מוסלמית תושבת חריש: ״רוצה שמהציבור הערבי יצאו עוד קולות נגד הטבח״
ביום שישי, לאחר טבח ה-7 באוקטובר, קצת אחרי דרשת האימאמים במסגדים צילמה סאברין סאברין, תושבת חריש, ערביה ומוסלמית, סרטון המגנה את שתיקתם של אנשי הדת לאחר זוועות טבח החמאס. בחודש שחלף מאז היא זוכה לאינספור תגובות מחזקות ומגנות גם יחד
"שבוע שלם עבר ועדיין אף אחד מכם לא עלה על במה, התנגד או הביע דעה על מה שעשו חיות האדם האלה בנשים הישראליות", במילים אלה פתחה סאברין סאברין (45) מוסלמית תושבת חריש את דבריה בסרטון שפרסמה ב-13 באוקטובר, מספר ימים לאחר לאחר זוועות טבח החמאס בעוטף עזה בשבת הארורה.
"איפה בדת האסלאם כתוב שמותר לאנוס נשים ישראליות? איפה בדת האסלאם כתוב שמותר לשרוף ילדים?", היא תהתה.
סאברין, המתגוררת בחריש כבר ארבע שנים בקירוב כיוונה דבריה לאנשי הדת המוסלמים. בסרטון היא נוקטת במילים קשות נגד שתיקת המנהיגים הרוחניים שלא גינו את הזוועות.
לומר את האמת בלי פחד
הסרטון קיבל תהודה גדולה מאוד. "התחלתי לקבל מאות תגובות דרך הפייסבוק, האינסטגרם והטיקטוק. קיבלתי המון פירגונים. תוך שלושה ימים הסרטון תורגם לשש שפות, והתגלגל לכל מיני מקומות בעולם". סאברין הפכה לאורחת מבוקשת גם בתוכניות הפריים טיים בטלוויזיה הישראלית.
לצד זאת, גם הגינויים היו רחבי היקף: "שאלו אותי מי אני ומה אני מבינה בדת בכדי שאפנה לאנשי הדת? מאיפה קיבלתי בכלל את התעוזה לפנות אליהם? קיללו אותי. היו גם תגובות מהרבה מתנגדים לסרטון שפנו למשפחה שלי, שהרגישה שהבאתי עליהם בושה. היו לי הטרדות רבות, איומים, והגשתי שתי תלונות במשטרה".
למרות זאת גם כעת, שלושה שבועות אחרי, היא לא מתחרטת על העמדה הנחרצת בה נקטה שביטאה, לטענתה, "קול של רבים בחברה הערבית שחששו לומר זאת בקול רם"."אני רוצה שהילדים שלי יגדלו בלי פחד ויוכלו לומר את האמת שלהם מול כולם", היא אומרת ומכוונת דבריה לבתה הגדולה (17) ובנה הצעיר (11), תלמידים במערכת החינוך בחריש.
צעד לבניית גשר האמון
את מסלול חייה מתארת סאברין כ"לא רגיל". "כערביה מוסלמית בגיל 18 החלטתי שזה לא העולם שלי. ארזתי מזוודה אחת, עזבתי את הבית ועברתי להתגורר במגזר היהודי. ידעתי מילה וחצי בעברית. ביום הראשון לא ידעתי איפה אני הולכת לישון אבל עדיין שרדתי כמו גיבורה". מאז ועד היום היא מתגוררת בערי המרכז דוגמת חולון, הוד השרון וחריש.
הסרטון שפרסמת מבטא עמדה לא פופולרית בקרב ערביי ישראל שמאמינים שהם לא צריכים לגנות את הטבח "כי ברור שהם נגד הזוועות".
"שום דבר לא ברור. אני רוצה שמהמגזר הערבי יצאו עוד קולות נגד הטבח. בינתיים, הקולות היחידים שנשמעים חזק בציבור הם אלה "שבעד" ולכן גם מגפת הגזענות מתגברת.
