ירושלמים לשעבר, חרישאים בהווה: ״ירושלים צרובה בי״

שישה חרישאים, ירושלמים לשעבר, נזכרים באהבה בילדותם, מוצאים קווי דמיון בין העיר שחוברה לה יחדיו לחריש, ומייחלים שהעיר החדשה תתברך באווירה הירושלמית, בשלג, ביופיה של ירושלים, ברבגוניות האנושית ו"אם אפשר גם בכותל"

"ירושלים צרובה בי"

"נולדתי בירושלים בבית החולים 'הר הצופים' ולכן אהבתי מאוד את השיר "מעל פסגת הר הצופים", נזכרת רחלי מיס (35), שחקנית ומוזיקאית יוצרת, המתגוררת 10 שנים בחריש.

מיס היא דור רביעי בירושלים מצד אמה, ואת עבותות האהבה לעיר הקודש, הנחיל לה סבה, רחמים מלמד כהן, שזכה בתואר 'יקיר ירושלים' וכיכר מלמד קרויה על שמו.

"ירושלים צרובה בי. הרגשתי מאז ומתמיד מחוברת לעיר וזו תחושה שהתגברה דווקא לאחר שעברנו למעלה אדומים. גם היום ירושלים היא עבורי בית".

מיס נזכרת בחוויה מהתקופה האחרונה: "נסעתי ברחוב שוהם והתהפכה לי הבטן, הרגשתי בגוף שאני בירושלים, עד שהבנתי שזה בגלל הבנייה עם אבנים ירושלמיות".

החוויות הטובות בתקופת ההתבגרות מהולות גם בזיכרונות קשים יותר מתקופת האינתיפאדה השנייה: "זה היה תרחיש שחזר על עצמו, מאות בנות מתפללות יחד באודיטוריום באולפנה  ואחת לכמה זמן, הצוות שולף תלמידה ומודיע לה שקרוב משפחה שלה נפגע בפיגוע. זו היתה רולטה רוסית. התחושה היתה שהכל מסוכן והכל מפחיד, לא רק בירושלים, בעיקר נסיעה באוטובוסים".

מיס, שמתגוררת מול החורש בחריש, מספרת שהיער מהווה עבורה תזכורת מתמדת לנופים האהובים של ירושלים. "הטבע סביבנו עונה על מה שחסר בחריש, עתיקות היומין של ירושלים. חריש נטועה עמוק בתוך שורשים של טבע עתיק".

לשאלה מה חסר לה במקום מגוריה הנוכחי משיבה מיס: "חסרים לי מקומות להופעה, מוסדות עם סיפור, ותק והיסטוריה, חסרים מקומות ישנים עם אופי. חריש עדיין מתגבשת אני רק מקווה שלצד הרצון לשמור על אחידות אסתטית ומודרניות יאפשרו לעיר לייצר מעט אופי".

"נוף האורנים מזכיר את הטבע בירושלים"

נופר מרגליות (31) ומיכאל שפייכלר (35) הכירו בתחנת אוטובוס בבנייני האומה ומאז לא נפרדו דרכיהם. השניים מתגוררים עם שלושת ילדיהם כבר ארבע שנים בחריש.

מרגליות, זמרת ויוצרת, גדלה ברחביה "ליד בית ראש הממשלה" ולמדה במגוון רחב של בתי ספר בעיר. שפייכלר, פיזיותרפיסט עצמאי, עלה לארץ מרוסיה בגיל 3 וגדל בקריית מנחם כחילוני.

"למדתי באורט גבעת רם ליד האוניברסיטה בתוכנית מופת של מצוינות עם תגבור במקצועות מתמטיקה ואנגלית. את תקופת האינתיפאדה אני זוכר היטב. הייתי תיכוניסט. יש לי חבר שאיבד בפיגוע אח וסבתא.

"אבא שלי, רופא מנתח שעבד בשערי צדק, טיפל בנפגעי הפיגועים".

לצד החוויות הקשות, שפייכלר זוכר טיולים ובילויים עם חברים. "חזרתי בתשובה בתקופת הצבא. היו לי חברים דתיים בקיבוץ עירוני בשכונה שגדלתי בה. מאוד התחברתי, זה הדליק את הניצוץ היהודי ובתקופת הצבא התחלתי להניח תפילין".

שפייכלר חש שחריש מזכירה את עיר הקודש בשני מובנים עיקריים: "טיולי הטבע כאן בסביבה מזכירים מאוד את יערות ירושלים. עד היום כשאנחנו מבקרים את המשפחה שלנו בעיר הבירה, לצערי רק אחת לשבועיים-שלושה, אנחנו משתדלים לשלב טיול בביקור.

ומעבר לזה, חריש משופעת בזוגות צעירים, בחבר'ה שהם בראש שלך, בדומה לאלו שהכרתי בירושלים".

מה יהפוך את חריש ליותר ירושלמי?

"זמן. צריך שחריש תהיה יותר עתיקה".

