נשות המילואימניקים בחריש נלחמות בעורף: "יש רגעים של שבירה"

ב-2 בספטמבר 2025, יום לאחר תחילת שנת הלימודים החדשה, 60 אלף אנשי מילואים גויסו ברחבי הארץ, לסבב לחימה נוסף. מאות מתושבי חריש עלו גם הם על מדים בפעם המי יודע כמה.

על פי נתוני עיריית חריש, מתחילת מלחמת "חרבות ברזל", 1,653 תושבים מחריש נקראו לשירות מילואים – מספר חסר תקדים ביחס לאוכלוסיית העיר, שמונה על פי סקירה עדכנית למעלה מ-40 אלף תושבים, כמעט מחצית מהם, ילדים ובני נוער עד גיל 18.

המציאות הזו יוצרת תמונה מורכבת: משפחות צעירות, לרוב ללא מעגלי תמיכה משפחתית קרובה, שבהן האב נעדר לתקופות ממושכות ואילו האם נותרת לבדה עם מספר ילדים קטנים.

רשת הדדית של נשות מילואים

"יש פה משהו מאוד ייחודי בחריש", מסבירה עינת לסרי, תושבת העיר, אמא לשתיים ומנהלת בהתנדבות את סניף חריש של ארגון "העוגן למשפחות המילואים", שהוקם לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר.

"יש פה הרבה פחות אוכלוסייה תומכת או קרובי משפחה ביחס לערים אחרות, אוכלוסיית משרתי המילואים היא מאוד גדולה בגלל הרכב הייחודי של חריש, וגם יש פה המון-המון ילדים. התוצאה היא חוסר איזון מכל הכיוונים שמקשה מאוד על היומיום".

"מי שתומך בנשות אנשי המילואים הן דווקא נשות המילואים", מתארת לסרי את הדינמיקה המיוחדת שנוצרה. "יוצא שקיימת כאן הדדיות כזאת. לדוגמה, מי שהביאה לי עוגה לשבת – היא אשת מילואימניק שבעלה היה בבית בין סבבים".

"רכבת הרים רגשית"

שני שלום, תושבת שכונת בצוותא ואמא לארבעה ילדים בגילאים 3.5 עד 12, היא עובדת עצמאית שמנהלת עסק לציפורניים מהבית, בעודה מנהלת בשנתיים האחרונות את כל ענייני המשפחה לבדה. בעלה נמצא במילואים כמעט ברציפות מאז תחילת המלחמה.

"אני די סופרוומן בקטע הזה", היא אומרת בכנות. "אבל יש לי רגעים של שבירה, יש רגעים שכבר קשה מדי. זה לא רק אני, זה הילדים. השינויים שעוברים על הילדים מקבלים יותר משמעות ועומק ככל שהזמן חולף, זה מעצב את החיים שלהם, וגם את שלי".

למשפחת שלום אין משפחה מורחבת שניתן להיעזר בה וההתמודדות עם היעדר האב בחגים מהווה אתגר נוסף. "לכי תסבירי עכשיו לילד שאבא לא יהיה בראש השנה, בחג  שהמשמעות שלו היא משפחתית, אבל איפה המשפחה"?

"הצו מגיע בהפתעה, פתאום מאות מתגייסים"

מורן דימרי, עו"ס בעיריית חריש, הציגה בישיבת מועצה  מיוחדת שהתקיימה באוגוסט 2025, נתונים מדאיגים על המצב. "המשפחות מתמודדות עם מורכבויות מאוד קשות – רגשיות ולוגיסטיות. אין סבים וסבתות קרובים, אין את מי שייקח את הילדים מהגן. לכן אנחנו מנסים לייצר מענים יצירתיים: צהרונים מסובסדים, סדנאות טיפוליות, מפגשים עם אזרחים ותיקים שמארחים את הילדים והאימהות, גיוס בני נוער שעוזרים במטלות הבית, המטרה היא שכל משפחה תדע – היא לא לבד".

