חברות תיאטרון פלייבק בלת"מ מופיעות כבר 6 שנים בחריש ומשקפות על הבמה סיפורים אישיים של תושבות העיר. ההכרות המעמיקה עם הנשים המקומיות והיכולת המקצועית המושחזת מעניקות להן נקודת מבט ייחודית על השינויים המתחוללים בעיר. "פתאום שמעתי קולות שלא היו קיימים בעבר, מקהילות שלא היו כאן קודם. היתה תחושה שכל אחת מושכת לכיוון שלה"

החב"דניקית משכונת מעו"ף שיננה פסוקים מהתורה עם ילדיה בגינה הציבורית, והעלתה את חמתו של השכן החילוני, שניסה לנמנם בשבת. תושבת בצוותא ניסתה להסביר פנים לשכנים החדשים, חברי קהילת תולדות אהרן, אבל זכתה בהתעלמות מוחלטת. והחילונית משכונת החורש, תלשה בצורה שיטתית את כל הפשקווילים שפורסמו בגנות הקאנטרי העירוני והפעלתו בשבת.

שלושה סיפורים אלה ואחרים קיבלו ביטוי תיאטרלי והומוריסטי והוצגו על ידי חברות קבוצת פלייבק בלת"מ (בלתי מתוכנן), שהופיעו בערב מסכם שערכה מועצת ההסכמות הנשית.

המועצה הנשית בהנהגת יעל עינהר ומרים דביר עסקה במהלך כל השנה בפתרון מחלוקות בין קהילות שונות באוכלוסייה בשיתוף עם עיריית חריש והקונגרס הישראלי.

בערב המסכם שהתקיים בחודש שעבר השתתפו 120 נשים ממגזרים שונים בעיר. חלקן שיתפו בחוויותיהן מהמגורים המשותפים בעיר וכולן יחד צפו בשיקוף בימתי, הומוריסטי ומשעשע לסיפורים שמעניקים הצצה למתח הקיים בעיר בין חילונים, דתיים וחרדים.

"אני בלי כיסוי ראש – תקבלי אותי?

"אני מודה שהופתעתי", מספרת רונית מנשה, מייסדת תיאטרון הפלייבק המקומי, בלת"מ. "אני לא נמצאת בפייסבוק וחלק מהסיפורים של הנשים היו חדשים לי".

רונית מתגוררת בחריש כבר 10 שנים. יחד איתה בקבוצה מופיעות רחלי מיס וענבר אליהו, שתיהן מגרעין ההתיישבות 'ראשית תבואתו' שאכלס את חריש עוד בתקופת היותו ישוב קטן.

שלוש החברות הנוספות בקבוצת הפלייבק, דקלה רבל, מעין אפרתי ואמה ביתן, הן מראשוני התושבים בחריש החדשה ועברו להתגורר בעיר "רק" ב-2016.

שש הנשים עוסקות באומנויות ובתחומים משיקים: הן שחקניות, מוזיקאיות, יוצרות, מורות ובעלות שלל תארים והסמכות נוספים. הן גם בנות אותה שכבת גיל, פחות או יותר. המבוגרת בחבורה בת 44 והצעירה בהן טרם החליפה קידומת לעשור הרביעי, אבל כולן שייכות למגוון רחב של קהילות דתיות (חוזרים בתשובה, ברסלבים, נחמנים ודתיים לאומיים מקהילות אבני החושן ולב חריש).

גם דקלה, שמאמצת מראה חילוני, מגדירה עצמה כדתיה. "כשעברתי לחריש שמעתי על התיאטרון המקומי. התקשרתי לרונית ואמרתי לה שאני שחקנית ודתיה אבל בלי כיסוי ראש, "תקבלי אותי?" שאלתי.. והיא השיבה "בטח"".

"הדתיות מתות עלינו"

כבר שש שנים שקבוצת פלייבק בלת"מ פועלת וחברות הקבוצה בנו מוניטין שהולך לפניהן, לפחות בקרב הנשים הדתיות בחריש. "במהלך השנים הפכנו לקבוצה שנותנת מענה לצרכים שונים בעיר. אנחנו מופיעות באירועים של בנות מצווה, אירועי סיום שנה למורות, נשות קהילה, בתוכניות מוגנות לנערות ובאירועים נוספים", מציינת מעין.

