חיים ביקש לתרום לבנו, דביר נענה לפוסט ומאיר חיפש דרך לעזור בזמן המלחמה. שלושה תורמי כליה מחריש מספרים על ההחלטה להיכנס לחדר ניתוח למען אדם אחר, ועל הקשרים שנשארו הרבה אחרי ההחלמה
בימים שאחרי השתלת הכליה, בבית החולים, בתיה דואק ראתה את דביר שדה סובל. האיש שנתן לה את כלייתו התמודד עם כאבים קשים, ומשככי הכאבים שקיבל לא הקלו עליו כפי שקיווה. דביר ניסה להסתיר ממנה וממשפחתה כמה כואב לו. הוא ראה שקשה להם לראות אותו כך. ״לא היה לי נעים מהם״, הוא נזכר. ״נשבר להם הלב״.
בתיה זוכרת היטב את הימים האלה. גם היום, כשלוש שנים אחרי ההשתלה, קשה לה לתפוס את המעשה שעשה עבורה. ״בן אדם נכנס במיוחד עבורך לחדר ניתוח״, היא אומרת. ״לתרום כליה זה לא כמו לתרום דם״.
מאז היא אומרת לו שוב ושוב תודה. באחת השיחות הוא השיב לה: ״בתיה, אני צריך להגיד לך תודה, בזכותך אני היום מטפס הרים, ובעבר הייתי בטטת כורסה". הם עדיין מדברים, נפגשים וחוגגים יחד את יום ההשתלה. הכליה שחיברה ביניהם הפכה גם לקשר בין שתי משפחות.
"פשוט לא יכולתי לבקש״
בתיה, תושבת מושב ארגמן בבקעת הירדן, אם לארבעה וסבתא לשלושה, תחגוג בקרוב את יום הולדתה ה־67. על אי־ספיקת הכליות נודע לה סביב יום הולדתה ה־60. בני משפחתה נבדקו בתקווה שיוכלו לתרום לה, אך האפשרויות נסגרו בזו אחר זו: ילדיה נפסלו לתרומה, וגם בעלה, שעבר בדיקות, לא יכול היה לתרום.
במשך כשלוש שנים הצליח הטיפול הרפואי שקיבלה להחזיק אותה במצב של טרום־דיאליזה. אבל השאלה איך תימצא עבורה כליה נשארה פתוחה.
הפנייה לעזרה היתה קשה לה בפני עצמה. ״לא יכולתי לשאת את זה שאני אצטרך לעמוד בפני אנשים שאני מכירה ולבקש עזרה. לא יכולתי. פשוט לא יכולתי״.
בתה נועה פרסמה פוסט בפייסבוק. בין האנשים שראו אותו היה דביר שדה, מתכנת שעבד איתה בעבר. האפשרות לתרום כליה כבר העסיקה אותו, אבל עד אז נשארה בגדר מחשבה. הפוסט נתן כתובת.
הוא התחיל להיבדק בלי לספר לנועה. ״לא רציתי לאכזב אותם, וגם לא רציתי להרגיש מחויב אליהם״, הוא מסביר. הוא רצה להגיע להחלטה בעצמו, בלי שהציפייה של המשפחה תכריע עבורו. לאחר הבדיקות הגיע הטלפון ממתאמת ההשתלות: נמצאה התאמה מלאה לבתיה, אירוע נדיר בפני עצמו. רק סמוך לניתוח נודע לנועה מי האיש שנבדק למען אמה. בתיה זוכרת שכאשר דביר התקשר, בתה הבינה מיד מדוע. ״היא פשוט לא יכלה לדבר איתו, היא רק בכתה כל הזמן״.
לקראת הניתוח נפגשו המשפחות בבילינסון. דביר הגיע עם אשתו ואמו, בתיה עם בעלה וילדיה. ״היה חיבור מיידי״, היא אומרת. ״ממש מיידי״. בשלוש השנים האחרונות הפכו דביר ובתיה קרובים מאוד. "היא כמו אמא שנייה עבורי", הוא אומר ומציין בסיפוק גדול את החגיגות המשפחתיות שבהן השתתפו יחד מאז ההשתלה.