לדבריה, העירייה נאלצת לפעול במציאות משתנה: "הצו מגיע בהפתעה, פתאום מאות גברים נקראים. צריך להרים מענה תוך ימים. זה דורש יצירתיות, שותפויות וגיוס מתנדבים". דימרי מציינת שבעיר עם מיעוט בני נוער קשה לגייס מתנדבים וקוראת לציבור לגלות עירנות ולהציע עזרה לנשות המילואים בעיר.

על פי נתונים שהציגה דימרי בעקבות סקר שערכה עיריית חריש בקרב 116 משפחות מילואים, הנתונים אינם פשוטים: 43% מהנשים מדווחות על פגיעה בקשר הזוגי,  57% מנשות המילואימניקים שהיו בחופשת לידה במהלך שירות המילואים של בן הזוג לא הצליחו לחזור לעבודה. 83% מהמשרתים ובני הזוג דיווחו על שינויים לרעה בהיקף ההכנסה, ו-50% מהעצמאים דיווחו על פגיעה של למעלה מ-50% בהכנסות.

"84% מהאימהות מדווחות על שינויים בעצמאות הילדים, ועל דרישה מוגברת לנוכחות הורית", ציטטה דימרי מהסקר. "80% מנשות המילואימניקים מבטאות תחושות ייאוש וחוסר תקווה, והן מתמודדות עם זה בכל מיני דרכים לא נעימות".

תמיכה עירונית ויוזמות קהילתיות

ארגון "העוגן" מספק מערך תמיכה נוסף. "יש מערכי תמיכה קהילתיים שנבנו במהלך השנתיים האחרונות", מתארת לסרי. "בקיץ היו בני נוער מתיכון נעימת הלב, שהתנדבו אצל משפחות מילואים בעזרה במטלות הבית כמו קיפול כביסה – זו עזרה חיונית למישהי שצריכה 24/7 לפעול בכל החזיתות, אבל זה לא מספיק".

הארגון מפעיל מערכי תמיכה לנשות מילואים וגם שיתופי פעולה עם העירייה ועמותות כמו "תן גב" וחב"ד. "זה לא פתרון לכל הקשיים, אבל זה עוזר לנשום", היא אומרת.

לסרי מציינת גם  שהעירייה פיתחה מערך רחב של מענים למשפחות המילואים, החל ממימון קייטנות קיץ למשפחות, דרך כניסה חופשית לצהרונים, וערבי הוקרה ותמיכה לנשות המילואים. גם עמותות כמו ראשית תבואתו, התגייסו והפעילו משחקייה בחינם למשפחות.

הפער בין הרצון למציאות

שלום מציינת מענה קהילתי חיוני וחשוב קבוצת הוואטסאפ של נשות המילואים שנפתחה ב-8 באוקטובר על ידי מירית לוי ומאגדת בתוכה מאות נשים מהעיר. "הקבוצה היא עוגן אמיתי. כשמישהי במשבר או במצוקה – מיד כולן נרתמות", היא מציינת אך מוסיפה גם כי למרות המענים הרבים, קיים פער בין הרצון הטוב למציאות המורכבת. "גם אם יש מלא פעילויות ומענים לילדים ולנשים בשורה התחתונה, אני מוצאת את עצמי לבד עם הילדים. אני לא יכולה לבוא וללכת לכל פעילות", מתארת שלום בתסכול. "איך אעזוב את הבית להצגה או לערב הוקרה? הרצון טוב, אבל לא תמיד מתורגם ליכולת מעשית".

לסרי מסכימה עם התחושה הקשה של ה"לבד" ומציינת כי אחרי שנתיים של לחימה, גם הרצון הטוב נשחק: "אנשים פשוט עייפים במדינה, קשה להחזיק התנדבות במשך שנתיים. אני חושבת שזה המקום שהכי חשוב לעורר אותו מחדש, לנסות שהאנשים הכי קרובים ביומיום, השכנים, יוכלו לעזור לנשים שנותרו לבד". לסרי מציינת בצער ש"לא כל בניין בחריש הוא בניין קהילתי".

