הקהילה של חריש – “עזוב השקעה, בוא נגור כאן!”

בתמונה: פיקניק קהילתי בחריש. צילום: אורן קלר

העיר החדשה חריש כבר החלה להתאכלס. מאות משפחות קבעו בה את מקום מגוריהן בשנה החולפת וממש בימים אלה, במהלך חודשי הקיץ, מצטרפות בכל יום משפחות נוספות לקהילה. יצאתי לשטח לפגוש את האנשים שמגדירים את עצמם כ”חלוצי חריש” ובהחלט ציפתה לי הפתעה

אני מגיעה אל חריש. כבר מכביש 6 ניתן להבחין בעגורנים ובטרקטורים שעובדים במרץ. נראה כי מסתובבים פה יותר פועלי בניין מאשר תושבים. בין השכונות ותחת עננות אתרי הבניה, ניצבים גני שעשועים ססגוניים ומזמינים, בהם מתרוצצים כבר ילדים והורים- מראה שמעיד על החיים הנבנים פה לתרועת הכלים המאסיביים ורעש המכונות.

פונה אליי אישה עם תינוק- “את חדשה כאן? נעים מאוד”. משיחה קצרה איתה, אני מבינה את הנורמות החברתיות הנרקמות תחת המולת הבניה. גם החומר האנושי, לצד חומרי הבניין, בונה כאן משהו חדש. משהו שמתכתב בחדשנות חמימה עם המושג קהילה.

החלוץ החדש בחריש בונה ישראליות אחרת

התושבים שדיברו איתי, התרגשו לספר שהגיעו לכאן בעיקר בגלל המחיר הנוח והרצון ליטול חלק בהקמה של מקום חדש. מוטי, זכיין של חברת שילוח בינלאומית, הגיע ממרכז הארץ עם אשתו יעל ושלושת ילדיהם לחריש לפני עשרה חודשים: “זה נשמע לנו בהתחלה כמו חור, ובכל זאת קפצנו לראות. הגענו לסיור והתאהבנו במקום. הרגשנו שאנחנו רוצים להיות חלק ממה שקורה פה. חלק מקהילה חדשה”.

שלומית, מורה צעירה, הגיעה עם בן זוגה בספטמבר- “הגענו נשואים טריים. המחיר קסם לנו, אבל מהר מאוד הבנו שקורה כאן משהו אחר. המשימה של להקים עיר חדשה בישראל מאוד מרגשת”. שלומית ממשיכה ומספרת בהתלהבות על הקמת העיר חריש, ועל תחושת החלוציות המשותפת לה ולשכנים הגרים עמה בבניין. הרעיון של להקים משהו מחדש מביא איתו תקווה לעתיד אחר, ואפשרות לשדרג את המציאות הקיימת.

אורן, משקיע בנדל”ן ומורה למתמטיקה, הגיע עם אשתו צופיה לראות דירות להשקעה: “לקחו אותנו בהאמר והראו לנו את המקום. הכל היה עפר ובשטחי הבנייה היו במקסימום שלטים. הסבירו לנו מה הולך להיות ואשתי התלהבה. אמרה לי במקום- עזוב השקעה, בוא נגור כאן! חזרנו למרכז והבאנו את שני הילדים איתנו. האוכלוסייה מדהימה והכל קורה לנגד עינינו. דברים קורים מהר מאוד וקורמים עור וגידים. אנשים רוצים לבוא ומביאים גם חברים”.

הכל קורה מהר מאוד בחריש. יש למה לצפות והתכניות מוקפדות לפרטי פרטים. תחושת החלוציות וההתחלה מאפס של התיישבות חדשה, מעירה צלילים ישנים ומנגנת אותם לתוך תזמורת רעננה. מוטי, ממשיך ומשווה את הקמת חריש להקמת הארץ- “זו תחושת סיפוק ענקית והמון כיף. אתה מרגיש שזה שלך, העניין של לקום ולהחליט להקים. לדעת שלקול שלך יש השפעה כי אתה סוג של חלוץ. בזעיר אנפין זה כמו להקים את הארץ”.

