כשהעיר ישנה, הם מצילים חיים: סיפורם של מתנדבי ארגוני ההצלה בחריש

בשעת חצות, רוב תושבי חריש כבר שקועים בשינה, אבל עבור קבוצה מיוחדת של אנשים בחריש, הלילה רק מתחיל. משה כהן (33) בעל קצביה ברחוב טורקיז בעיר, עוזב את בני משפחתו ויוצא למשמרת נוספת במד"א. חמי ארלנגר (34) , עצמאי, בעל עסק לעיצוב דלתות, מוודא שמכשיר הקשר שלו לקריאות המוקד של איחוד הצלה פעיל 24/7. וימית יסמין בן הרוש (36), שכירה ואם לשניים, מצטיידת בכלי עבודה ומוכנה לכל קריאה לעזרה ממוקד ידידים. השלושה הם חלק מרשת התנדבות ייחודית שהפכה את חריש לעיר עם אחוז מתנדבים גבוה במיוחד.

משה כהן: 18 שנים של הצלת חיים

משה כהן הגיע לחריש לפני חמש שנים, אבל את הדרך שלו במד"א החל כבר כנער בן 15. במהלך 18 שנות ההתנדבות הוא לקח חלק במגוון רחב של אירועים משמחים וקשים יחד, מפיגועים ועד לידות במקומות הכי לא צפויים. "יש המון אקשן", הוא אומר בחיוך, אבל מאחורי החיוך מסתתרים סיפורים שקשה לעכל, כמו פיגוע הדריסה במרץ השנה, שאירע בצומת כרכור ובו נדרסה למוות תלמידת אתגרי העתיד, יהלי גור. "הגעתי לשם ראשון", הוא משחזר.

כיום, משה משמש כרכז ל-170 המתנדבים בסניף חריש, וכמתאם הפעולות מול צה"ל וגורמי הביטחון באזור צפון השומרון. התפקיד מאתגר במיוחד כשבתי החולים מרוחקים יחסית מחריש, והזמן הוא המטבע היקר ביותר. "בלילה שלפני הריאיון היו ארבעה אירועים שונים", הוא משתף, "וביום הריאיון עצמו טיפלתי בילד שנפגע מקורקינט ברחוב דרך ארץ, ובאירוע אחר הגענו לנקודת חילוץ בברקאי על גב סוסים, אי אפשר היה להגיע לשם אפילו עם רכב שטח".

"אבל הסיפור האישי הכי מצמרר של כהן התרחש לפני עשר שנים. כששב ממשמרת לילה, הוא מצא את בנו התינוק, שלמה, מחוסר הכרה ועם פנים אפורות בעריסתו. "הוא לא נשם", נזכר משה ברגע הכי קשה בחייו. הוא ביצע פעולות החייאה והציל את בנו, שאושפז במשך שלושה חודשים מונשם ומורדם בשניידר. היום, שלמה בן העשר הולך, מדבר ולומד במעון יום שיקומי ברכסים, כמעט בתפקוד מלא. "זה סיפוק אדיר, סיפוק שממלא את הלב, שממלא את כולנו", משה מסביר את המוטיבציה שלו להמשיך. "גם כשיש לי עומס רב בעסק, אין לי בעיה לעזוב את הסטייק שאני חותך ולצאת לאירוע. העזרה לאחר מצליחה למקד את הלב, ולתחושת הנתינה אין תחליף".

חמי ארלנגר: לספק עזרה גם מעבר לטיפול הרפואי

חמי ארלנגר, בעל חברה לדלתות פנים ואב לחמישה, החל את דרכו באיחוד הצלה בשנת 2012 בעקבות אירוע שטלטל אותו. "שכן שלי בנתניה נפטר לאחר שאמבולנס התעכב חצי שעה", הוא נזכר. "רציתי למנוע מקרים דומים על ידי נוכחות כוננים מהירה באזור".

כיום, חמי משמש כראש תחום תחבורה בסניף חריש, ואחראי על כל כלי הרכב בעלי הגלגלים בארגון – אמבולנסים, רכבי תגובה מהירה, אופנועים ואופניים. הוא גם אחראי על בטיחות הכוננים בנסיעה לקריאות.

לדבריו, ההבדלים בין נתניה לחריש משמעותיים. "בנתניה יש קריאות רבות הקשורות למבוגרים ותאונות דרכים יומיומיות. בחריש זה רגוע יותר – יותר מקרים של ילדים ואנשים צעירים, ופחות תאונות עם הולכי רגל, בעיקר בזכות הכבישים הצרים והבאמפרים".

סניף איחוד הצלה בחריש מונה כ-100 מתנדבים, מספר גדול במיוחד ביחס לגודל העיר. "בשכונות בגודל דומה בערים אחרות יש כ-35 כוננים", חמי משווה. "כאן יש פי שלושה".

אבל לא רק הגודל קובע, אלא בעיקר רוחב הלב. כך לדוגמה, באחד המקרים בעיר גילה חמי שנענה לקריאה דחופה, כי בית המשפחה מנותק מחשמל בגלל חוב של 5,000 שקל. "תוך מספר שעות גייסנו את הסכום מכיסנו, כל הכוננים תרמו בהתאם ליכולתם והחשמל חזר", חמי מספר.