היופי של ירושלים הוא ה"ביחד"

מרגליות מסכימה עם בן זוגה ומוסיפה: "צריך פה עצים בוגרים יותר. בחריש יש עצים דקיקים ורואים רק בניינים, אין ירוק כמו בירושלים".

מרגליות משוועת גם למוסדות תרבות: "תרבות ומרכזי בילוי זה מאוד חשוב. פאב קטן שמשמש להופעות, אקדמיה למוזיקה, תיאטרון, ירושלים משופעת בהם, זה עושר תרבותי בלתי נתפס".

ילדותה של מרגליות היתה משופעת בעושר נוסף: חיבורים בין גוונים שונים של אוכלוסייה. "הבית שלי היה מאוד פתוח ומכבד. למדתי בקריית משה בבית ספר נעם בנות, זרם תורני על גבול המתחרד, עברתי לבית ספר פלורליסטי דתי, שכיבד את כולם והפך אותי לאדם טוב יותר, וסיימתי תיכון ובגרויות בבית הספר החילוני הגימנסיה העברית".

מרגליות גם סיימה שירות לאומי בעיר שחוברה לה יחדיו: שנה ראשונה במקלט לנשים מוכות ושנה נוספת במוזיאון ישראל. "חוויתי גם את הקשיים של ירושלים וגם את התרבות שבה. היופי של ירושלים, למרות הקיצוניות, הוא ה"ביחד", יש הכול.

"אני לא הרגשתי את החיכוכים והמתחים בעיר אלא ראיתי את הצבעים ואת המגוון האנושי. בבילויים במדרחוב, בכיכר החתולות, פגשתי חברות דתיות וחברים חילוניים אלו היו נקודות מפגש לכולם. תמיד הרגשתי שיש משהו מחבר בין כולם – הרגשתי את כור ההיתוך ואת הקדושה של העיר בצבעים הרבים שיש לאנשים שבה".

מרגליות מתרגלת את תחושת הבית שעדיין חסרה לה בחריש ומודה שעם הזמן שחולף היא מניחה עוד לבנה ומעמיקה עוד שורש: "הייתי רוצה להביא לכאן את המשפחות שלנו. אנחנו כל הזמן על הקו חריש-ירושלים. זה מאוד קשה. אני רוצה להביא לחריש את ההורים, להביא עצים בוגרים ואם אפשר אז גם את הכותל".

"ירושלים היא לא כתובת אלא חוויה והוויה"

"רמת אשכול, השכונה שגדלתי בה היא כיום שכונה חרדית. זה לא החזון שלי עבור חריש. מצד שני, ברור לי שבחריש מתנהל כיום משחק דגלים, כיבוש טריטוריות. אני מקווה שלמדנו משהו ונבנה פה משהו חדש שיאפשר לכולנו לחיות פה", מציין עודד סולר (48), מטפל בשיאצו ומאמן כלכלי.

סולר היה ילד "מפתח" שמיהר לצאת אחרי הפסקת הצוהריים הכפויה, החוצה, לחברים. "שיחקתי המון קלאס, 'קרוב לקיר' ו'גוגואי'ם ו'קולולוש' ו'שוטרים וגנבים' בגבעת התחמושת. רק בצבא הבנתי שגדלתי בחממה מטורפת. הייתי נחלאי ושמוצ'ניק וגיליתי שאני צריך "לשנמך" את השפה ולדבר פחות "ירושלמית" כדי שיבינו אותי. הבנתי גם שכנראה שיש משהו במושג הזה של 'ילד טוב ירושלים'".

סולר למד בתיכון בעל המוניטין רנה קסין. "היינו השכבה הכי גדולה בהיסטוריה של בית הספר 450 תלמידים. בכנס מחזור שעשינו לאחרונה גילינו ש-85% עזבו את ירושלים ו- 5% התחרדו. לא נשארו לי חברים בירושלים".

למרות זאת, סולר מגדיר עצמו עדיין כירושלמי כי "ירושלים היא לא כתובת אלא חוויה והוויה". ה"ירושלמיות", לתפישתו, היא היכולת לראות ולהבין אנשים שונים ממנו. "אני נהנה מהגיוון התרבותי של האוכלוסייה בעיר. לא מפחיד אותי או מלחיץ אותי לראות אנשים שלא דומים לי. השכנים מולי הם חרדים ומעלי יש עולים חדשים. זה בסדר, כל עוד זכות הקיום שלי לא נפגעת".

סולר אינו שותף לצמא של שפייכלר לניחוח של עתיקות: "כבן של אדריכל ברשות העתיקות, יש לי תודעה עמוקה לעבר. אני מאוד אוהב היסטוריה ומקווה שנלמד ממנה לעתיד. עם זאת,
העובדה שלחריש אין היסטוריה מקלה על היכולת לבנות מקום חדש. לא צריך לסחוב את ההיסטוריה על הכתפיים".

זיכרונות משכונת גאולה

שרי טייכהולץ (31) התגוררה בשכונת גאולה עד נישואיה בגיל 18. "אני חרדית לשעבר, לפני שלוש שנים התחלתי תהליך של יציאה מהחברה החרדית ותהליך של התקרבות לעצמי וריפוי עמוק. כיום אני מלווה אנשים בתהליך יציאה מהחברה החרדית, אני מרצה על סיפור החיים שלי ומנחה סדנאות התפתחות ומנהלת את קהילת "יוצאים בפרדס" – קהילה של חרדים לשעבר מאזור פרדס חנה, חריש, חדרה והסביבה.

"גדלתי באופן מאוד רחוק ושונה מאורח חיי כיום. התגוררנו בשכונת גאולה ממש ליד מאה שערים. למדתי בבית ספר באידיש שהוא אפילו לא 'בית יעקב'. גדלתי בבית מאוד-מאוד שמרני וקיצוני. אני בעיקר זוכרת חוויות של הליכה מרובה ברגל, כמעט ולא היינו נוסעים ברכב או באוטובוס".

טייכהולץ, אם לארבעה ילדים, נמצאת בעיצומו של תהליך גירושין "שמכבד את שני הצדדים" ומתגוררת עדיין עם בעלה החרדי. "הילדים שלנו מקבלים חינוך דתי. אני לא דתייה ולשמחתי חריש מספקת אפשרויות מתאימות גם לי, גם לו וגם מסגרות חינוך מתאימות לילדים".

לשאלה האם חריש מזכירה לה את ירושלים משיבה טייכהולץ בכנות: "אני גרה בשכונת פרחים ובטיולי בשדרת ההגשמה אני רואה לעיתים את האוכלוסייה ממאה שערים, תולדות אהרן, שמתגוררת בסמוך.

"אני רואה את הילדים בני ה-8 אוחזים בידם של אחיהם בני השנתיים ולוקחים אותם לתלמוד תורה – כך גדלתי. מתעורר בי רצון, במיוחד שאני רואה את הנשים, לפנות אליהן ולומר "גם אני הייתי פעם כמוך"".

"לחטוף אבנים בכותל"

שמריהו ירט (32) הוא סטודנט לסיעוד במכללה חרדית בבני ברק וחובש מתנדב באיחוד הצלה. ירט נולד בארה"ב ועלה לארץ בגיל צעיר. גם הוא גדל בשכונת גאולה והתגורר בירושלים עם בנו ועם אשתו יהודית, ירושלמית גם היא, עד למעבר שלהם לחריש לפני 4 שנים.

למרות שמשפחתו השתייכה לחסידות גור, ירט התחנך בתלמוד תורה זילברמן, זרם המתנגד לחסידות. ״למדתי בעיר העתיקה על כל המשתמע מכך: לקום מוקדם, לנסוע בהסעה של התלמוד תורה ולחטוף אבנים בכותל. לצד החוויות הלא פשוטות, ירט זוכר גם טובות יותר

"כל ילד שהיה מגיע ל"ותיקין" בכותל, מנין תפילה בנץ החמה לפני הזריחה, היה מקבל דולר. באותה תקופה שווי הדולר הספיק לנו לשתי ארוחות של לחמניה ושוקו או פיתה וזעתר מהמאפייה המקומית. לעיתים היינו בורחים מהשיעורים לפלאפל קרוב ויושבים כמו על מקרר הארטיקים ומרכלים עם בעל המקום.

ירט המשיך בלימודים התורניים אך לא מצא את עצמו בישיבה. הוא התגייס, שירת כאיש קבע באמ״ן והתחתן במהלך השירות.

הזכייה בהגרלה של מחיר למשתכן הביאה אותו לחריש, פה הכיר את ארגון איחוד הצלה, שהפך לביתו השני. בתפקידו כחובש-מתנדב מכיר ירט את פניה הרבות של חריש, בדומה למגוון האנושי הרחב בירושלים.

ירט בחריש: "אני בא מבית חרדי, מתפלל בבית כנסת דתי לאומי ומטפל גם בחבר'ה מתולדות אהרון וגם בחבר'ה שמצביעים לליברלים".

"בירושלים אפשר למצוא את כל התרבויות בעולם. את יוצאת מגאולה שצמודה למאה שערים ועוברת דרך הכנסיות האתיופית והרוסית וממשיכה לברים של ההיפסטרים הירושלמים.

"הרבגוניות של האוכלוסייה בחריש מזכירה לי את זה. אני בא מבית חרדי, מתפלל בבית כנסת דתי לאומי ומטפל גם בחבר'ה מתולדות אהרון וגם בחבר'ה שמצביעים לליברלים".

למרות האהבה הגדולה של ירט לעיר החדשה והצעירה, הוא מודה שיש בו געגועים לעיר הולדתו ובעיקר לבית הכנסת הגדול "שם התפללתי רוב שנותיי הבוגרות", אבל גם למזג האוויר, לשלג ו"לאווירה שאי אפשר להסביר אותה".