טור אישי: על מרחק והיפרדות

תמונה: מתוך הספר “אהרון והעיפרון הסגול”.

עברו שבע שנים מאז עזבנו את גוש עציון. עד אז גרנו במרחק ממש לא גדול מההורים. 15 דקות נסיעה ואנחנו אצלם, לפחות פעם בשבוע. שלא לדבר על בייביסיטר … ואז בחרנו לעזוב צפונה. התירוץ הרשמי: לימודי תואר שני באוניברסיטת חיפה. זה היה מעבר לא קל. שינוי גדול בחיים שלנו. כדי שנהיה מסוגלים לזוז, אמרנו לעצמנו שנחשוב שוב על חזרה דרומה עם סיום הלימודים, אבל לחיים יש דינמיקה משלהם. מצאנו עבודות טובות, גרנו והיינו חלק מקהילה משמעותית. והשנים עברו. היום קשה לנו להאמין שכל כך הרבה זמן עבר. ובכל זאת, בשביל הילדים שלנו, רוב הזכרונות הם צפוניים. הם זוכרים את החוויה של לגור ליד הים, את הטיולים בכרמל וגם את השריפה על ההר. ממרחק הזמן אפשר לומר שזאת תפנית משמעותית בסיפור החיים שלנו.

בשבע השנים הללו, למדנו משהו על המשמעות של להיות רחוק מהמשפחה. זה כבר לא רבע שעה, אלא שעתיים נסיעה עם ילדים באוטו. אי אפשר לקפוץ ספונטני, כל דבר דורש תיאום. מתראים בעיקר בשבתות וחגים, כמעט שלא בימים של שגרה.

כשהייתי ילדה, סבא וסבתא שלי גרו רחוק, וראיתי אותם במתכונת די דומה למה שיש לילדים שלי היום (חוץ מהווצאפ והאינטרנט שלא היו אז ומאפשרים קשר מיידי ופשוט). זה מצער אותי לפעמים. רציתי מאוד שדווקא יהיה להם אחרת. שנגור במקום שבו נתראה יותר. שהם יזכו לראות הרבה את סבא וסבתא דווקא בשנים שבהן הם צעירים וחיוניים, שזה יהיה חלק מהשגרה שלהם. אבל ככה זה כשבתוכנו כזוג וכמשפחה יש בעומק הנפש משאלות שונות שלא תמיד מסתדרות יחד.

ואם כך צריך להבין מהי המשאלה העמוקה יותר שהיתה הסיבה למעבר ההוא שלנו צפונה. אולי רצון להתרחק, להתבגר, להיפרד. להיות ברשות עצמנו ולבנות את המשפחה שלנו ממקום עצמאי יותר. זה עובד אחרת כשרחוקים. יש פחות על מי להישען, וזה לפעמים קשה ומתסכל. אנחנו מרגישים לפעמים בודדים, מאוד מתגעגעים לקרבה משפחתית ספונטנית, פשוטה. מצד שני יש פחות עיניים בוחנות, אנחנו ברשות עצמנו. צומחים ומצמיחים את המשפחה שלנו. הלבד הזה מעצים את הג’אגלינג הזוגי שלנו, את ההחזקה המשותפת והמאתגרת של הספינה המשפחתית.

וכל זה קשור לחריש, כי ההחלטה לקנות דירה כאן, שמה דגש על כך שזו החלטה שיש בה מימד של קבע. במהלך השנים האחרונות בכל זאת היתה תחושה של זמניות. כל זמן שלא החלטנו על מקום של קבע, שאלת הקירבה והריחוק נשארה שאלה פתוחה שאנחנו מתלבטים בה, משחקים עם המשמעויות שלה. אבל עכשיו, כשהמעבר נעשה ממשי, אני מבינה שבעצם החלטנו החלטה משמעותית גם על היחסים שלנו עם בני המשפחה המורחבת.

ההחלטה על המגורים בחריש מתוך רצון להשתקע, מאפשרת עכשיו להרחיב את התמונה ולחשוב על עצמנו מתוך מבט פנימה, ולשאול למה היינו זקוקים להתרחק כדי להרגיש עצמאיים? ואיפה אנחנו היום מול הצורך שלנו להצליח להסתדר לבד. השאלות הללו הן שאלות של החיים. תהליכי הגדילה וההתבגרות הרי לא מסתיימים אף פעם. כל שלב בחיים והאתגרים שלו.

אז אנחנו עוברים לחריש. מולנו, מעלינו, מתחתינו יגורו עוד אנשים שהתרחקו מבית הוריהם כדי לבנות בית דווקא כאן. ואנחנו מאוד רוצים להרגיש בבית. להרגיש ששווה ונכון לנו לחיות פה. שאנחנו ממשיכים לגדול ולהתפתח.

הילדים שלנו גדלים ומתבגרים, אולי הם יאהבו את העיר הזאת. את הנוף, את החברים. ירגישו שזה המקום גם שלהם? ואולי לא. אולי הם יחליטו יום אחד שבשביל העצמאות שלהם הם צריכים לעבור שוב צפונה, או דרומה, לעיר חדשה שבונים… מי יודע? זה כבר המסע שלהם.