"הציפיה מהערבי הישראלי שיגנה את המעשה היא כי מי שעשה את זה הוא ערבי. ואם נרצה או לא – יש גם ערבים ישראלים שעשו פיגועים ולכן שום דבר לא מובן מאליו. הגינוי הוא צעד לבניית גשר האמון המרוסק בין ערבים ויהודים. ייקח המון זמן לבנות אותו מחדש".
את מרגישה שאת מייצגת קולות רבים בחברה הערבית שלא שומעים אותם?
"כן, היום כן. קיבלתי כל כך הרבה הודעות מחזקות. הודו לי שהיה לי את האומץ לומר את האמת".
הם ירו גם בערבים
לצד הקריאה שלה לציבור הערבי הישראלי להשמיע את קולו נגד הטבח ולגנות את המעשים, היא מדגישה את שותפות הגורל בין יהודים לערבים, שנפגעו גם הם ממעשי הזוועה שביצע החמאס. "הם ירו בנהג אוטובוס ממזרח ירושלים, לא עניין אותם שהוא ערבי. הם ירו בפרמדיקים ערבים. הם רצחו 22 בדואים, 3 מהם נשים עם כיסוי ראש. אם אני הייתי שם גם אני הייתי עלולה להיאנס או להירצח", היא מוסיפה.
סאברין עזבה לפני שלוש שנים קריירה ארוכה כמורה לחינוך מיוחד וכמורה לערבית במגזר היהודי, במהלכה היא לימדה גם בבית ספר מרחבים בעוטף עזה.
"איבדתי תלמידים שלי בעוטף עזה. אני מכירה אנשים שאיבדו את ילדיהם במסיבה. הכאב הזה לא פסח על אף בנאדם נורמטיבי ולא משנה אם הוא יהודי או ערבי".
"מתייחסים אלינו כבוגדים"
נוסף על ההתמודדות האישית עם כאב השכול והכאב הלאומי שחווה העם בישראל, חשה סאברין כי ערביי ישראל מצויים במילכוד לא פשוט.
"אחד הדברים הכי קשים זה להיות ערבי במדינת ישראל", היא אומרת. "מדינות ערב מסתכלות עלינו כעל "יהודים שיודעים לדבר ערבית". מתייחסים אלינו כבוגדים. מצד שני, יש הרבה יהודים שמתייחסים אל ערבים כאל אזרח סוג ב'. ישב מולי קולגה ואמר לי את זה בפנים. הוא היה מספיק אמיץ להגיד את זה".
התחושה של בין הפטיש לסדן מתחדדת ביתר שאת בתקופת המלחמה. "אני כואבת את הכאב של הילדים החטופים, אבל זה לא אומר שלא כואב לי לראות גם הרג של ילדים ונשים חפים מפשע בעזה. הגענו לזמנים משוגעים שאפילו הזדהות עם חפים מפשע היא בעייתית. לרבים מערביי ישראל יש קרובי משפחה בעזה והאובדן שם הוא כואב. בדיוק כפי שאם יש פיגוע נגד יהודי בדרום אפריקה – זה יכאב ליהודים רבים כאן".
בין פחד לגזענות
אחד המאפיינים הבולטים של המלחמה הוא הפחד והחרדה בעורף. נראה כי הפחד מצא אחיזה הן אצל היהודים והן אצל הערבים.
"הבת שלי עובדת בחנות בחריש. נכנס בחור ערבי והם החליפו ביניהם כמה משפטים בערבית. הלקוחה היהודיה שהיתה שם הפילה את כל מה שהיה לה מהידיים. היא פחדה משני ערבים שעומדים לידה בחנות בחריש. זו לא גזענות, זה פחד, אבל זה מאוד עצוב שמי ששומע ערבית, מתחיל לפחד.