שלומית מוסיפה ומספרת על קהילה חדשה מלאה באופטימיות וכמיהה לשיתוף פעולה- “יש תחושה שמתחילים משהו חדש ורוצים להתחיל ברגל ימין. שומרים על שיח טוב וכולנו משווקים את המקום. יש תחושה של הכלה. בבניין אחד יכולים לגור רווקים, נשואים, דתיים, חילוניים וערבים. וכולם בשכנות טובה ומקדשים את ערך החלוציות הזה כדי שהכל יהיה טוב לכולם. היה למשל ויכוח על מעלית שבת ובסופו של דבר החליטו שכולם ישבו יחד על קפה כי הכי חשוב להקשיב אחד לשני ושכולם יהיו מרוצים. לא באו ממקום של התרסה, אלא של אחדות וקבלה. הסתדרו על שעות של מעלית שבת וההתנהלות היתה מאוד מרשימה, מנומסת וחמימה”.

יש מקרים רבים בהם יש ניגודי אינטרסים, אבל נראה כי קהילה חזקה מסוגלת להתגבר על רובם. הרצון לבנות פה משהו אחר, משהו טוב יותר, מוציא מהתושבים כוחות לוותר ולהכיל את האחר. אורן טוען כי ההכלה וההשקעה בקהילתיות קשורות בשיח בין התושבים- “אני חושב שהתרבות המתפתחת הרבה יותר טובה מבערים אחרות. גם יהוד, למשל, זו עיר שצמחה משכונה, אבל השיח והאיכות שונה. כל אחד לעצמו. בחריש יש גם איכות מאוד גבוהה של אנשים לדעתי, ומרגישים את הביחד. הקהילתיות. אין דברים כאלה בערים אחרות. אולי רק במושבים מסוימים או קיבוצים”.

בחריש, הקהילתיות היא בטעם של פעם, אך החלוציות וההקמה של קהילה חדשה בעיר חדשה, היא חלוציות מהדור החדש: הדור המפונק, שרוצה הכל מהכל ומשתמש בטכנולוגיה להעברת מסרים ויודע גם ללחוץ על הכפתורים הנכונים. הרשתות החברתיות גועשות, וככל שהבניה מואצת, כך התושבים מעורבים ופועלים יחד להגשמת מטרות שישרתו בסופו של דבר את כולם.

מוטי – “אנחנו מתמודדים עם הרבה אתגרים. לא מעט אבק בגלל הבניה, אבל הקהילתיות מחפה על זה. החינוך מתגבש ויש בהחלט ישראלי יפה וחדש שנוצר כאן. בלי ההתרסות והחוצפה, בלי אגרסיביות… בניגוד לישראלי שהתהווה בשנות החמישים במדינה, הישראליות החדשה כאן יותר מפונקת ודורשת. איכות חיים כאן ועכשיו. משתמשים ברשתות חברתיות והכל בחוץ. מאוד אמוציונליים ומצד שני דברים זזים”.

“למי יש פטרוזיליה? למי יש מקדחה?”

הקהילתיות החדשה המתגבשת בחריש, אם כן, היא בעיקר מודרנית ומשתמשת במדיה החברתית ככלי להגשמת יעדים ישנים ומוכרים מהחיים של “פעם”. במקום בו החדש והישן מתערבב ויוצר בלילה כל כך מעניינת, ניתן למצוא קבוצות וואטסאפ וקבוצות פייסבוק על פי נושאים- לכל בניין קבוצה, לכל גן, חוג, קבוצת רוכשים וסתם חברים מהשכונה.

“אנשים כותבים בקבוצה באחת עשרה בלילה- למי יש פטרוזיליה? ומייד אנשים מביאים לך צרור פטרוזיליה עד הדלת. למי יש מקדחה? והנה המקדחה כבר אצלך. אחד עוזר לשני למצוא דירה. מי שנכנס לקבוצה מייד מקבל הודעה- בואו תשתו קפה, בואו נכיר. כמה ילדים יש לך? תבואו לשחק, תבואו לפיקניק” (אורן).

הפן הוירטואלי לא פוסח על אורח החיים בקהילת חריש, רק מאפשר לחברים להיעזר האחד בשני כמעט מבלי לצאת מהבית. כמעט כל אדם שדיבר איתי, ציין לטובה את העזרה ההדדית והרצון של כולם לסייע, גם בנושאים זניחים. הבקשות בקבוצות, והשאלות המופנות לחברים, הופכות במהרה לחברות אמיצה וחופשות משפחתיות משותפות. יהיו אנשים שיעידו כי מצאו חברי אמת ממש במקרה בבניין ממול. לא ברור אם זו תחושת החלוציות המעוררת את הצורך בקהילה קרובה ומגובשת, או שמדובר בסתם רצון להכיר את השכנים החדשים.

