לשפץ כיסא, לבנות מיטה: הכירו את הנגרייה השיתופית בחריש
כשישים תושבים ביקרו בנגרייה השיתופית שנחנכה לאחרונה ומציעה מרחב להתנסות, למידה, מיחזור, יצירה ובנייה. את החומרים והרעיונות מביאים איתם המשתתפים וצוות מתנדבים מקצועי עוזר להם להגשים חלום. בזמן שריח הנסורת נישא באוויר שולחן הופך לספסל וכיסא ישן מקבל מראה חדש
שיפוץ כיסא עתיק, שיחזור שידה ישנה, בניית ספסל ישיבה או מיטה מתחברת לתינוק – אלו הם רק חלק מהיצירות שיצרו תושבי חריש בסדנה – בית מלאכה קהילתי חריש – שהחלה לפעול בעיר לפני שלושה חודשים.
במרחב החדש, בין מסור למשייפת, בין חובבנים למקצוענים, הגשימו כ-60 תושבים חלום ויצרו מוצר ייחודי בהתאם לרצונם וכישרונם.
הרעיון להקמת נגרייה שיתופית עלה בדעתם של שניים מתושבי העיר, אלון רוזנברג ועידית ברוך. הפרויקט להקמת הסדנה, שהחל במסגרת קורס של המרכז לצדק חברתי, התגבש במשך שלוש שנים ארוכות.
"ידענו שכולנו חדשים בעיר וחיפשנו משהו שגם יחבר אותנו וגם יאפשר לנו ביטוי אישי. חיפשנו הרבה זמן, כמעט שנתיים עד שהרעיון קרם עור וגידים. שנה נוספת לקח לנו להקים את המיזם", אומר רוזנברג (55), אדריכל המתגורר מזה שנתיים בחריש וחבר בקהילת 'ירוק בעיר'.
"רק אחרי שגילינו שיש נגריה בבית הספר אתגרי העתיד ונפגשנו עם ליאור לויתן, מנהל בית הספר, אמרנו לעצמנו, 'וואלה, מצאנו את הרעיון הנכון'. קיבלנו אור ירוק והצלחנו להקים פרויקט שמשקף את הרוח בחריש ואת שיתופי הפעולה בקהילה".
מה הקמתם בעצם?
"לקחנו נגרייה קיימת ופעילה בבית הספר ובנינו מודל שמאפשר לתושבי העיר להשתמש בה. זה כאילו טריוויאלי, לנצל את המשאבים הקיימים ולעשות את החיים קלים יותר, אבל צריך לחשוב על החיבור ולבצע אותו. כשזה לא קיים, זה לא מאפשר לתושבי העיר ליצור בפשטות ובקלות".
מה המודל כולל?
פעם בשבוע בימי רביעי יכולים להגיע לסדנה כל מי שהם מעל גיל 18 ולעבוד. אין מגבלות נוספות או תנאי קבלה. המפגש עולה 15 שקלים בלבד וכל משתתף צריך להביא איתו את חומרי הגלם שלו – עצים, לוחות או רהיט ישן לשיפוץ. במקום עומדים לרשות המשתתפים כלי עבודה מדריכים מקצועיים ומסייעים, כולם מתנדבים תושבי חריש".
פריחה ארצית לנגריות השיתופיות
עשרים מתנדבים פועלים במיזם הסדנה הקהילתית, רבים מהם אנשי מקצוע בתחום הנגרות ואחרים מסייעים בימי ההדרכה השבועיים כמו גם בתחומים אחרים כמו פרסום, ניהול מתנדבים ועוד. עיריית חריש לוקחת חלק במיזם על ידי תשלום הביטוח הנדרש למשתתפים והקצאת תקציב לקניית חומרים נדרשים.
"תחום בתי המלאכה השיתופיים מתפתח ופורח בארץ בעשר השנים האחרונות", מסבירה סמדר רברבי, רכזת המתנדבים בפרויקט. הנגרייה השיתופית הראשונה קמה בשנת 2007 בירושלים ואחריה קמו נגריות ברחבי הארץ בטבעון, באר שבע, זיכרון יעקב ועוד.
רברבי (37) מתגוררת שלוש שנים בחריש והיא חברה בקהילת המחנכים של קיבוץ אמתי. היא גם בוגרת קורס מקצועי בנגרות מטעם משרד התמ"ת, והקימה בעבר נגרייה חינוכית בבית ספר ועסקה בהנגשת מרחב הנגרות לנשים.
"עסקנו הרבה בשלב ההכנה לקראת הקמת הנגרייה. היינו חמישה פעילים ועבדנו על גיבוש הקונספט והוצאה שלו לפועל", מציינת רברבי ומסבירה כי למרות ריבוי הנגריות המשותפות בארץ, כל אחת מהן פועלת בהתאם למודל שונה. "הקונספט של הנגרייה המשותפת בחריש היא לאפשר לכל מי שרוצה להשתתף בעלויות מינימליות ולאפשר לאנשים להתנסות ביצירה, במיחזור ובעבודת כפיים".
