טור אישי: בוקר של קיץ

בוקר של קיץ, אנחנו נוסעים שוב באוטו בדרך שהפכה מאוד מוכרת, לחריש. הבית כבר כמעט מוכן. עוד קצת עבודה במטבח, פינישים וזהו.

הגענו מצויידים במידות של הרהיטים הקיימים כדי לראות מה נכנס ואיפה, ומדדנו בתוך הדירה את החללים, כדי שנדע את המידות לרהיטים שאנו רוצים לרכוש. תוך כדי מדידות הסתכלתי עלינו, על הדרך שבה אנחנו עושים דברים יחד, על התיאום בתנועות הגוף, על איך שאנחנו משתפים פעולה עם ובלי מילים. וגם על איך למרות השנים (14), יש דברים שנשארו אותו דבר. אותי מעניין מאוד לבדוק שהידיות למטבח שרכשנו אכן מתאימות למטבח, הוא העיף מבט בשיעמום, לא מבין מה העניין.

הסתובבנו בדירה, מדדנו ובדקנו, ותוך כדי כך הרגשתי שהמתח בינינו עולה. אני כועסת על מה שהוא מציע, אומרת שכאן קטן מידי לארון, ושם לא נוכל להניח שולחן, והתגובות שלי הולכות ונעשות כעוסות ומרירות, בלי סיבה נראית לעין. ואני בכלל לא כועסת עליו… אפשר לנהל על כך דיון רגוע, ובכל זאת איזה כעס צף למעלה, וזה רגע שמזמין להתבוננות פנימה.

יש משהו בקנייה של דירה שהכניס אותנו לעולם של פנטזיה, של משחק דמיון על איזה בית היינו רוצים, ואיך הכל ייראה. וזה קורה בלי קשר לעובדה שקנינו דירה, ולא וילה בכפר שמריהו. לפנטז אפשר בכל מקום (ויש כמובן מליון גופים מסחריים שרוכבים על זה).

לוח דירות חריש

ואז נפגשים עם המציאות, והמציאות בהכרח גם מאכזבת. אנחנו מסתכלים סביב, ורואים שחדר השינה מאוד קטן, שהמרפסת מתוכננת כך שדווקא היציאה אליה מהסלון היא צרה מאוד ועוד ועוד דוגמאות לחסרונות שיש לדירה הזאת, שהיא שלנו, שעליה שמנו את כל כספנו (בעיקר כספי המשפחה הנדיבה שלנו), ושעליה הלבשנו את כל החלומות שלנו. ועכשיו מתקרב הרגע של המפגש עם המציאות. עם הדבר הממשי. ואנחנו מסתכלים עליה ויודעים, שהמשמעות של המפגש הזה היא שצריך להיפרד מהפנטזיות, וזה רגע כואב. נעים יותר להישאר שם, בעולם הוירטואלי, שבו יש עוד שני חדרים גדולים, סלון ענק, שיש על הרצפה ומה לא… אבל נכון יותר לחיות במציאות. והנה אני אומרת לעצמי דבר שאני אומרת למטופלים, בחסות פרויד, שהחיים הם עבודת אבל אחת גדולה, שבה אנחנו נפרדים כל הזמן ממה שהיה, ממה שלא יכול היה להיות. והיכולת להיפרד, להצטער, לכאוב, אבל להמשיך הלאה, היא היכולת לחיות בעולם, היא הבחירה לחיות את המציאות על כל מה שהיא מעלה, עם כל מה שהחיים מזמנים איתם.

אחרי שסיימנו למדוד, להסתכל, לכעוס, חזרנו לאוטו, ובנסיעה הביתה דיברנו על מה שקרה ביננו בסיבוב הזה בבית, דיברנו על כך שזה האתגר של עכשיו. הזמן עובר והרגע שבו כל מה שיש לנו יעלה על משאית וירד בתוך הבית שלנו מתקרב, ואנחנו יכולים להסתובב בתוכו ולכעוס, אבל יכולים גם לבחור לשמוח במה שיש, להנות מהנוף היפה הנשקף מחלוננו, מכך שהמטבח יפה, ובעיקר שנאים בעיננו בני הבית, ומקווים שנאים יהיו גם השכנים, ונוכל לשבת בו לשנים ארוכות, בחפץ לב.

(בתמונה: הנוף הנשקף מחלון דירתנו בחריש)

השאר תגובה

פרויקטים
גודל גופן
ניגודיות

הירשמו לניוזלטר שלנו

וקבלו עדכונים על חריש ישירות לתיבת המייל

בכל שלב ניתן להסיר את הרישום לניוזלטר בלחיצה על קישור בתחתית המייל

תודה! נרשמתם בהצלחה