“מצאנו משהו תמים שהלך לאיבוד”

תחושת הגורל המשותף וגישת הקהילה המזמינה, נוטעים תחושה של ביטחון ומגרשים רוחות של ניכור. עבור מוטי מדובר בהצצה נוסטלגית לילדות של שנות השמונים- “אנשים הגיעו מערים גדולות, הרבה מהמרכז, ופתאום אנשים בחוץ וילדים משחקים ונמצאים המון אצל השכנים. וכולם חברים כמו שהיינו בעבר, בילדות שלי. תחושה שמצאנו משהו תמים שהלך לאיבוד”.

התחושה של “קיבוץ בתוך עיר” גורמת לתהליך הפוך ממה שאנחנו מכירים מערים אחרות. מסתבר, שהניכור והריחוק של תהליכי עיור מקבל מפנה כאשר מדובר בהקמת עיר חדשה. כולם קרובים, כולם מכירים. כולם רוצים לעזור לך. אתה יכול למצוא כאן הכל, רק תשלח את ידך. כשכיתתי רגליי בחיפוש אחר קפה (ולא מצאתי), הייתי בעצמי עדה למחזה נדיר במחוזות העיר הגדולה: ילדים ניצבים תחת חלון של אחד הבניינים החדשים וקוראים לחבר להצטרף אליהם למשחק כדורגל. בצד השני של הרחוב, חבורה אחרת הכוללת מספר נשים, גבר אחד ושתי עגלות תינוק, ולפניהם משחקים ילדים בכל הגילאים. כולם יחד, כאילו גדלו ושיחקו כך מאז ומעולם. אין פה קפה עדיין, חשבתי לעצמי… אבל משום מה לא יראה לי מוזר פשוט לפנות לזוג ההוא, המביטים לרחוב מדירת הגן שלהם, שיעשו טובה ויכינו לי כוס קפה ועל הדרך גם יספרו לי מה עוד קורה כאן.

אני ממשיכה ומשוחחת עם העוברים ושבים. כולם מרגישים שיש למי לפנות, ונראה לי שגם העירייה ממשיכה את דרכיהם של התושבים ומקיימת את ההבטחה לקירוב לבבות. אורן מציין לטובה את ראש העיר– “חששנו מזה שהוא דתי, אבל הוא אדם מקסים. תמיד שואל לשלום כולם ורואים אותו הרבה. הטלפונים של העובדים בעירייה חופשיים לכולם. העוזר של ראש העיר גם תמיד בסביבה ומאוד מסביר פנים”. הרבה תושבים חילוניים חששו בתחילה מכך שראש העיר הוא אדם דתי. כל מי שדיבר איתי סיפר כיצד חששותיו התבדו מהר מאוד. כל בעיה מטופלת מהר ויש קשר אישי וחמים עם כל תושב ותושב. שלומית מספרת על קושי בהתנהלות עם תחבורה ציבורית שטופל מיד- “ביקשנו פעם להוסיף תחנות אוטובוס וספסל ותוך מספר ימים הייתי בהלם כשיצאתי וראיתי שכבר הוסיפו תחנות וספסל. הכל זז מאוד מהר ומטופל. מוטי אומר שיתכן ובעתיד הדברים יעבדו באופן קצת שונה, אבל “בעיר רגילה אין לך גישה לראש העיר כמו פה. אתה מעלה נושא ומייד אתה רואה שדברים זזים מול העיניים שלך. יש המון פעילויות מטעם העירייה.

