חלוציות משפחתית בחריש: "אם אני עוברת, את באה איתי" | חריש סיטי

חלוציות משפחתית בחריש: "אם אני עוברת, את באה איתי"

מעבר לעיר חדשה כרוך בפרידות מהמשפחה והחברים שנשארים מאחור, ובתקווה לבניה של מעגל מכרים שיהווה את הקהילה החדשה. אבל מסתבר שבחריש ישנם לא מעט תושבים שהחליטו לייבא לעירם החדשה נציגות משפחתית הולמת

צילומים: אורן קלר

כמו כל תושבי חריש, הם מרגישים קצת חלוצים ונושאים בגאווה תחושת שליחות מסוימת, שהרי לא כל יום מפריחים את השממה והופכים שותפים להקמתה של עיר חדשה, ממש מהתחלה. אבל בניגוד לחלוצים שהקימו את המדינה, הם החליטו שהם רוצים את בני המשפחה לידם שותפים למעשה החלוצי וגם לחילוץ מתחושת הזרות הכרוכה בחבלי הקליטה.

"בכל פעם שנסענו בכביש שש וחלפנו על פני המנופים של חריש, השתעשענו במחשבה על בדיקת אפשרות לעבור לשם", מספר חיים לאטי, עובד הייטק בן 37. "כולם הזהירו אותנו שעדיף להתרחק מהמקום הזה, כי שום דבר טוב לא יצמח מהעיר הזאת. אנחנו דווקא ראינו שהמקום מתפתח, ואז שירה, אחותה של יעל אשתי קנתה שם דירה, ובעקבותיה החלטנו גם אנחנו לעשות את הצעד. וכך עזבנו את זיכרון יעקב ועברנו אחרי שירה לעיר".

אבי וחיים לאטי
חיים לאטי (משמאל): "תמיד עשינו הכל ביחד כך שכשאנחנו עברנו לחריש, זה היה מתבקש שאבי יעבור אתנו"

חבר מביא חבר?

"בהחלט. ברגע שקיבלנו את המפתחות לדירה, מיד הזמנו את אחי אבי, שהוא גם החבר הכי טוב שלי, לראות את המקום. עשרה ימים אחרי הביקור ההיסטורי בביתנו, גם לו היתה דירה בחריש. תוך שלושה חודשים הוא עבר לכאן".

גם ענת נומקין, עורכת דין בת 33, עברה לעיר, ומיד החליטה שאם היא עוברת לעיר חדשה, היא פותחת במקום סניף משפחתי: "לפני חמש שנים עברנו בכביש שש וראינו את המנופים עובדים במעלה ההר, החלטנו לבדוק במה מדובר. עשינו עצירה בחריש, נכנסנו למשרד המכירות וכעבור שלוש שעות יצאנו עם זיכרון דברים חתום ביד. שבוע אחר כך כבר חתמנו על ההסכם וכך קנינו את הדירה בה אנו גרים כיום. חודשיים אחרי כן אמרתי לליטל, אחותי הקטנה 'ליטל, אם אני עוברת לחריש, גם את באה איתי'. ומאחר שליטל בחורה חכמה ויודעת שעדיף לה להקשיב לאחותה הגדולה, היא אכן עשתה זאת. היא והחבר שלה, שמאז כבר הספיק להיות בעלה היו אפילו יותר זריזים מאתנו בכניסה לדירה, ועברו לחריש שנה לפנינו".

ליטל פרץ, אחות של ענת: "הייתי צריכה לעבוד קשה כדי לשכנע את אלעד – בעלי, שאז היה חבר שלי – לנסוע לחריש לראות דירות. נאלצתי לנצל את יום ההולדת שלי וביקשתי כמתנה לנסוע לבקר במקום. נסענו, והוא השתכנע".

"לא הרגשנו קשיים חברתיים, כי כשכולם באים ומתחילים מהתחלה, כולם מחפשים חברה. מהרגע הראשון היה לנו כיף בחריש, ואני מאד נהנית מהקרבה לענת".

