנקלטו הקיץ בחריש במסגרת עמותת "ישראלה". לדברי שירה שמאע, פרויקטורית העמותה בעיר, 15 מהמשפחות כבר הגיעו בחודשיים האחרונים. כמחציתן מאנגליה, ואחרות הגיעו מאוסטרליה, בלגיה ומדינות נוספות. רובן מתגוררות בבצוותא ומיעוטן בשכונת הפרחים.
לא רק למצוא דירה – לבנות רשת ביטחון
מודל הקליטה של "ישראלה", הפועל כבר 32 שנה, מבוסס על עלייה קבוצתית ועל ליווי שמתחיל עוד לפני המעבר לישראל ונמשך גם לאחריו. המשפחות עוברות תהליך משותף, מבקרות מראש ביישובים פוטנציאליים ונקלטות בקהילה מקומית שמוכנה לקבל אותן.
בחריש, החיבור נוצר עם קהילת "יחדיו" בבצוותא. "הרצון היה שכולם יתמקמו בשכונת בצוותא, בסמוך לבית הכנסת ולקהילה של יחדיו שקיבלה אותם", מסבירה שמאע. אלא שמחסור בדירות להשכרה בשכונה הוביל לכך שחלק מהמשפחות עברו לפרחים, עדיין במרחק הליכה מהקהילה.
התפקיד של שמאע מתחיל הרבה לפני הנחיתה: איתור דירות, הכנת הבתים, ריהוט ומוצרי חשמל, התאמת משפחה מאמצת וליווי מול המערכות בישראל. לקראת ראש השנה הראשון של המשפחות בארץ היא עסקה גם בחיבורן לסעודות החג. "לא רק לסמן וי", היא מדגישה, אלא למצוא משפחות שיכולות להתאים זו לזו ולייצר קשר שיימשך.
לכל משפחת עולים מוצמדת משפחה מאמצת, אבל בפועל מעגל הסיוע רחב הרבה יותר. חיים שמאע, ממייסדי קהילת יחדיו וחבר הוועד המנהל שלה, מתאר קליטה שנכנסת לפרטים הקטנים ביותר: קניות ראשונות, סיוע בבנק, טיפול בתקלה באינטרנט, העברת רהיטים או ליווי אחרי תאונת דרכים.
"אתה נכנס לבית כשיש לך כבר אינטרנט, מקרר, רהיטים ואפילו אוכל שקנו לך", הוא אומר. אבל לדבריו, מאחורי המעטפת הזאת עומדת קהילה שלמה: עורכי דין, בעלי מקצוע ותושבים שמוכנים להירתם לפי הצורך.
"החום והקהילתיות הם הדבר שהכי בלט"
ישראל וחנה כהן, בני 29 ו־26, עלו מבריטניה ב־11 באוגוסט עם ארבע בנות, בנות שנה עד שמונה. רעיון העלייה ליווה אותם כבר מתחילת נישואיהם, אך הפך למעשי רק בשנה האחרונה. לדבריהם, תחושת חוסר הנוחות כיהודים בבריטניה הלכה והתגברה.
הם רצו שילדיהם יגדלו במקום שבו יהדותם תהיה חלק טבעי מהחיים ולא משהו שצריך להסביר או להצניע. פיגוע הדריסה במנצ'סטר, שהתרחש ביום הכיפורים בשנה שעברה, רק חיזק את תחושת חוסר הביטחון ואת הרצון להפוך את העלייה מרעיון למעשי.
במהלך תהליך ההיכרות עם ישראל, הם סיירו בין השאר בכרמיאל, אשקלון, חיפה ומעלה אדומים. חריש הרשימה אותם. "ראינו עיר לא גדולה מדי, חדשה, ירוקה ומשפחתית. התרשמנו מאוד מהתחושה הקהילתית שקיבלנו כאן". בתוך שבועות ספורים הם כבר צברו סיפורים שממחישים מבחינתם את קבלת הפנים: אדם שפגש אותם במקרה בבנק ושמע שהם עולים חדשים הגיע לביתם לפני שבת עם עוגה; בעל חומוסייה מקומית הזמין אותם לסעודת שבת.
כשהם נשאלים מה הרשים אותם יותר מכול מאז הנחיתה בארץ לפני שלושה שבועות בלבד, הם עונים מיד: "בישראל אנשים באמת רוצים לעזור ומתכוונים למה שהם אומרים, בניגוד למה שהרגשתי בבריטניה. מדהים לגלות עד כמה אנשים מתאמצים בשבילך".
גם דברה ומנחם ברן, בני 32 ו־31,שעלו מלונדון ב־20 באוגוסט 2026 עם שלושת ילדיהם הקטנים, מדברים על התמיכה המקומית כגורם מכריע בהתאקלמות. עבור דברה, רדיוגרפית טיפולית במקצועה, העלייה הייתה חלום של שנים. מנחם ממשיך לנהל את עסקיו מלונדון מרחוק, ודברה מתמקדת כעת בלימודי עברית לפני שתנסה להשתלב במקצועה בארץ.
"הדבר הקשה ביותר הוא הוא להשאיר מאחור את תחושת המוכרות ואת היכולת להסתדר באופן עצמאי, כפי שהיה לנו בחו"ל, היא אומרת. "בלי התמיכה של 'ישראלה' ושל הקהילה, הייתי מרגישה מוצפת לחלוטין".
החיבוק לא פותר הכול
קבלת הפנים החמה אינה מעלימה את קשיי ההסתגלות. בני הזוג ברן מציינים כי בהשוואה ללונדון הם חשים לעיתים בחוסר בארגון וביעילות, למשל בתחום הקניות והמשלוחים, וגם בהיצע מצומצם יותר של פעילויות מקורות לילדים. מנחם מציין גם את המחסור בבריכת שחייה, בקניון גדול ובהיצע רחב יותר של חנויות בעיר.
דווקא הביקורת הזו חשובה לסיפור הקליטה: המעבר לחריש אינו "סיפור אגדה" נטול קשיים, והקהילה אינה יכולה לפתור כל פער עירוני או כל אתגר של הגירה. אבל היא יכולה לצמצם את תחושת הבדידות, מוטיב שמופיע שוב ושוב בשיחות עם המשפחות.
אצל משפחת פרלשטיין, הקושי המרכזי הוא המרחק. כל בני המשפחה והחברים נשארו באוסטרליה. דניאל ממשיך לעבוד מול אוסטרליה ומתעורר מדי יום בארבע לפנות בוקר כדי לשמור על שעות העבודה המשותפות, ובמקביל החל השבוע ללמוד באולפן. ג'ודית יודעת מעט עברית ועדיין אינה יודעת אם תמשיך לעסוק בעריכת דין. בשלב הזה היא מעדיפה לתת לעצמה זמן להסתגל ולחפש כיווני תעסוקה חדשים.
מצד שני, המרחקים הישראליים מפתיעים אותם לטובה. "זה לא יאמן כמה חריש קרובה לכל מקום", אומרת ג'ודית. "פחות משעה ואנחנו בחיפה, בתל אביב, וקרוב לירושלים. למי שרגיל למרחקים באוסטרליה, זה נהדר".
הקהילה שקלטה – והתעוררה בעצמה
קהילת יחדיו, הקהילה המאמצת, נוסדה בבצוותא מתוך כוונה מוצהרת להיות קהילה דתית־לאומית פתוחה ומקבלת. כיום היא מונה כ־110 משפחות. בשנים הראשונות, מספר חיים שמאע, הפעילות הייתה אינטנסיבית: אירועי משפחות, ערבי נשים וגברים, תחרויות ואירועים קהילתיים.
ואז פרצה המלחמה. רבים מחברי הקהילה גויסו שוב ושוב למילואים, אחרים נשארו לתמוך במשפחות המגויסים, והקהילה הקימה חמ"ל פנימי שסייע בבית, עם הילדים ובצרכים שוטפים. אחרי סבבי מילואים חוזרים (שמאע עצמו עומד לצאת לסבב שביעי) הגיעה גם שחיקה.
דווקא אז הגיע פרויקט העלייה
"בזכות קליטת משפחות העולים, הקהילה שלנו קיבלה בוסט של חיים", מספר שמאע. "פתאום יש מטרה שכולם התאגדו סביבה. התעוררנו מחדש". הוא מספר כי חלק מהעולים חשו בתחילה אי־נוחות מול כמות הסיוע שקיבלו. "אמרתי להם: באתם בתקופה שאנחנו היינו הכי צריכים אתכם. אל תרגישו שאתם נופלים עלינו. אתם הזרמתם חיים חדשים לקהילה".
לפני כמה שבועות התקיים ערב זוגות של הקהילה בהשתתפות כ־50 זוגות, ובהם גם משפחות שעלו ימים ספורים קודם לכן. עבור שמאע, המפגש הזה סימן משהו גדול יותר מקבלת פנים מוצלחת: מודל הקליטה התגלה כמערכת יחסים דו־כיוונית. הקהילה מעניקה לעולים רשת ביטחון; העולים מעניקים לה תחושת מטרה מחודשת.
המבחן יגיע כשהם כבר לא יהיו "עולים חדשים"
קבלת פנים חמה יכולה לרכך נחיתה, אבל המבחן האמיתי של הקליטה יגיע בהמשך: כשהילדים יצטרכו להפוך את העברית לשפה טבעית, כשההורים יחפשו את מקומם המקצועי וכשהמשפחות המאמצות כבר לא יהיו הכתובת לכל שאלה. דברה ומנחם ברן יודעים היטב איך היו רוצים לראות את עצמם בעוד חמש שנים: מדברים עברית שוטפת, מעורבים בקהילה, עם חברים ישראלים וילדים שמרגישים כאן בבית. ובעיקר, הם מקווים שעד אז כבר לא יציגו אותם כ"עולים החדשים" אלא פשוט כתושבי חריש.
