טור אישי: חריש מתקרבת ומתרחקת

עוד יום אחד ונגיע סוף סוף לראשון בספטמבר. אם הייתם שואלים אותי לפני כמה חודשים, הייתי בטוחה שאת היום הזה נעשה בבית שלנו, בחריש. נלווה את הילדים לבתי הספר והגנים החדשים, נרגשים מהשינוי ומההתחלה החדשה.

אבל מה שחשבנו שיקרה אולי במאי, לא קרה ביוני, לא ביולי או אוגוסט, וכנראה גם לא בספטמבר. האם נהיה בחגים בחריש? נבנה בה את הסוכה שלנו? בכלל לא בטוח.

וזה מוזר, כי את האמירה שהסוף לוקח הרבה זמן, או שתמיד יש עיכובים, שמענו הרבה, ובכל זאת קיווינו שעד כמה שהכל יתעכב, בכל זאת נהיה בבית עד סוף אוגוסט. בכל זאת אצלנו זה יהיה בסדר.

כבר לפני כמה שבועות התחלנו לעשות חשיבה מחודשת לגבי התכניות שלנו. בהתחלה חשבנו להסיע את הילדים כל יום לחריש, אבל לאט לאט חילחלה בנו ההבנה שהחיים יהפכו לבלתי אפשריים ככה, והתחלנו לחשב מסלול מחדש. רשמנו את הילדים שוב לבתי הספר והגנים שבהם הם למדו בשנה הקודמת, ולמרות כל הפנטזיות, נלווה אותם מחרתיים לכיתות מהן נפרדו לפני חודשיים. כשנעבור הם ייפרדו שוב, ויתחילו את השנה בחריש באיחור.

בטורים הקודמים שלי כתבתי על הפער שבין פנטזיה למציאות, על הצורך להיות מי שמחזיקים בשביל הילדים את הביטחון שיהיה טוב. עכשיו הכל עומד למבחן, אך בתסריט הפוך מזה שעליו חשבנו. הילדים שואלים מה יהיה, ומתי נעבור, ואנחנו כבר חוששים לומר משהו ששוב יופרך. אז אנחנו עונים “לא יודעים”, תשובה שלילדים לא קל להתמודד איתה, וקשה לי לראות אותם מגיבים אל חוסר הוודאות הזה. כרגיל, זה שהכי רגיש מתפקד כמו ססמוגרף משפחתי, שמתריע על עלייה ברמת המתח ומכריח אותנו להירגע ולחשוב.

בתוך השאלות של הילדים אני שומעת גם גוונים של אכזבה, שמשקפים גם את התחושה שלנו המבוגרים. בשבילי זאת תחושה מעורבת. יש משהו נוח בלשלוח את הילדים למסגרות שהם ואנחנו מכירים. למורות וגננת שאנחנו סומכים עליהן, במקום לבית ספר חדש שאני לא יודעת עליו כלום, או לגן שלא שמעתי המלצות על הגננת שלו. ובכל זאת למרות תחושת ההקלה, יש תחושה של עצב קל, של פיספוס. יש בי גם הרבה כעס על כך שדברים לא הולכים כמו שרציתי ותכננתי.

כאדם מאמין, אני אומרת לעצמי את המנטרות שאני מכירה, שזאת השגחה, שככה כנראה היה צריך להיות, אך למרות הכל הן לא משתיקות אצלי את התחושות בבטן.

למרות שאני מבינה בראש שהדירה כבר כמעט מוכנה, והדחיה היא לא בלי סוף, בנפש חריש נתפסת אצלי עכשיו כספינה שמתרחקת, משהו שלא הולך להתממש, הולך ונעשה מטושטש בתוך אדי הפטה מורגנה. כשאני מנסה להבין את החוויה הזאת אני חושבת שאולי הנפש יש לה את הדרכים שלה להתמודד עם אכזבה וחוסר וודאות, וכרגע, ניתוק רגשי מאפשר לי להיות בהווה. מאפשר לי לקום ביום חמישי ולקחת את הילדים בשמחה למסגרות, לומר לילדים ולעצמי שכרגע אנחנו בהווה, שמחים ומשלימים עם מה שיש. וכשהבית יהיה מוכן, סימן שהספינה הסתובבה כדי לאסוף אותנו אל התחנה הבאה בחיינו.

3 תגובות לפוסט זה
  1. שירה מטיבה לתאר את ההרגשות ורגשות. מאחלת תחילת שנה טובה ומעבר טוב,כנראה בעיתו.

  2. ואוו איזה טור מטלטל. בהצלחה רבה לכם משפחה יקרה. חריש הרווחתם כותבת נפלאה

השאר תגובה

גודל גופן
ניגודיות

הירשמו לניוזלטר שלנו

וקבלו עדכונים על חריש ישירות לתיבת המייל

בכל שלב ניתן להסיר את הרישום לניוזלטר בלחיצה על קישור בתחתית המייל

תודה! נרשמתם בהצלחה