אז בעצם הבאתם את האחים שלכם כגיבוי למעבר?

חיים: "אבי הוא חבר מאד קרוב שלי, תמיד עשינו הכל ביחד. אפילו בצבא היינו באותו בסיס ובאותו חדר. אחר כך עברנו ביחד לתל אביב וגרנו באותו בניין. תמיד ניסינו להישאר קרובים אחד לשני. כך שכשאנחנו עברנו לחריש, זה היה מתבקש שאבי יעבור אתנו".

ענת: "אנחנו עברנו לחריש מיהוד, ולא רציתי להצפין לבד. אמנם אבא שלי גר בכרכור אבל רציתי גם את ליטל לידי".

ענת, שעברה לחריש בחודש התשיעי להריונה, גילתה שטוב עשתה כששלחה לשם את אחותה ככוח חלוץ לגור שם לפניה. ליטל, שכבר התמקמה יפה בעיר ויזמה במקום את פרויקט "סירי לידה", במסגרתו מספקות נשות הקהילה סירים של אוכל ביתי וטרי לאמהות עייפות אחרי לידה, דאגה להכניס את ענת אחרי שילדה תחת הכנפיים הדואגות של מועדון הלידה של חריש ולשלב אותה בפרויקט הקהילתי התומך.

לילה ראשון בלי אמא? לא חייבים

ומה עושים כשהאחים גרים רחוק, או מסרבים להיסחף עם הזרם החרישי? מסתבר שאף פעם לא מאוחר, וגם בגיל הזהב אפשר להפוך לחלוצים ומקימי עיר.

אורן וצופיה קלר עברו לחריש מיהוד עם שני ילדיהם והתאקלמו נפלא בעיר החדשה. רק דבר אחד העיב על ההרגשה הטובה – הידיעה שמאחור נשארו אליעזר ואורה, הוריו של אורן, שניהם באמצע שנות השמונים לחייהם. לאורן יש אחות אחת שגרה בחו"ל ולהורים, המעבר של הבן עם משפחתו לחריש, היה קשה מאד. הקושי נבע גם בגלל המרחק מהנכדים, וגם לאור העובדה שהעזרה שלהם היתה פחות נגישה.

משפחת קלר
מימין: אליעזר, אורן ואורה קלר. בחריש כולם קוראים לאורה 'עיוני'

אורן וצופיה ניסו לשכנע את ההורים להצטרף אליהם ולעבור לחריש, אך אליעזר ואורה, שגרו בחולון 40 שנה, התקשו להיפרד מכל מה שמוכר סביבם.

"כדי לשכנע אותם לעבור, הצענו להם שיעברו לכאן לתקופת ניסיון קצרה, ובינתיים נשפץ את הדירה שלהם בחולון. הרעיון הזה דווקא נראה להם, והם הפקידו את ביתם בידי המשפצים, ונדדו עד חריש, לתקופת שהוגדרה כמוגבלת בזמן. הם נכנסו לדירה בבניין שלנו והתחילו להתרגל לרעיון של לגור כל כך קרוב לנכדים, בבניין חדש, בדירה חדשה. בינתיים, השיפוצים הסתיימו אבל הם כבר התמקמו והתרגלו, והחליטו להישאר כאן", משתף אורן.

גם חיים ואבי, שמבחינתם המגורים בסמיכות הם עניין שבשגרה, החליטו לצרף לסניף לאטי ההולך ומתפתח בחריש, את שרה אמם, שעזבה את כרמיאל אחרי 40 שנות מגורים במקום. זה התחיל בתקופה ששרה לא חשה בטוב והבנים רצו להיות לידה ולעזור. אבל גם כשהבריאה ושבה לאיתנה, לכרמיאל היא לא חזרה. שרה החליטה שהמגורים בחריש טובים ונוחים לה, והחליטה להישאר. חיים מספר שעבור אמו לגור ליד הנכדים והמשפחה זו ההנאה האמתית בחיים. נכון שקצת חסר לה הבילוי החביב עליה – שופינג, אבל לכולם ברור שגם זה יבוא, וצריך פשוט סבלנות.

