כבר תקופה שלא כתבתי כאן… הרבה עומס של עבודה, ונסיעות, כי עם המעבר הכל הפך להיות רחוק. אבל אולי גם תחושה של אילמות, של קושי לדברר חוויה כל כך מורכבת, שיש לה רבדים שונים בתוך הנפש
עברנו לחריש באיסרו חג סוכות, ומאז אנחנו כאן, מנסים לעכל את המעבר, את התחושות, ואת ההשלכות שלו לחיים שלנו. ועכשיו משהו התפנה לי. גם זמן, אבל אולי גם סוף סוף קצת מרחב בתוכי לחשוב ולהתבונן פנימה. לחשוב ולתאר את החוויות שלי, על מעבר, ועל שינויים ועל חריש.
כל מעבר מביא איתו זרות.
מהי זרות? איך מרגישים כשזרים? אני יכולה רק לכתוב איך זה כשאצלי… ואיך נוצרת שייכות, תחושה שאני חלק ממשהו.
המעבר הראשון שלנו כמשפחה היה לפני שמונה שנים, ועזבנו מקום שהיינו קשורים אליו בעבותות של אהבה. אחרי שכל הארגזים הועמסו על המשאית, נכנסנו אנחנו לאוטו שלנו, זוג עם שלושה ילדים. לאט לאט חצינו את רחובות הישוב, והעיניים נפרדות בדמעות מגן השעשועים, בית הכנסת, הדשא הגדול עם הנוף לוואדי. כשהאוטו עבר ליד גן השעשועים, באותו יום של אחר הצהריים קיצי, ראיתי את הגן המלא בחברינו, ובתוכי הבנתי שאנחנו כבר לא חלק מן המציאות הזו.
למחרת התעוררנו בעיר אחרת. אין שכנה בבית ממול שאפשר לשתות איתה קפה, ולדבר שיחות נפש כשהילדים משחקים לצידנו, אין פינת חמד לברוח אליה כשבבית צפוף וצר. תחושה של ריקנות ושל בדידות.
ומתחיל אז התהליך של השתייכות. לקחת את ביתי ביום הראשון של כיתה א' ולסמוך על הכוחות שלה למצוא את מקומה, ולאט לאט לראות אותה רוכשת חברים, למצוא את המכולת המועדפת עלי ואת הקצב שנראה לי, להתחיל לפטפט עם אימהות ליד הגן, וליצור קשרים שמרגישים בהתחלה מעושים ולא טבעיים. לא להתבייש לדפוק אצל השכנים ממול, ולהתחיל לעשות טיולים רגליים כדי למצוא פינות יפות, אולי גינה קטנה או נוף נוגע, ולהרגיש שהן הופכות להיות הפינות שלי.
בשבילי זרות היא עוורון זמני, כמו להיות בחדר חשוך עד שהאישונים מתרחבים ומתחילים לראות פרטים, או עד שעולה האור והחיים מתמלאים שוב צבע. כל מעבר מביא איתו חוויה כזאת מחדש, להתחיל לקשור את עצמי בחבלים בלתי נראים לאנשים, למקומות, לנוף. וכל מה שכתבתי כאן הוא חוויה שחזרה על עצמה בחיי יותר מפעם אחת, אולי הפעם זו תהיה הפעם האחרונה?
וחריש? חריש עוד מרגישה זרה לעצמה, כך אני מרגישה. האנשים והנוף משתנים כל הזמן, הבניינים עוד עירומים מצמחיה ועוד אין מספיק תחושה של מקום.
אני עוד הולכת כאן בחוסר נוחות, מחכה, מחפשת. לפעמים גם שואלת עת עצמי אם אצליח לחיות כאן, במקום שמביא איתו תחושת זרות כזו. אני מנסה לנשום אל תוך השינוי הזה, וממש כמו הריון ולידה, זה שעברתי את זה פעם אחת לא מקצר את האורך והקשיים של הפעם הזאת.
