גאים בעירם: ארבעה זוגות מהקהילה הלהט"בית מספרים על חווית הקליטה בחריש

איך יקבלו אותם השכנים? כיצד תתפס הזוגיות שלהם ומה יהיה היחס לילדים? ארבעה זוגות מהקהילה הלהט"בית בחריש משתפים אותנו בחששות טרם הקליטה בעיר, ובמציאות חייהם בעיר שפותחת את שעריה לכולם 

צילום: אורן קלר

אלן ג'וסף ודרור רותם עברו להתגורר בחריש לפני שנה בדיוק. אלן (61) הוא מלונאי, שעובד כיום בדיור מוגן, ודרור (71) הוא משפטן ומעצב פנים. בקרוב הם יחגגו חמש שנים לזוגיות שלהם. לחריש הם הגיעו אחרי מגורים משותפים ברמת גן ובנתניה. "גרנו בשכירות וזה עלה הון תועפות", מספר אלן, "מאסנו במחירים הגבוהים ובמעברי הדירה התכופים, והחלטנו שאנחנו רוצים מקום משלנו. מכר שלנו סיפר לנו שקנה דירה בחריש וזה נשמע לנו מעניין, אז הגענו לבקר בחריש ומיד חתמנו על חוזה לקניית דירה".

היו לכם חששות לפני המעבר? דאגתם שלא יקבלו אתכם?

אלן: "היו לנו חששות לפני שעברנו לפה, אבל אנחנו כבר למודי ניסיון – גם במעבר הקודם, מרמת גן לנתניה, חשבנו שיהיה לנו מאוד קשה ובסופו של דבר הכל היה בסדר. אותו הדבר קרה גם פה – מרגע שעברנו לא הרגשנו שום יחס יוצא דופן, לא היתה בכלל התייחסות לעובדה שאנחנו זוג חד מיני".

דרור: "אני מתנדב בשי"ל חריש, המספק שירות ייעוץ לאזרח, ואני נפגש במסגרת זו עם מגוון רחב של תושבי חריש. הנטייה המינית שלי היא לא סוד ולשמחתי מעולם לא הרגשתי יחס שונה כלפיי".

ממרום גילם ונסיונם נראה שאלן ודרור מסתכלים על כל העניין סביב המיניות שלהם בקלילות ובשעשוע. "ההתייחסות היחידה שקיבלנו לגבי זה אי פעם היתה מקבלן שפגשנו לפני המעבר, שציין שאנחנו מוסיפים צבע לעיר", אומר אלן בטון מבודח ומסכם: "בסך הכל זו עיר מאוד נחמדה. אנחנו מרגישים שכולם מקבלים אותנו, כולל תושבי העיר החרדים. הם אולי לא מסכימים עם צורת החיים שלנו, אבל הם מקבלים אותנו".

"ברגע שנפגשנו כל החששות התפוגגו"

ניצן שרי ושרית אטיה, בנות 30, עברו לחריש מרחובות בדצמבר 2017 יחד עם שני ילדיהן, תאומים בני שנה ושלושה חודשים. ניצן עובדת במועצה ושרית במגזר הציבורי, והן בזוגיות כבר תשע שנים, שלוש שנים מתוכן כזוג נשוי.

את המפגש הראשוני שלה עם דיירי הבניין בחריש זוכרת ניצן היטב: "שמענו שחריש זאת עיר מעורבת, אבל כשקנינו את הדירה לא ביררנו לעומק מי האוכלוסיה בבניין. ידענו שהבניין קרוב לאזור הוותיק, שהוא דתי יותר, אבל לגבי הדיירים בבניין עצמו לא ידענו כלום. היום אנחנו יודעות שרבים מהשכנים שלנו דתיים".

"היו לנו חששות מרובים לפני המעבר – איך יהיה, האם יקבלו אותנו? אבל כל החששות התפוגגו במפגש הראשון עם השכנים שהתקיים עוד לפני המעבר הרשמי. הגעתי לישיבת דיירים לבדי ניצלתי את ההזדמנות כדי להעביר מספר חפצים לדירה. בישיבה פגשתי לראשונה את השכנים שלנו שהיו פשוט מקסימים, מיד התעניינו, שאלו מה שלומי ועזרו לי להעלות את כל הדברים לדירה".

הם ידעו שאת נשואה לאשה?

"כן, הם ידעו את זה עוד לפני שנפגשנו, הקבלן כנראה אמר להם שזוג נשים קנו דירה בבניין".

ואיך היחסים ביניכם מאז המעבר?

"עכשיו? הם החברים הכי טובים שלנו בעולם. יותר מזה – הם כמו משפחה", מספרת ניצן, שמחלימה כעת ממחלה. "השתחררתי הביתה מבית החולים ונוכחתי לדעת כמה עזרה ואהבה אנחנו מקבלות, השכנים שלחו לנו שוקולדים ומתנות, זה באמת היה מרגש. אני מרגישה שיצרנו קשרי קרבה וחברות טובים ממש עם רבים בעיר, כולל דתיים. אני לא מסתירה שום דבר ולא חוסכת בשימוש במילים כמו 'אשתי" או 'בת הזוג שלי', גם מולם, ואף אחד מעולם לא אמר שום דבר על הנטיות המיניות שלנו, לא בקרב החברים בבניין ולא מחוצה לו".

"יש כאן אווירה כל כך מיוחדת, תחושה שכולם חיים כאן בכיף וביחד", מוסיפה ניצן. "גרתי בכמה וכמה מקומות אחרים בעבר, ומעולם לא נתקלתי באוכלוסיה כל כך מקסימה וטובה. אנשים הרי עוזבים את הערים שלהם, את המשפחות שלהם, ומגיעים לפה לבד, אז כולנו פשוט הופכים למשפחה אחד של השני".