"הדתיות מתות עלינו. החילוניות רואות כיסוי ראש וקצת נבהלות", מציינת דקלה אך היא מודה שהמחסום האחרון נשבר באירוע האחרון, באירוע ההסכמות בו הן הופיעו לראשונה בפני נשים חילוניות וגם נחשפו לסיפורים שלהן בעיר.

ענבר: "קיימת היענות ורצון של ציבור הנשים שמכירות ואת האיכות שלנו. אבל אין ספק שהמופע האחרון הוא שיא עבורנו, והמדד מבחינתי היה המהירות בה כל הכרטיסים אזלו".

רונית מחזקת את דבריה: "תוך שעה ההרשמה לערב נסגרה ויעל (עינהר) ביקשה מאיתנו לעצור את הפרסומים. אני מעריכה שניתן היה גם למלא אולם גדול יותר, רבות נותרו ללא כרטיס".

המוטיב המרכזי: "תראו אותי"

תיאטרון פלייבק דורש אימפרוביזציה מהשחקנים ומקיים שיתוף פעולה בינם לבין הקהל. מתנדבת מהקהל מספרת סיפור או רגע מחייה, וצופה בסיפור המוצג על הבמה מיד לאחר מכן. חברות פלייבק בלת"מ מקשיבות כבר שנים ארוכות לסיפורים של תושבות חריש, והן עדות, גם באמצעות הבמה, לשינויים הגדולים שמתחוללים בעיר.

"התחלנו לפני שש שנים כשהעלינו בפורים את מופע "בלאגן בשושן" בפני קהל ביתי. הכרנו את הקהל והיתה תחושה של הופעה לפני משפחה. במופע האחרון הרגשתי את האפקט של השינוי שחל בעיר. לא הכרתי את רוב הקהל. ישבו שם נשים רבות זרות לי", מציינת רונית.

"עדיין יש הרגשה משפחתית וקהילתית ויש מכנה משותף רחב מאוד לכל הנשים" היא מוסיפה. "כולן הגיעו לעיר חדשה לבנייה משותפת אבל מצד שני, גם נחשפתי לסיפורים על מתח בין קהילות. לא ידעתי עד כמה הוא מעסיק את האנשים. פתאום שמעתי קולות שלא היו קיימים בעבר, מקהילות שלא היו כאן קודם. היתה תחושה שכל אחת מושכת לכיוון שלה".

מעין: "בתחילת הדרך התחושה השלטת היתה של התחדשות וחלוציות, לב פתוח ויצירה. במופע האחרון עלו קולות אחרים של "מגיע לי", "אני רוצה להתרווח", "מי יתפוס יותר", "מי השולט" ו"מי ייקח למי". יש עדיין תחושה של עיר חדשה אבל לצידה גם תחושת חשדנות שצצה בכל פעם מחדש עם הגעתה של קהילה חדשה שלעיר ועם החשש מהשתלטות שלה על המרחב הציבורי. ראינו ושמענו את זה בהרבה סיפורים שעלו בערב, בצופרי השבת, בקאנטרי, באופי המתהווה של בנין מגורים חדש בבצוותא ועוד. המוטיב המרכזי שהיה שזור בכל הסיפורים של הנשים היה: "תראו אותי, אני לא שקוף, תראו את הצרכים שלי, אני פה".

גם אמה חשה בשינוי: "חריש היא גם עיר קטנה וגם עיר גדולה. אני לא נמצאת בפייסבוק ולכן דרך ההופעות אני מרגישה בשינויים שהעיר עוברת, מקהל שהכרנו היטב לקהל שאני לא מזהה. מצד אחד חריש היא המגרש הביתי של פלייבק בלת"ם ומצד שני כבר לא כולם מכירים אותנו ואנו לא מכירות את כולם".