מסתגלים ביחד

חיים מספר על התקופה הראשונה בעיר הנמצאת בשלבי הקמה: "כשעברנו לחריש, בחודשיים הראשונים, היינו יחידים בבניין. בהמשך, לתקופה נוספת היינו שלוש משפחות בלבד, אחת מהן היתה המשפחה של שירה, אחות של יעל. כשנכנסנו לא היה באזור כלום. היתה המכולת של רחמים וחוץ מזה – שום דבר. לאט לאט התחילו דברים לקרות מול העיניים, העיר התחילה לקרום עור וגידים. נפתחו חנויות הופיעו פיצריות. אתה רואה עוד ועוד אורות נדלקים בחלונות, וכל המשפחה שלנו שנמצאת כאן מרגישה שהמעבר היה צעד מאד מוצלח".

כנהוג במשפחתם המאוחדת, התקבלה החלטה משפחתית להשתדרג ביחד בתנאי המגורים ולעבור לגור בשכונת בצוותא. הדירות הראשונות שקנו היו מבחינתם דירות מעבר, ועכשיו הגיע הזמן להתקדם – אבי, חיים, שרה ושירה – כולם עוברים ביחד לשכונת בצוותא.

מבחינת ענת נומקין המעבר הוכיח את עצמו וענה על כל הציפיות – הן במישור התעסוקתי, והן במישור החברתי: "המעבר לעיר חדשה מרגש. אני ממש מלאת תחושת חלוציות. אני גאה לחשוב שיום אחד, אספר לבן שלי שכשהוא היה בבטן, אני הייתי חלוצה שהגיעה למקום חדש שכשהסתכלנו בו סביב, ראינו רק חול וחול, ימין ושמאל".

ליטל פרץ וענת נומקין
ענת נומקין (משמאל): "אמרתי לליטל, אחותי הקטנה 'ליטל, אם אני גרה בחריש, גם את תגורי בחריש'

נציגי הדור המבוגר במשפחת קלר מראים גם הם סימני התמקמות והסתגלות. אליעזר כבר גילה כי מה שנחוץ לו – קופ"ח, מכולת, סופר – נמצא במרחק הליכה, והתרגל לכך שאם רוצים משהו שאין ליד הבית, תמיד אפשר גם לנסוע לעין שמר או פרדס חנה. "בחולון, התלוננתי על זה שהעבירו את הבנק 100 מטר מהבית, וכאן הכל יחסית רחוק. אבל כשאני יושב על המרפסת ורואה את המרחבים והפארק שיקום לנו מול הבית, אני מרגיש שאני נמצא במקום הנכון".

גם אורה כבר השתלבה בנוף המקומי עד כדי כך, שזכתה מהסובבים אותה לשם חיבה – עיוני, כי ככה היא קוראת לכולם מסביבה.

כשמביטים על ההסתגלות של החרישניקים שהובילו מהפכה במשפחתם והביאו עמם לעיר את קרוביהם, נראה כי אכן המעגל התומך סייע להסתגלות טובה ומהירה יותר, וחיזק את התחושות החיוביות ביחס למגורים במקום. המעגל התומך אינו פותר, מן הסתם, את ההתמודדות היומיומית עם חבלי הלידה של העיר, אך כפי הנראה, הוא מקל מאד.


לוח דירות חריש

רוצים לקבל עוד עידכונים? עשו לנו לייק

השאר תגובה

גודל גופן
ניגודיות

הירשמו לניוזלטר שלנו

וקבלו עדכונים על חריש ישירות לתיבת המייל

בכל שלב ניתן להסיר את הרישום לניוזלטר בלחיצה על קישור בתחתית המייל

תודה! נרשמתם בהצלחה

%d בלוגרים אהבו את זה: