לזכרם: "חריש חיבקה את האבל שלנו. מבחינה רשמית-משפטית הוא אפילו לא הבן שלי, ובכל זאת חריש מזכירה אותו בטקס"
אליעזר קילינסקי ז"ל נהרג מפגיעת רימון במלחמת סיני. אודליה מנוס איבדה את בנה המאומץ חודשיים בלבד לאחר גיוסו לצה"ל ואילו אמנון בוני מעיד כי הזמן שחולף מקהה את הכאב אבל לא משכיח את זיכרון אחיו, רוני בוני ז"ל, גם לאחר 40 שנים. שלושה סיפורי חיים ושכול
אהרון קילינסקי מתגורר בחריש שלוש שנים. כבר 66 שנה שהוא מקריא מדי שנה 'קדיש' על קברו של אחיו, אליעזר קילינסקי ז"ל, שנהרג במלחמת סיני והוא רק בן 18 במותו.
אליעזר ז"ל עלה לארץ שלוש שנים קודם לכן יחד עם אהרון המבוגר ממנו בשלוש שנים. השניים הפליגו במשך 28 ימים מריו דה ז'נרו לחיפה, במסגרת תנועת הנוער 'דרור' של הסוכנות היהודית.
"אני הייתי מתוכנן לעלות לארץ ולשמש מורה באוניה, אבל ההחלטה שלו להצטרף היתה ברגע האחרון. בבית הספר, הוא נתקל בגילוי אנטישמיות. אחת המורות קראה לו 'יהודי מלוכלך' והוא בתגובה השליך עליה את צנצנת הדיו (קסת דיו) שהיתה מונחת על השולחן. גירשו אותו מבית הספר והוא הצטרף לעלייה לארץ ישראל. השארנו אמא ושתי אחיות בברזיל".
בזמן הקצר של אליעזר בארץ הוא הספיק יחד עם בני הגרעין שלו 'מגדים' לעלות לקיבוץ ברור חיל, לעבור הכשרה בקיבוץ משמר השרון, להתגייס לנח"ל ולהקים עם חבריו את היישוב באר אורה בדרום.
"בשנת 1957 במלחמת סיני הוא שירת בגדוד 906 של הנח"ל. הוא היה בפילבוקס (עמדת שמירה מבוצרת עשויה בטון) אך רימון שהטיל האויב חדר פנימה ופגע לו בראש. זה מה שאני יודע על נסיבות מותו", מציין אהרון.
"גם השנה אני נוסע לברור חיל, שם הוא קבור, לומר קדיש, אבל השנה יהיה לי קשה מאוד", מציין אהרון ומתייחס לגילו, "90 פלוס" – להגדרתו. "זו הדרך שלי לשמור על הזיכרון שלו. הילדים והנכדים שלי הכינו סרט על חיי ואני מספר בו הרבה על אחי ועל זיכרונות כמו הקשר בינו לבין הבן שלי דוב. הוא נהג להביא לו סוכריות בקופסאות פח שחילקו אז בצה"ל.
"אני שמח שמזכירים אותו בטקס בחריש. כך אני שומר על הזיכרון שלו ומעביר את הסיפורים לנכדים ולנינים שלי. שיזכרו".
לתת סיכוי לנער בסיכוי
אודליה מנוס, גרושה ואם לשלושה ילדים עושה את כל המאמצים כדי לשמר את זכרו של נתן סבן ז"ל, חייל בודד ובנה המאומץ.
"נתן היה ילד מוסדות, הוא התגלגל בין משפחות אומנה ופנימיות וחווה חיים קשים מאוד. בגיל 15 הוא החליט לקחת אחריות על חייו, ולעזוב את הפנימיות הדתיות ולבחור בחיים אחרים. הוא עבר לפנימיית אלישיב, ליד חדרה. כך הוא הגיע לאזור חריש וכך הכרנו", נזכרת מנוס, ששימשה כמורה מקצועית בבית הספר לנוער בסיכוי בו למד.
"בתחילה, לא ידעתי עד כמה חייו היו קשים ומורכבים. כמורה מקצועית את לא נחשפת לפרטי הסיפורים ולכל אחד מהילדים שם יש סיפור חיים לא פשוט, אבל הוא נכנס לי ללב".
המפנה המשמעותי ביחסים חל כשאודליה גילתה שנתן נשאר לבד בפנימייה גם בשבתות כי אין לו בית לחזור אליו. "הבנתי שיש הרבה מעבר למה שידוע לי, ביררתי את הנדרש ועשינו את כל התהליך כדי להפוך אותו לחלק מהמשפחה שלי. מאחר והוא היה כמעט בן 18 הוחלט בשיחה עם העו"ס ובתיאום עם הפנימייה לא לעבור הליך משפטי אבל היה ברור לכולם, שאודליה היא הכתובת עבורו בכל דבר ועניין. זכינו שהוא יהיה איתנו במשפחה – זכות מאוד גדולה".
לכוון הכי גבוה
"הוא העיר בתוכנו הרבה דברים, הוא היה אח בוגר מהמם לילדים שלי, הגיע על האופנוע שלו לימי ההולדת שלהם לבית הספר עם בלונים כדי לשמח אותם, הצחיק אותם בארוחות משפחתיות. הוא ידע מאוד לתת ולהעניק מעצמו. החיבוק המשפחתי שקיבל היה מכולנו ואני מאוד גאה בו ובילדי".
"נתן עשה מאמצים גדולים להשלים פערים גדולים והפך לתלמיד מצטיין ברשת אמי"ת. בשל הקורונה גיוסו נדחה בשנה והוא החליט לנצל את הזמן הזו כדי לפתוח דף חדש ולכוון הכי גבוה שהוא יכול בצבא. היו לו תיקים פתוחים על גניבות קטנות והוא עבד קשה כדי לסגור אותם. והוא הצליח.
"נתן התגייס לגבעתי באוגוסט 2020 ובספטמבר הוא חגג יום הולדת 19 ועבר לפלח"ן גבעתי. עלה לגיבוש. עבר את החודש הראשון בהצלחה.
"הוא יצא לרגילה ובגלל הקורונה שהה בבית החייל ברמת גן. אחיו נחמן, חייל בודד גם הוא, הגיע למרכז וביקש להתקלח, נתן הכניס אותו ושילם על זה מחיר יקר. מישהו שם בבית החייל החליט לגרש את נתן, מבלי לדבר איתי בכלל. כשהוא עירב אותי זה היה ממקום של בושה. "עזבי, אני אסתדר", הוא אמר לי. "אני אעבור לבית החייל בבאר שבע" – וזו היתה הטעות שלו. הוא עזב את בית החייל ברמת גן עם 40 קילו של פקלאות שקשורים לגוף שלו עלה על האופנוע ונסע לבאר שבע. במחלף אשדוד הוא עשה תנועה חדה, איבד שליטה על האופנוע ונהרג במקום".
נתן נהרג באוקטובר 2020 ונקבר בבית העלמין הצבאי חולון, בסמוך לבית הוריו בבת-ים.
"חריש מכבדת ומעניקה את המקום הזה לחייל בודד שאין מי שיזכיר אותו ביום הזיכרון. זה לא מובן מאליו. זה מאוד מתכתב עם מה שחריש חרתה על הדגל שלה, שהיא הבית של כולם – גם של אלה שכבר נפטרו וגם של אלה שקבורים הרחק מכאן.
"חריש חיבקה את האבל שלנו, ובעיני זו גדולה ענקית כי על פניו הם לא היו חייבים. מבחינה רשמית-משפטית הוא אפילו לא הבן שלי, ובכל זאת חריש מזכירה אותו".
"חשוב לי שהקול שלו ישמע. הוא כל הזמן נתן. הוא היה בנתינה מתמדת לעצמו ולאחרים. הוא התאמץ למצוא את הטוב בכל דבר ולצמוח מכל קושי כדי למצוא את הגרסה הטובה ביותר של עצמו. זו הצוואה של נתן ואני מקווה שהדברים יגיעו גם לאחרים".
נשאר קבור במושב, המשפחה התפזרה
אמנון בוני מתגורר יחד עם אשתו בחריש בארבע השנים האחרונות. גם בתו ונכדתו מתגוררות בעיר. לראשונה, הוא משתתף בטקס הזיכרון בחריש ולא במושב גילת, בצפון הנגב, שם קבור אחיו הצעיר, רוני (מכלוף) בוני ז"ל. באוגוסט 1982 התגייס רוני לצה"ל. הוא שירת בגולני בלבנון ובעקבות פציעה הציבו אותו בבית הממשל בעזה.
הוא התנדב למלא תפקיד תורן בבסיס בחופשת השבת, למרות שהיה ברגילה, ובחזרתו הביתה, הוא נסע ברכב צבאי, יחד עם עוד שני חיילים. בדרך מעזה, ליד מחסום ארז, התנגשה המכונית שבה נסע במשאית שבאה מולה. שלושת החיילים נהרגו. ביניהם היה רוני, בן 19 במותו.
"ב-40 השנים האחרונות נסעתי בכל שנה לטקס במושב בו גדלנו. עזבנו את המושב לאחר מותו כי אמא שלי לא הצליחה להתמודד עם האובדן במקום בו היא גידלה אותנו. הוא למעשה היחיד שנותר מהמשפחה שלנו במושב, קבור שם.
"אני כיום במצב בריאותי שונה, בעקבות הקורונה חליתי וכיום אני 100 אחוזים נכה. הנסיעה למושב גילת קשה לי ולכן טקס יום הזיכרון בחריש הוא משמעותי מאוד.
"אומרים שהזמן עושה את שלו וזו אמת. עברו הרבה שנים והצער והכאב מתקהים. זה לא כמו בשנים הראשונות בהן הכאב היה עמוק וחד. הזיכרון אמנם נשאר אך הכאב פוחת. עדיין חשוב לי לזכור אותו, לספר עליו לילדים שלי ובעתיד גם לנכדים שלי, שיכירו את דוד רוני".
"נגד הכנסת פוליטיקה לבתי העלמין"
"אני רק מקווה שבטקסי יום הזיכרון השנה לא יעשה שימוש פוליטי ציני. השכול תמיד היה מחוץ לזה ואני נגד הכנסת הפוליטיקה לבתי הקברות שלנו. בתקופה כזו מתוחה של אי הסכמה לא צריכים להופיע פוליטיקאים בבתי העלמין. צריכים להיות נציגי המשפחות בלבד.
"אני חי בתחושה קשה עם הניסיון לחולל פה מהפכה משטרית. גדלתי במושב של חלוצים, חיינו תחת מתקפות של מסתננים מעזה, היו לנו המון בעיות ואף פעם לא ניצלנו את זה כדי לקבל הטבות. הורים שלי ראו את המגורים שלנו שם כמעשה חלוצי. כשאני רואה את המצב כיום אני נחרד. רוני לא שרד, עכשיו חשוב לי שהמדינה תשרוד".
לקריאה נוספת: לזכרם: "החיים הם מאוד שבריריים וצריך לנצל בהם כל רגע"