 "יש מקום לכולם"

רונית מוסיפה זווית אישית לשינוי שהיא חשה בעיר: "בתחילת הדרך נחשפנו לסיפורים צפויים שיכולתי להזדהות איתם. פתאום עכשיו אני צריכה לגייס את השחקנית שבי לצורך שיקוף של סיפורים שאני פחות מכירה, שאני פחות מזדהה איתם אבל אני צריכה לתת להם מענה בזמן אמת על הבמה".

ענבר, שמתגוררת בחריש כבר 17 שנים ומשמשת כרבנית באולפנה מציינת שהיא מקבלת את השינויים המרובים באהבה: "השינוי בחריש בהחלט מורגש גם בעיר וגם בתיאטרון. אני מרגישה שהסיפורים החדשים הם עם יותר עומק, עם יותר רוחב. כמשפחה שמתגוררת פה שנים רבות ומעורה בנעשה בעיר אנחנו רואים את הקסם של העיר שמתרחבת וקולטת אליה אוכלוסיות חדשות. כמשפחה ותיקה אנו חווים גלגל קבוע של התרחשויות, לקבל חדשים, להסביר להם פנים, להרגיע את החששות. הגישה שלנו היא לראות את היופי הזה. הכל פה גדל אקספוננציאלי. אתה פותח משהו קטן ואין לך מושג לאיזה גודל זה יגיע. כך קרה לי עם קבוצת וואטסאפ שאני מנהלת וכך קרה גם עם קהילת 'לב חריש' שבעלי הרב אריאל אליהו עומד בראשה. אני בגישה שיש פה מקום לכולם והכל בסדר. אתה תהיה אתה, ואני אהיה אני".

נקודת האמת של המספרת

את האופטימיות שהפגינו רוב חברות התיאטרון מצננת מעט דקלה: "לתחושתי המצב נהיה פחות טוב. בתחילת הדרך היתה תחושת אופטימיות. לעומת זאת, כל הבנות שעלו לבמה באירוע האחרון העלו נושאים שמפריעים להן, תולדות אהרן, חב"ד, חילונית שרוצה קאנטרי.

"קצת צרם לי איך כל אחת רוצה שיקשיבו לה. שהמגזר שלה יהיה זה שינצח את המלחמה והתחושה שעלתה היא של חילונים שרוצים לחלן את העיר ושל חרדים שרוצים לחרד אותה. אבל יאמר לזכותנו שטיפלנו בסיפורים שעלו בצורה מהממת. כקבוצה התמקצענו מאוד מאז אותו ערב ראשון, ועשינו עבודה טובה סך הכל".

"נכון", מחזקת רונית את דקלה. "שמחתי לקבל אחרי אירוע ההסכמות תגובות טובות על השיקוף שעשינו לסיפורים, הנשים ששיתפו הרגישו שהבנו אותן, שהסברנו היטב את מה שעובר עליהן".

מעין מסבירה כיצד מצליחות חברות הקבוצה לבצע שיקוף מדויק לסיפורים שהנשים שיתפו: "הדבר שאנחנו הכי הרבה מתרכזות בו כשאנחנו מקשיבות לסיפור, הוא מהי נקודת האמת של המספרת. מהי בעצם מספרת על עצמה, על מה היא מדברת? כשאנחנו מביאות את הסיפור לבמה התפקיד שלנו הוא להציג את מה שהיא אומרת וגם את מה שהיא לא אמרה, אבל הרגישה".

אפילוג: דרך ארץ 32

ומה הלאה? במרץ הקרוב מתכננת רונית להעלות הצגה חדשה "דרך ארץ 32" שתעסוק, איך לא, ביחסי שכנות בין נשים ממגזרים שונים בעיר חדשה המתמודדת עם קונפליקטים במרחב הציבורי. את החומרים להצגה אוספת רונית מהשטח וצוות השחקניות יורכב מחילוניות ודתיות. חברות תיאטרון פלייבק מקוות שהאירוע האחרון פרץ עבורן מחסום ושכעת הן יוכלו להופיע בפני נשים רבות מכלל המגזרים בעיר, כפי שהן עושות מחוץ לגבולות העיר.

מי שאופטימי לפחות כמותן הוא ראש העיר יצחק קשת שנכח בתחילת אירוע ההסכמות וציין: "אני מוכרח להודות שנשים יודעות להגיע להסכמות הרבה יותר טוב (במדרש נאמר שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים). בערב ההסכמות נפגשו כ-120 מנשות העיר ממגזרים וגוונים שונים לאירוע של שיח ותרבות, הכירו, שוחחו על החיים יחד בחריש והתגלגלו מצחוק במופע של קבוצת תיאטרון הפלייבק המקומית בלת"מ. אני מאמין בכל ליבי שרצון השם הוא שנחיה כאן ביחד בחריש, ולא משנה מה דעותינו".

לקריאה נוספת: שנתיים לחוק השבת: "הסבירות שהחוק יאושר לא גבוהה"

פרוייקט סוף שנה מיוחד: הכירו את 20 המשפיעים של חריש לשנת 2016

לקראת סוף השנה האזרחית, ריכזנו ברשימה אחת את 20 האנשים שהשפיעו הכי הרבה על חריש בשנת 2016. ברשימה שלנו 5 קטגוריות – המדינאים, המנהלים, המתכננים, הבונים והתושבים. בכל קטגוריה בחרנו לציין את האנשים שפעילותם בולטת במיוחד או הכי משמעותית, מתוקף תפקידם, להתפתחותה של העיר. רבים שותפים להקמתה של העיר החדשה ובראש ובראשונה – התושבים שבחרו לקשור את עתידם עם חריש שעדיין נמצאת בשלבי בנייה. כולם מוזמנים להוסיף ולציין את המשפיעים שלהם שלא נכנסו לרשימה – בתגובות לכתבה או בדף הפייסבוק שלנו.

אז רגע לפני שכולנו ממשיכים עם הפנים קדימה לשנת עשייה וחלוציות נוספת בחריש, הנה הרשימה:

המדינאים: המשפיעים ממשרד השיכון

יואב גלנט, שר הבינוי והשיכון

השר גלנט מלווה את חריש באופן צמוד ואינטנסיבי מאז נכנס לתפקידו לפני כשנתיים. משרד השיכון שבראשותו הוא הגורם המרכזי שמניע את הקמתה של חריש בתהליכי התכנון הרבים, פרסום מכרזים, ליווי ובקרה של שלבי ההקמה והדאגה לתקציבים הנדרשים. מעורבתו האישית של גלנט בנעשה בחריש תורמת וחיונית להמשך פיתוחה של חריש בקצב מהיר.

אשל ארמוני, מנכ”ל משרד הבינוי והשיכון

במסגרת החלטת הממשלה על בניית העיר חריש שהתקבלה בשנת 2010, הוחלט על הקמת ועדת מנכ”לים בראשות מנכ”ל משרד השיכון שתפעל לקידום הקמת העיר ולהסרת חסמים במשרדי הממשלה השונים. אשל ארמוני משמש כמנכ”ל משרד השיכון והבינוי מזה כשנה וחצי ועומד בראש הוועדה. מאז שהתקבלה בסוף 2015 החלטת ממשלה נוספת שמקצה מיליארד שקלים להקמת חריש, עוקבת ועדת המנכ”לים באופן שוטף אחר יישום ההחלטה.

נירית מיכאלי, הממונה על מחוז חיפה מטעם משרד הבינוי והשיכון

נירית מיכאלי היא בעלת התפקיד המשפיעה ביותר במשרד השיכון על קידום העיר חריש. כממונה על מחוז חיפה היא רואה בחריש פרוייקט דגל של המחוז ושל המשרד כולו בשנים האחרונות. נירית מלווה באופן צמוד את תהליכי תכנון העיר, שיווק הקרקעות, פיתוח התשתיות, סיוע בקליטת התושבים החדשים וכן בכל ההיבטים המוניציפליים החיוניים לתושבים החדשים.