במקרה אחר, בזמן טיפול בתינוקת, חמי הבחין באחיה, שסבל מהתקף חרדה קשה. "התברר שהמשפחה איבדה ילד קודם לכן, והילד חשש שגם אחותו עומדת למות. לקחתי אותו הצידה, הרגעתי אותו וטיפלתי בו ברמה הרגשית, כדי למנוע טראומה ארוכת טווח".

"תפקידנו הוא לא רק להציל חיים, אלא גם 'להציל מסביב'", חמי מסכם. "להתבונן במצב המשפחה, ילדיהם ומצבם הסוציו-אקונומי, ולספק עזרה גם מעבר לטיפול הרפואי הישיר".

ימית יסמין בן הרוש: כוננות עם ילדים

ימית יסמין בן הרוש מתנדבת בידידים כבר כשבע שנים בסניף חריש, שמונה כיום כ-300 מתנדבים מהעיר ואזור שומרון רבתי. לפני ארבע שנים הפכה לאם בפעם הראשונה והיום היא אם במשרה מלאה לשני ילדים קטנים זאת בנוסף להיותה מנהלת אזור בחברת קמעונאות. הצורך לשלב בין בית, עבודה ואמהות היא תמיד משימה לא פשוטה, אבל ימית מצליחה לשלב בין כל המשימות גם התנדבות בארגון ידידים.

"זה כיף שאפשר לעזור למי שנתקע עם בעיה של פנצ'ר, מצבר או חלילה, עם ילדים שננעלו ברכב. אפשר לראות אחרי החילוץ את האושר שלו בעיניים", היא מסבירה את המוטיבציה שלה. הניסיון שלה כקצינת רכב ולוגיסטיקה ונהגת משאית בצה"ל תורם לה רבות בביצוע תפקידה. "אני אוהבת במיוחד אתגרים כמו פנצ'רים", היא מחייכת.

בנוסף לפעילותה ככוננית, ימית משמשת כאחראית ציוד אזורית. היא דואגת לאספקה והפצה של ציוד חיוני למתנדבים – בוסטרים, ברגים, ג'קים וכבלים – מהמחסן בבני ברק.

ימית לא מפחדת לקחת את ילדיה איתה לקריאות. "באחד הבקרים, בדרך לגן, נפתחה קריאה לילד נעול ברכב. אמרתי לילדים שלי, 'אני הולכת לעשות מצווה, לעזור לילד לצאת מהרכב'. והם רואים את הכול, הם שמחים, הם מאושרים, והם מתרגשים מזה שאמא בעשייה טובה. זה מלמד אותם לעשות טוב לאחר".

ימית לא מתפלאת שילדיה משתפים עימה פעולה. הם רגילים לזה, עוד מזמן היותם בבטן. "בחודש תשיעי עם בטן ענקית עוד התנדבתי ויצא שביום אחד חילצתי שלושה ילדים מרכבים נעולים", היא נזכרת. "זה גרם לי 'להתמכר' לפעילות".

היא מדגישה את חשיבות התמיכה בהורים: "צריך 'לאפס' את ההורים שילדיהם נלכדו ברכב, לעודד אותם ולהסביר להם שהכול בסדר, וזו לא אשמתם".

לדברי ימית שיתוף הפעולה בין ארגוני העזרה בחריש הדוק במיוחד. "רוב הכוננים של ידידים מתנדבים גם במד"א וגם באיחוד הצלה", ימית מסבירה. "אנחנו מתמקדים בחילוץ עצמו – פתיחת רכב נעול – בעוד הארגונים האחרים מטפלים בפן הרפואי. כולנו ביחד עושים את העבודה המשותפת".

רשת ביטחון קהילתית

המכנה המשותף לכל המתנדבים הוא הסיפוק העצום מהנתינה. "רמת ההתנדבות בחריש גבוהה, ואירועים נסגרים במהירות בזכות היענות הכוננים המהירה", ימית מעידה.
משה קורא לתושבים: "בואו, תירשמו לקורסים. קורס קטן יכול להציל חיים". חמי מוסיף: "לשמור על החיים, החיים חשובים. מניעה, במיוחד בחינוך ילדים, היא המפתח הגדול ביותר להצלת חיים".

בעיר שבה בתי החולים מרוחקים, המתנדבים הם הקו הראשון והחיוני ביותר. הם לא רק מצילים חיים – הם יוצרים רשת בטחון קהילתית, מלמדים ערכים לדור הבא, ומוכיחים שאפשר לשלב בין חיים עמוסים לבין נתינה למען הזולת.

"יש פה משהו מיוחד", מסכם חמי ארלנגר. "הקהילה הזו, עם כל השונות שבה, הופכת את חריש לעיר שאכפת לה".
משה כהן מוסיף: "אנחנו אולי מתנדבים בשלושה ארגונים שונים, אבל כולנו עובדים למען מטרה אחת – הצלת חיים".
וימית בן הרוש מסיימת בחיוך: "אם כל אחד יקדיש שעה בשבוע למישהו אחר – חריש תהיה העיר הכי טובה בארץ. אולי היא כבר כזו".

לקריאה נוספת: הפארק המרכזי של חריש תקוע: הצפי להשלמתו הוא לשנים קדימה