 "הכנו את עצמנו נפשית למצב שניתקל בהומופוביה"

זוג נוסף, שדווקא עשה עבודת הכנה לפני המעבר, הן אמילי (27) וסימי (32) הראל, שעברו לחריש מרמת גן בקיץ האחרון. "אני כבר הייתי בהריון", מספרת סימי, עובדת בחברת ביטוח שילדה תאומים לפני חודש, "והיה לנו ממש חשוב לברר אם יש פה קהילה להט"בית, בעיקר בשביל שהילדים, כשיגדלו, לא יסבלו מהערות הומופוביות. כתבנו פוסט בקהילת חריש בפייסבוק כדי לבחון אם יש בעיר קהילה, וקיבלנו עשרות תגובות והמון תמיכה. אז החלטנו שאנחנו הולכות על זה – עוברות לחריש.

"היו לנו הרבה חששות לפני, הכנו את עצמנו נפשית לזה שאנחנו מגיעות מהעיר הגדולה לעיר אחרת לגמרי ושאנחנו עלולות להיתקל בהומופוביה, והחלטנו שפשוט נתמודד עם מה שיקרה ויהיה בסדר".

וגיליתן הבדל בין החששות למציאות?

סימי: "ממש הופתענו לטובה. כל מה שהכנו את עצמנו אליו לא קרה".

אמילי: "הדבר הראשון שעשיתי כשהגענו לחריש היה לתלות על הדלת שלט עם השמות שלנו ואייקון של לב, לא התביישנו ולא חשנו צורך להסתיר. מהר מאוד גילינו שאנחנו גרות בבניין מאוד מקבל, ליברלי, מאוד גיי-פרנדלי. כולנו חברים, השכנים עוזרים לנו עם הילדים, לא נתקלנו בטיפת הומופוביה מאז שנכנסנו לחריש".

"אנחנו באינטראקציה עם המון אנשים, במיוחד עכשיו, כשאמילי פותחת את העסק", מספרת סימי על הפיצוציה שתפתח אמילי בקרוב בשדרת דרך ארץ, "ואנחנו מדברות עם אנשים וכשהנושא עולה אנחנו תמיד מספרות שאנחנו נשואות עם ילדים, מעולם לא הרגשנו מאף אחד שיש בזה משהו חריג."

"לא סתם קוראים לזה – חיים פרטיים"

בין הזוגות הגאים בחריש, ישנם גם כאלה שנכוו בעבר. רונית וטניה, גם הן זוג טרי בעיר, עברו לחריש מנצרת עילית בקיץ האחרון יחד עם ארבעת ילדיהן וחגגו לא מזמן ארבע שנות זוגיות. רונית עובדת כליצנית בימי הולדת וטניה היא מזכירה רפואית במקצועה, שתיהן גם כותבות שירה וסיפורים ברוסית, וכל אחת מהן אף הוציאה לאור ספר. "גרנו בנצרת עילית במשך שלוש וחצי שנים", מספרת טניה, "והרגשנו שלא מקבלים אותנו שם. חיפשנו מקום עם אנשים יותר פתוחים, ליברליים, לא רק ברמת ההצהרה, אלא בפועל".

במה התבטאה התחושה שלא מקבלים אתכן?

טניה: "היתה תחושה שאנחנו לא יכולות להיות פתוחות לגבי מי שאנחנו, לגבי הזוגיות שלנו, שאנחנו צריכות לספר שאנחנו אחיות, בנות דודות או חברות שותפות לדירה, כי לא יקבלו זוג נשים שחיות יחד. היתה תחושה ברורה של אי נוחות, ובמיוחד תרם לכך צוות בית הספר של הילדים. באחת הפעמים הגיעה אלינו יועצת בית הספר לביקור בית וחשנו שהיא ממש מנסה לחטט ולברר פרטים אינטימיים על הרגלי השינה שלנו ועל טיב היחסים שלנו. היא חקרה ושאלה על נושאים אישיים בצורה ביקורתית ושלילית ולא כיבדה את הפרטיות שלנו או את הזכות של כל אדם לבחור את מי הוא אוהב ואיך הוא חי מבלי לפגוע באף אחד".

"האמנו שחריש כעיר צעירה תהיה פתוחה יותר ומקבלת יותר לזוגיות חד מינית, כי הדור הצעיר מתייחס בצורה שונה וטובה יותר לנטייה מינית שונה", מוסיפה רונית ומציינת כי המשיכה שלהן לעיר התחזקה לאחר שקראו ראיון שנערך עם יצחק קשת בו הוא ציין שהעיר פתוחה לכל שכבות האוכלוסיה ורוצה להוות מודל לחיים משותפים באהבה, בכבוד ובשלום.

ובזמן הקצר שאתן כאן, אתן חשות בהבדל?

"אנחנו מרגישות שעכשיו אנחנו סופסוף יכולות להגיד מי אנחנו", פוסקת רונית, "וכשאנחנו אומרות שאנחנו זוג אף אחד לא מעיר או אומר משהו על זה, אפילו לא שואלים יותר מדי. התחושה היא שדלתות העיר חריש פתוחות לכולם ויש שוויון של ממש. יש פה דתיים, חילוניים, קהילה ברזילאית, קהילה רוסית וכולם מוזמנים לחיות יחד. זה מה שמושך כל כך הרבה משפחות להגיע לחריש ולהתחיל כאן הכל מחדש".