טור אישי: בין חתונה קיצית לפרוטוקול מסירה

לפני כמה חודשים מאיר לקח את הסרט של החתונה שלנו שהיה על קלטת וידאו, ולכבוד יום ההולדת שלי הוא העביר אותו לקובץ. ישבנו בלילה, וראינו אותו יחד בפעם הראשונה. יש משהו מרגש בלראות את עצמי חוזרת אחורה במכונת הזמן, מקשיבה לאבא שלי מברך אותנו בקול רועד מתחת לחופה, פוגשת שוב אנשים שכבר לא איתנו, סבים וסבתות, וגם כמה חברים. לראות אותנו קצת ביישנים, לומדים את הביחד, אבל גם לראות איך יש תנועות ומחוות גוף שאנחנו עושים אחד לשני אז והיום. שבכל זאת עברו כמה שנים ואנחנו כבר לא נראים כמו שנראינו אז.

14 שנים עברו מאז שהתחתנו. על הטיילת בארמון הנציב בירושלים, בערב של קיץ. היינו החתונה הראשונה במשפחות שלנו. ההתרגשות היתה רבה. רגע כזה של הקלה, כשסוף סוף אחרי שגדלנו ובגרנו הגיע הזמן שבו המאמץ, הקושי וגם השמחה שבגידולנו, התנקזו אל רגע מעבר לשלב חדש. התחלתה של המשפחה שלנו.

מאז חיפשנו ערב לצפות בסרט יחד עם הילדים, אבל בתוך העומס והעייפות של השגרה לא יצא. הבוקר של היום הזה נפתח עם נסיעה לפרוטוקול מסירה ראשוני של הדירה שלנו בחריש. הצטרפו אלינו ההורים של מאיר, ויחד עברנו בתוך הדירה. הסתכלנו על בעיות ותקלות, אבל גם נהנינו לחשוב יחד איתם מה נשים איפה, ולדמיין את הבית מלא בחפצים, ובעיקר באנשים. בערב, אחרי העבודה, ולמרות העייפות, מאיר הציע שאולי נראה הערב את הסרט, ומשהו בי נעתר לכך. הפתענו את הילדים והתיישבנו לראות. מקסים הרגע הזה שבו אנחנו גם הצעירים ההם שעוד לא מכירים את הילדים האלה, שעוד לא יודעים מה זה לקום בלילות ולהחליף טיטולים, ובמקביל אנחנו ההורים המבוגרים, שחווים את הרגעים ההם יחד עם פירות האהבה שלנו. מקסים לשמוע איך מברכים את הברכות בחופה, וכשבננו בן השנתיים שומע מהפסקול של הסרט את ה’אמן’ הוא מפסיק את המשחק שבו הוא עסוק, מרים את הראש, מצטרף וצועק “אָמִין, אָמִין”.

עד שלא סיימנו לצפות לא חשבתי על הסמליות של הכניסה עם ההורים אל הבית החדש בבוקר, ולצפות בהם מכניסים אותנו אל החופה בערב, יחד עם כל מה שנוצר מאז. כמה טוב שלמרות המרצפת השבורה והאסלה שהותקנה נמוך מידי אפשר גם להיות בתוך השמחה על הרגע שהגיע סוף סוף שבו יש לנו בית משלנו, אחרי שנים של נדודים.

לא תמיד הן היו קלות וטובות השנים ההן, והן לא יהיו רק שמחה וטוב כמו שהיה בערב ההוא. המעבר לחריש הוא עוד שלב במסע המשותף שלנו, והוא יהיה שלב מאתגר. להיכנס אל עיר חדשה שהיא עדיין אתר בניה גדול, לקוות שהמקום ימצא חן גם בעיני הילדים שלנו. להצליח להפוך את הדירה הזאת לקן שיוכל לעטוף את כולנו באהבה.

2 תגובות לפוסט זה
  1. שירה היקרה כמה את מטיבה לתת מילים לתחושות ורגשות. באמת סמליות מרגשת. המון שנים טובות יחד

השאר תגובה

גודל גופן
ניגודיות

הירשמו לניוזלטר שלנו

וקבלו עדכונים על חריש ישירות לתיבת המייל

בכל שלב ניתן להסיר את הרישום לניוזלטר בלחיצה על קישור בתחתית המייל

תודה! נרשמתם בהצלחה