"נשות מילואים רבות מתלבטות אם לנסוע לשבת, כי החזרה עם ילדים ישנים לדירה היא בעייתית, וקשה לסחוב לבד את הילדים מהרכב בחזרה למיטה. אני מצפה שהשכנים יראו אותן, ישאלו אם צריך עזרה. לא תמיד זה קורה, והרבה פעמים שני הצדדים מהססים ליצור קשר, אבל זה יכול לעזור להרבה נשים בעיר".

המחיר הכלכלי של המלחמה

שלום מסכימה: "אנשים אומרים למילואימניקים 'העם איתכם', אבל בפועל, אף אחד לא עוזר לך", אומרת שלום. "ברגעים הכי שקטים, אחרי שהילדים סוף סוף נרדמים, זה פתאום מכה בי, שאני פה לבד".

שלום מודה שגם כלכלת המשפחה מהווה מקור של דאגה. "לשמחתי, הלקוחות שלי מפרגנות והיקף העבודה שלי לא ירד, אבל זה לא כך אצל כולם. בתקופות הקצרות של האזרחות כשבעלי חוזר לעבודה הוא מרגיש תחושת ניכור וחושש מפני פיטורים. אני יודעת שיש חוק שמגן עליו אבל התחושה היא לא נעימה. הוא בסך הכול עושה את מה שהמדינה קראה לו לעשות, הוא לא צריך לסבול מזה".

לסרי מזכירה את בעלי העסקים העצמאיים בעיר שמתמודדים עם קושי גדול ומציינת גם את מספר בעלי העסקים בעיר שפשטו רגל בשל שירות המילואים הממושך.

נאור שמש, הבעלים של קפה סאנשיין בעיר, הפך לסמל של העסקים שנאבקים בתקופה הזו. בכל פעם שהוא נקרא למילואים, הוא נאלץ לסגור זמנית את המקום. כדי למנוע בלבול בקרב הלקוחות, הוא תלה שלט :"לא סגרתי!! אני במילואים!

פוסט שפרסם חנוך דאום ברשתות החברתיות השבוע, חשף את סיפורו וזכה לאלפי תגובות. "נאור יצא לאפטר ב־4 בבוקר, וב־6 כבר פתח את הקפה", הסביר אחד התושבים, ואילו דאום סיכם: "הוא מייצג עשרות בעלי עסקים בחריש שנקראים שוב ושוב לדגל – ומנסים להחזיק את הראש מעל המים".

בעירייה ובקהילה מודעים לבעיה. "מדובר במכה קשה לעצמאים", אומרת דימרי. "יש ירידה של למעלה מ־50% בהכנסות של רבים מהם. אנחנו מנסים לסייע, אבל הפגיעה הכלכלית עמוקה".

"אנחנו לא מחפשות רחמים – רק הכרה"

הסיפורים האישיים של עינת לסרי ושני שלום משקפים את המורכבות של חריש: עיר צעירה, עם משפחות צעירות רבות, בלי עורף משפחתי קרוב ועם חוסן קהילתי, שנבנה אט אט ואינו מדביק בהכרח את הצרכים בשטח, ואת העומס העצום על כתפי נשות המילואמיניקים בעיר.

"אנחנו לא מחפשות רחמים", מסכמת לסרי. "אנחנו רוצות הכרה במציאות היומיומית שלנו – ובעיקר מענים שיתאימו באמת לצרכים שלנו".

"לא רק עוד פעילות לילדים", מדגישה שלום "אלא תמיכה פסיכולוגית וכלכלית פרואקטיבית. שנוכל לקבל כלים שיעזרו לנו להמשיך ולהחזיק את הבית היפה שבנינו בעמל כה רב".

לקריאה נוספת: חריש מתמודדת עם גל ונדליזם משתולל: "הנוער גדל ואין לו מענה״