לשאלה מדוע ישנה פריחה בתחום הנגריות המשותפות משיבה רברבי בקצרה: "הנגריות השיתופיות עונות על כמה צרכים ביניהם עשיה, יצירה וצמצום צריכה, יצירת מרחב של קיימות. בנוסף, אנשים מעוניינים להפעיל את הידיים ותחום הנגרות מנגיש להם את המרחב של שיפוץ ותיקון. יש לי חלום ואני יכולה להוציא אותו לפועל בעזרת כלים זמינים וידע, שאנשים מוכנים לחלוק בו".
"לעבוד עם גרוטאות"
דוגמה מעשית לשיתוף בידע מדגים משה ענתבי, המתגורר בחריש מזה כשנה. הוא נגר במקצועו ומתנדב בבית המלאכה השיתופי בחריש.
"אני משגיח על המשתתפים כמו בייביסיטר לא רק מלמד אותם", אומר ענתבי ומתייחס לנוהלי בטיחות ושימוש נכון בכלים בנגרייה. "אני יותר מנסה להוביל אותם לתוצר שהם רוצים, לא לקחת אותם למחוזות של המקצוענות שלי".
ההתנסות של ענתבי בנגרייה של חריש חדשה גם עבורו: "אני נגר כבר הרבה שנים ואני לקראת פרישה. במפגשים האלה אני מנסה להרגיל את המוח שלי שאפשר לעבוד עם גרוטאות כי מבחינתי, כאיש מקצוע, אין דבר כזה לעבוד עם חומרים ישנים, אני עובד רק עם חומרים חדשים שאני קונה.
"זה אתגר עבורי להבין שאפשר לעבוד עם חומרים שאני לא הייתי נוגע בהם. כדי לעזור למשתתפים פה אני חייב לעשות הסבה אישית ממקצוענות למקום אחר".
ואיך ההתנסות הזו?
"מעניינת מאוד. יש פה משתתפת שעשתה עבודה נפלאה, אישה מבוגרת שמצאה כיסא ברחוב, פירקה אותו, חיברה, שייפה וצבעה. תוצאה נהדרת".
"ראיתי את הפוטנציאל"
ענתבי מתייחס בדבריו לאחת מהמשתתפות הקבועות בנגרייה, חן עמרי (68) המתגוררת בחריש ארבעה חודשים בלבד. "הגעתי לחריש הקסומה מגבעת עדה", מספרת עמרי, "לא תיארתי לעצמי שאמצא את עצמי בנגרייה, זה חלום שלי לעסוק בנגרות".
עמרי היא גננת בגמלאות ועוסקת שנים בעבודות יד כמו קרמיקה ומוזאיקה. בשלושת החודשים האחרונים הספיקה עמרי לבנות ספסלים למרפסת, מנשאים לעציצים ולשפץ כיסא שמצאה ברחוב.
"אני אוהבת למצוא רהיטים ישנים ולשפץ אותם. זה כסא שמצאתי לפני שנתיים. הוא לא נראה טוב אבל ראיתי את הפוטנציאל שלו. כאן היתה לי הזדמנות לעבוד עליו. פירקתי אותו לחלוטין, שייפתי את כולו וגיליתי את מרקם העץ מתחת לשכבות הצבע. משה הציע לי לצבוע אותו שוב בלבן ווש מהול במים שמבליט את פיתוח העץ הטבעיים. עבדתי עליו במשך שני מפגשים וגם מעט בבית. הכיסא יציב וחזק", היא מספרת בגאווה.
עמרי מתייחסת גם לצד החברתי-מקצועי: "יש כאן אנשים מקסימים. אני מקבלת בכל פעם שאני מבקשת התייחסות מקצועית ואת הכלים המתאימים לעבודה. למדתי לעבוד עם כלים שלא נגעתי בהם מימי, חוץ מהמסור שאיתו אני לא עובדת. אני ממש נהנית פה, אני מגיעה כל שבוע, ויש לי תוכניות לשפץ שני כסאות נוספים שמצאתי ברחוב".
מה את עושה כעת?
"מצאתי שולחן שנזרק ואני מכינה מהפלטות עגלות לעציצים, כדי שיהיה לי קל יותר להזיז אותם במרפסת".
תיארת לעצמך שעם המעבר לחריש תעבדי בנגרייה?
"ממש לא וגם לא חשבתי שאני אשלם רק 15 שקלים למפגש של שלוש שעות, זו ממש בדיחה. איך אפשר לא לקחת את זה?"
לקריאה נוספת: חיים משותפים בבניין קהילתי: "יוצרים מרקם חיים שתומך האחד בשני"