“הכרנו חברים לחיים, ובגיל שלנו זה לא ממש טריוויאלי”

שיתוף הפעולה בין התושבים לעצמם, וביניהם לאנשי המפתח בעירייה, יוצר מפגשים ופעילויות רבות ביוזמת כל אחד מהצדדים. נראה כי הפעילויות לחגים מאורגנות בדרך כלל על ידי העירייה וכוללות הופעות והצגות לציבור הרחב, ואילו פעילויות של פיקניקים מאורגנות בעיקר על ידי התושבים עצמם. “יש המון פארקים ומתארגנים ל”על האש”. יש אנרגיות טובות. ככל שעובר הזמן, אנחנו נפגשים עם אנשים ומכירים הרבה אנשים טובים וממש אחלה. היינו בהמון פעילויות משותפות כמו פיקניק שכונתי. בגלל שאני גם צלם, אז חלק גדול מהתמונות שתמצאי בפייסבוק שלנו, אני צילמתי. אני שותף פעיל בארגון של הפעילויות החברתיות ומאוד שמח על כך” (אורן).

חלק נכבד מתחושת חיי הקהילה, מתוחזק על ידי פעילויות חברתיות בשעות הפנאי. יש רצון להיפגש וליזום ערבי תרבות בנושאים מגוונים. שלומית מאוד מרוצה מהמפגשים המעצימים של חברי הקהילה: “הקהילה שלנו מאוד חמה. יש המון ערבי נשים, שיעורים ושבתות יחד. נותנים מענה גם לגילאי נוער ובקהילה הדתית, משפחות מארחות לשבת משפחות אחרות. יש לנו חברים שהיו בקורסים של מנהיגות שהמועצה מארגנת. מאוד נהנו. כולם מפרסמים הכל בקבוצות הוואטס אפ ויש תחושה של העצמה הדדית. שיש על מי לסמוך. יש פעילויות שהמועצה מארגנת לחגים וכל מיני אירועים לכל הדתות ולכל המגזרים” .

החברות בתוך הקהילה מתגבשת ואפשר למצוא משפחות שלמות שהתחברו אחת לשניה ומקיימות חגים משותפים וימי כיף. מוטי מספר על חוויה כזו עם זוגות ומשפחות שהכירו תוך כדי התמודדות עם אתגרים משותפים – “נכנסנו לפרוייקט בבנייה ומאוד התגבשנו עם החברים שם. מאז שהכרנו אותם התמודדנו עם המון אתגרים יחד, אבל אנחנו יוצאים יחד לטיולים משפחתיים, ארגנו ויזמנו הרבה מאוד מסיבות וערבי כיף. הכרנו חברים לחיים, ובגיל שלנו זה לא ממש טריוויאלי”.

כמה כיף ומעניין לראות כיצד מתגבשת קהילה בעידן מודרני וטכנולוגי. ואיך שיר נולד? כמו תינוק- רענן, מחייך לכולם ורוצה לטרוף את הכל. אנשי קהילת חריש טורפים את מה שיש לחלוציות שלהם להציע בעיר המתפתחת – אולי בונים לעצמם משהו חדש שטרם נראה כמותו בארץ ואולי יום אחד יתעוררו מהאופוריה הממכרת ויבינו שהם חיים כמו כולם: ישראלים שחיים בזכות המינוס, עייפים מהמירוץ הישראלי המטורף ובעיקר מותשים ועצבניים מהחום. ימים יגידו. בינתיים נהניתי לראות איך אחרים נהנים. נהניתי לפגוש מודעות ורצון לפיתוח עצמי בתוך חיי קהילה. יש משהו קסום ומזמין בעיר הזו. משהו שאולי מסוגל לספק צורך שכבר שכחנו להצביע עליו. אני, בכל אופן, את הקפה שלי בעיר החדשה קיבלתי. מבלי שביקשתי ומבלי שמצאתי בית קפה בחריש.


פרוייקטים בחריש

3 תגובות לפוסט זה
  1. תודה רבה על הכתבה המפורטת! ארגנתם לי את החומר בצורה מצויינת ויעילה!

  2. מקסים!!! ממש השראה לבוא לגור בחריש. אני מאוד אוהבת את המושג של קהילה ובעיקר את התחושה החמימה של קהילתיות. למי שלא שותף פעיל בבית כנסת קשה למצוא במרחב העירוני את התחושה הזו והנה בחריש. התמימות שהייתה חוזרת כמו שכתבת. איזה כיף

השאר תגובה

גודל גופן
ניגודיות

הירשמו לניוזלטר שלנו

וקבלו עדכונים על חריש ישירות לתיבת המייל

בכל שלב ניתן להסיר את הרישום לניוזלטר בלחיצה על קישור בתחתית המייל

תודה! נרשמתם בהצלחה