״הוא צריך כליה, אז אני תורם״
אצל חיים רואש לא היתה תקופה ארוכה של מחשבות לפני הצעד הראשון. הטריגר היה טלפון בהול מהרופא.
בנו מאור, בן 21, עבר בדיקות דם. כמה שעות אחר כך התבקשו להגיע מיד לבית החולים. בסוף אותו יום כבר היתה אבחנה של אי־ספיקת כליות, ובתוך זמן קצר מאור החל לעבור דיאליזה שלוש פעמים בשבוע. ״זה נפל עלינו כרעם ביום בהיר״, מספר חיים.
רואש, בן 35, איש מכירות ותושב חריש כחמש שנים, נשוי ואב לשישה. מאור הוא בנה של אשתו מנישואים קודמים; חיים מכיר אותו מגיל תשע. כשהתברר שהוא זקוק לכליה, התגובה שלו היתה מיידית.
״מבחינתי זה היה אינסטינקט, עוד לפני המחשבה. הוא צריך כליה, אז אני תורם לו כליה. אין זמן לבזבז, בואו נבדוק את זה״.
הבדיקות, שנמשכו כמה חודשים, גילו שאין התאמה ביניהם. חיים יכול היה לתרום, אבל לא ישירות למאור. האפשרות שנמצאה היתה הצלבה: הכליה שלו תגיע לאדם אחר, ומאור יקבל כליה מתורם נוסף. חיים ראה בכך הזדמנות כפולה. ״אתה גם מרוויח שהוא יקבל תרומה, וגם יש פה עוד מישהו שיקבל חיים חדשים״.
הוא תרם לאישה בת 54, אם יחידנית לילדים עם צרכים מיוחדים. מאור קיבל כליה מתורם חרדי אלטרואיסט בן 27, נשוי ואב לתינוקת.
ביום הניתוח אשתו של חיים נדרשה ללוות גם את בנה וגם את בעלה. חיים מספר שהיא והוריו חששו, בעוד הוא הרגיש בטוח בהחלטתו. ״לא היה לי אפילו רגע אחד של פחד או חשש לפני הניתוח״.
כשנשאל אם התרומה חיזקה את הקשר עם מאור, הוא משיב בלי היסוס: ״הקשר חזק גם ככה. לא היה צריך משהו שיחזק אותו״.
הכליה שלא נשארה על המדף
מאיר דרושקביץ (35) דווקא חשב שיוכל לתרום בלי להכיר את האדם שיקבל את כלייתו. ״אמרתי לאשתי שאם ניתן היה לבוא, לשים את הכליה על המדף וללכת, היה הכי טוב״, הוא מספר. היא הציעה לו לאפשר לאדם שבצד השני לבוא ולהגיד תודה.
היום הוא שמח שהקשיב לה. דרושקביץ, שמאי מקרקעין ותושב חריש ארבע שנים, נשוי ואב לארבעה, עם ילד נוסף בדרך. אחיו יואל תרם כליה לפני כעשור, והאפשרות נשארה אצלו בראש. עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל, מאיר ניסה להתגייס למילואים, אך לא הצליח. ״אמרתי, טוב, אם לא מילואים כרגע, לפחות אתרום במשהו אחר״.
פרסום על חייל שזקוק לכליה גרם לו לפנות לעמותת מתנת חיים, המלווה תורמי ותורמות כליה בתהליך. התרומה לאותו חייל לא התאפשרה, אבל מאיר המשיך בתהליך ולאחר כמעט שנה של בדיקות, התאמות ותיאומים, הוא תרם כליה בינואר 2025 לגבר מתל אביב.
בזמן ההכנות אשתו היתה בהיריון. הניתוח התקיים כארבעה חודשים לאחר הלידה. לאורך השיחה הוא חוזר לתמיכה שלה בהחלטה, בבדיקות ובהחלמה.