"קולגה שלי בעבודה, ערבי מתנדב במד"א נכנס לבית כדי להציל חיים. המטופל פחד לעלות איתו לאמבולנס וסירב לקבל ממנו טיפול. הקולגה סיפר לי על זה בכאב מאוד גדול ואמר: "אני רוצה להציל אותו אבל הוא מעדיף למות ולא לקבל טיפול ממני"".
"הפחד גם גרם לבחורה מחריש להתלונן על הגנן הערבי שהסתובב עם חרמש ונעצר על ידי שומרי הארץ. המשטרה התערבה ושחררה את הבנאדם שלא עשה שום דבר רע בחייו. מפקד המשטרה, דודו רוזנטל אומר בסרטון שפרסם שמדובר באדם שאפילו דוח חניה לא קיבל בחייו, אבל בגלל הבלאגן שהיה סביבו, עצרו אותו וחקרו אותו.
"אני לא מאשימה את הבחורה, היא פחדה. אני מאשימה את מי שמנסה להפוך את כל המקרים בחריש, ויש לא מעט, ליותר ממה שהם. אלו אנשים שמצאו את ההזדמנות להתנהג בגזענות – כי זה מי שהם. הסיטואציה המורכבת בישראל הוציאה מכל אחד מאיתנו את האמת שלו".
אין לנו ארץ אחרת
סאברין מונה מספר מקרים שמתארים את הפחד של מגזר שלם שמאוים כלכלית, מנטלית ופיסית. "ערבים יושבים בבית בלי פרנסה כי כל הנדל"ן נעצר והמשק כולו קורס. עובדים ערבים יוצאים לחל"ת כי הם מפחדים לעבוד בחריש. אתמול עבר בחור ערבי ברחוב סמוך לבית שלי, וירקו עליו. ילדה ערביה שנקלטה בבית ספר בחריש, שיקרה בנוגע לשם שלה. אין לה מבטא והיא פחדה להציג את עצמה בשם הערבי שלה. אני חינכתי דורות רבים של ילדים ולא בא לי שהדור הצעיר, יגדל על פחד".
אז מה עושים? איך מתמודדים עם המצב?
"בואו נירגע, כולנו. אין לנו ארץ אחרת. ונרצה או לא – אנחנו לא יכולים לחיות האחד בלי השני. אני לא הרגשתי לרגע שאני לא חלק מהמדינה הזו. אני יכולה להבין את הפחד והכעס אבל לא לקבל את האמירות הגזעניות ואת המעשים הנוראיים שמתרחשים כעת.
"בואו נחפש חיבורים ולא ניתוקים כי הכי קל בעולם הזה – לשנוא. אנחנו הולכים על חבל דק מאוד מאוד. כל תגובה כזו משני הצדדים רק מגדילה את השנאה ואת הגזענות. וזה מה שאנחנו לא רוצים – אבל יש אנשים שכן מעוניינים בזה. ולצערי, בחלקים מסוימים הם מצליחים".
חייב להיות כאן אחרת
סאברין מנסה לשרטט את תמונת העתיד. "אני סומכת על הצבא. הם ידעו לנהל את המלחמה שם אבל מי ינהל את המלחמה הפנימית? מי יכול להגיד בואו נתאחד?
"הסרטון של מפקד תחנת עירון, דודי רוזנטל ניסה להרגיע את הרוחות. הוא אמר בסרטון "להיות ערבי זה לא מחוץ לחוק" – זה ריגש אותי. כל הכבוד לו. אני רוצה להאמין שגם ראש העיר יצחק קשת, שישב לידו, מתנגד לכל מעשה כזה. ואם ראש העיר לא מאמין שצריך להיות אחרת בחריש, אני פונה אליו באמירה ברורה, חייב להיות אחרת כאן.
"כולם צריכים לזכור: כשהאש מתפשטת היא שורפת את הכול והיא לא מבדילה בין יהודי לערבי".
לקריאה נוספת: משפחות מפונים בחריש: "כל הזמן דופקים לנו בדלת ושואלים מה אנחנו צריכים"
