“ואז נשמעה אזעקה”: ברית מילה בצל המלחמה

מאז פרוץ מבצע שאגת הארי, חריש חוותה 18 אזעקות על ירי טילים, מספר נמוך משמעותית בהשוואה לערים אחרות במרכז הארץ, אך כזה שמספיק כדי לטלטל את השגרה. המלחמה משאירה את ילדי חריש בביתם ללא מסגרות לימודיות, ואת מרבית ההורים – מחוסרי עבודה או מלהטטים בין הבית למשרד. בשבועות האחרונים מנסים תושבי חריש לבנות שגרה חדשה, הפעם תחת צל המלחמה. שוחחנו עם שלוש משפחות על החיים בעיר בין שגרה לאזעקות.

משפחת טקצ'נקו: "הממ"ד הפך לחדר משחקים"

הודיה ואלכס טקצ'נקו עברו לחריש לפני כשנה יחד עם בנם נתנאל. מעבר הדירה היה מתוכנן ונבע מהצורך הברור בנוחות וביטחון. ״גרנו בכפר סבא בדירה בלי ממ"ד והחלטנו לעבור לחריש לדירה עם ממ"ד בשכונת אבני חן. עם ילד קטן זה מאוד משמעותי. נתנאל היה בן חודשיים כשעברנו. כשיש התרעה אנחנו נכנסים עם נתנאל לממ"ד שהפך לחדר משחקים. אנחנו לא מראים לו שאנחנו דואגים".

למרות הניסיון לשמור על אופטימיות, השגרה בזמן מלחמה היא עניין מורכב. ״אני אח במקצועי ועובד במרפאת עיניים. העבודה אצלנו מתנהלת לסירוגין, וגם אצל הודיה, שעובדת בשילוב אנשים עם מוגבלות בקהילה, העבודה במתכונת מצומצמת. היא נוסעת למשרד פעם-פעמיים בשבוע ובשאר הימים עובדת מהבית", משתף אלכס ומודה: "אנחנו עושים שמיניות באוויר כדי לנסות ולייצר שגרה שתעבוד לכולם. זה די מורכב, אבל אנחנו משתדלים להסתכל על הצד החיובי, יש לנו יותר זמן איכות עם הילד בבית״.

קבוצת תמיכה: הורי מעון הילדים

חריש מעניקה למשפחה יתרון נוסף: מרחב מוגן שהפך חיוני גם לקרובי משפחה. אחותה של הודיה, המתגוררת בפתח תקווה ללא ממ"ד, הגיעה להתארח אצלם בשבוע שעבר, יחד עם בעלה ושני ילדיהם הקטנים. "יש לילות בהם הם קמים כמה פעמים למקלט עם הילדים, וזה לא קל בכלל. הצענו להם להתארח אצלנו, גם יותר שקט פה וגם יש ממ"ד. זה יצא טוב – שמחנו שיכולנו לעזור והבן שלנו מאוד שמח לשחק עם בני הדודים שלו, הוקל לנו שיש לו חברה למרות שאין כרגע גן".

הודיה מספרת שלמרות שהמסגרות החינוכיות סגורות, קבוצת ההורים במעון פשוש שבו מבקר נתנאל מהווה מעין קבוצת תמיכה: "ההורים מתעניינים ומשתפים את הדאגות אחד עם השני. זה מחמם את הלב".

משפחת מנדל: ״מנסים לשמור על שגרה אבל צריך גם להתגמש״

עופר ורבקה מנדל עם בנותיהן מור (12) ושי (8) מתגוררים בשכונת החורש כבר חמש שנים. "עופר עובד באקדמיה אז השגרה שלו לא מאוד נפגעה, אבל אני עובדת בגן ילדים אז כרגע אין לי עבודה. אני מרגישה שהעבודה שלי עכשיו היא לנהל את לו״ז הזומים של הבנות שלי", אומרת רבקה.

מור לומדת בחטיבת הביניים בגוונים, ושי תלמידת כיתת ב' ברונה רמון. ״הבת הגדולה שלנו לוקחת את הלימודים מאוד ברצינות, היא עושה את כל המטלות ויושבת שעות על המשימות מהכיתה אבל מצד שני, היא מסוגלת גם להישאר ערה כל הלילה ולצפות בטלוויזיה״, היא מוסיפה. "הבת הקטנה מתחברת לזום, אבל משתעממת".