כשנאלץ להפסיק להתאמן, היא הכניסה פסנתר הביתה. הימים שבהם לא יכול היה לחזור לפעילות הרגילה התמלאו בנגינה.
עם מקבל הכליה הוא מדבר מדי שבוע. ״זה קשר מחזק״, הוא אומר. הידיעה שהוא עובד, מבלה ונוסע לחו״ל נותנת למעשה ההוא המשך מוחשי.
לחזור לעבודה, להגיע לחתונה
לסיפורים האלה יש גם ימים של כאב, עייפות ומגבלות. מאיר מתאר את השבועיים הראשונים כמאתגרים. דביר זוכר היטב את הכאבים בבית החולים. חיים מספר על כאבים בתחילת הדרך, ולצד זאת על תחושה יוצאת דופן: ״בימים שאחרי הניתוח הרגשתי תחושת התעלות מטורפת״.
בהמשך חזרו שלושתם לשגרה. דביר ומאיר שבו לעבוד כעבור כשלושה שבועות. חיים אומר שכיום הוא כמעט שוכח שעבר את הניתוח.
לצד החזרה לשגרה, תרומת כליה אינה נטולת סיכון. לפי המרכז הלאומי להשתלות, הניתוח עלול לגרום לסיבוכים כגון דימום, דלקת ריאות ותסחיפים ריאתיים, אם כי אלה נדירים אצל תורמים בריאים. באיכילוב מציינים כי התרומה בטוחה בדרך כלל בטווח הארוך, אך כרוכה בסיכון מעט מוגבר להפרעה בתפקוד הכליות בהמשך החיים. בדיקות מקיפות לפני התרומה ומעקב רפואי אחריה נועדו לצמצם את הסיכון ולזהות בעיות בזמן.
אצל בתיה, החזרה לשגרה נושאת משמעות אחרת. היא עובדת, משתתפת באירועים משפחתיים וממשיכה בחייה, לצד תרופות ומעקב רפואי. ״קיבלתי את החיים שלי במתנה״, היא אומרת. דביר רואה אותה באירועים האלה. הוא מספר על חתונת בתה ועל שמחות משפחתיות שבהן השתתפה מאז ההשתלה.
מי שעוד מחכה
לפי נתונים עדכניים שמסרה עמותת מתנת חיים, בחריש מתגוררים כתשעה תורמי כליה, שמונה גברים ואישה אחת. התרומה הראשונה בעיר היתה ב־2017, והאחרונה לפני כחודשיים. בעיר גם מתגוררים שבעה תושבים שממתינים לתרומת כליה, חלקם כבר למעלה משלוש שנים.
מאיר מספר שבקהילת נטעי החורש, שאליה הוא משתייך, התרומה שלו מעוררת עניין. אנשים פונים אליו עם שאלות, מספרים שהתחילו בירור או שכבר דיברו על האפשרות עם בני זוגם. ״הסיבה היחידה שאני מתראיין עכשיו היא כדי להעלות את המודעות לנושא״, הוא אומר.
דביר זוכר שעבורו הדרך לתרומה לא התחילה בוודאות. ״כשהתחלתי, לא הייתי בטוח שאני רוצה לסיים״. הוא מציע למתעניינים בתרומה לתת מקום גם לחשש ולבירור הראשוני, ולדעת שמותר להתחרט, בכל רגע. "הצוות הרפואי חוזר ומדגיש זאת בכל שלב", הוא מוסיף.
עבור התורמים, הניתוח כבר הפך לפרק בחיים שאפשר להביט עליו לאחור. עבור תושבי חריש שעדיין ממתינים לכליה, הפרק הזה עוד לא התחיל.
רוצים לראות האם גם אתם ואתן יכולים להיות מועמדים לתרומת כליה ולהצלת חיים? לחצו למבדק התאמה של 30 שניות באתר ארגון ״מתנת חיים״