"השכנים בבניין הם חברים"

עופר מודה שהם מנסים לייצר שגרה כלשהי עבור המשפחה: ״חשוב לנו שהן יעשו שיעורים וגם יראו חברות, שכל יום יהיה להן כמה דברים שהן צריכות לעשות כמו בימים רגילים. מצד שני, אנחנו לא לוחצים עליהן. בתקופה כזו צריך לדעת גם להתגמש״.

בני הזוג מספרים שבתקופה מאתגרת זו אחת הנחמות הגדולות עבורם היא השכנים. "הבניין שלנו מאוד קהילתי, אנחנו לא מרגישים לבד בתקופה הזאת. השכנים בבניין הם חברים, חגגנו יחד פורים ועוזרים אחד לשני. לבנות יש חברות בבניין ובשכונה כך שאנחנו לא מפחדים שהן הולכות לשחק, כי הן תמיד ליד מרחב מוגן״.

כך, בין זומים בממ"ד למפגשים בלובי הבניין, בונה משפחת מנדל את שגרת המלחמה שלה ושואפת ליום אחד נורמלי בכל פעם.

הרב דן כהן: ״מצווה תחת אש״

דן כהן, רב בית הכנסת ״מאיר השחר״ שבשכונת הפרחים, הוא מוהל ועורך חופות. הרב כהן מתגורר בחריש כבר שלוש שנים וערך כבר בריתות רבות, אבל את הברית של הרך הנולד, בנם של ציפי ונתן טישברג, תושבי שכונת בצוותא – הוא לא ישכח.

"זו היתה ברית מאוד מרגשת״, הוא משתף. "התחלנו את הברית ואז נשמעה האזעקה. כולם הסתכלו עליי, תוהים, מה לעשות.

"כמובן שטובת התינוק קודמת לכול, אבל ברוך השם זו לא היתה ברית מסובכת. דאגתי לעטוף את התינוק ונכנסנו כולם למרחב המוגן בבית הכנסת, ושם המשכנו את הטקס".

הרב כהן מספר שבעקבות האזעקה, לממ"ד נכנסו באותה העת גם מתפללים מבית הכנסת הצמוד ועוברי אורח מהרחוב. "עמדתי במרכז החלל, ציפי האמא עמדה מימיני ונתן האבא לשמאלי והמשכתי את הטקס המרגש בנוכחות כל הקהל, האורחים וגם אלו שנקלעו למקום. עם סיום הברית, הגענו לשלב בו מכריזים על שם הילד ומברכים את ההורים, זה היה רגע מאוד מרגש".

'בייבי בום' בחריש

הברית שנעשתה תחת ירי טילים, אינה היחידה שהרב כהן ביצע בימי המלחמה. הוא מעיד ששגרת העבודה נמשכת ואפילו מתחזקת: ״יש בריתות. אפשר לומר אפילו שיש ״בייבי בום״ בחריש וכמות הבריתות עלתה. האופי הוא שהשתנה, עברנו לטקסים יותר קטנים ואינטימיים, מאולמות אירועים לבתי כנסת".

לצד השמחות, גם רוח ההתנדבות מתחזקת. "לא לחינם קוראים לבית הכנסת שלנו ׳מאיר השחר׳, אנחנו מאירים את השכונה. כל ראש חודש אנחנו אוספים מצרכים למשפחות נזקקות בשכונה ומחלקים יחד עם הילדים. אני מחנך אותם לאהבת החסד, אני רוצה שיאהבו את מה שהם עושים ויתחנכו לתת״.

עוד הוא מוסיף: "חריש הפכה למקום מפלט לתושבים מערים אחרות שסובלים מהאזעקות. בשבוע שעבר פגשתי מישהו שהגיע להתארח בחריש עם אשתו שסובלת מחרדות בגלל המלחמה. הם שמעו שחריש היא עיר הממ"דים אז קישרתי אותו למישהו שמשכיר דירת אירוח והם החליטו להישאר כאן בתקופה הקרובה".

שלוש משפחות, שלושה סיפורים שונים ותחושה משותפת אחת – בחריש, גם בזמן מלחמה, לא נשארים לבד.

לקריאה נוספת: ״שאגת הארי״ בחריש: מיעוט אזעקות ונפילות – אבל המלחמה מורגשת