במהלך חמש השנים האחרונות, קהילת נרקיס, הייתה הרבה יותר מסך האנשים שחיו בה. עשרות גמלאים וגמלאיות, שבחרו לא להזדקן לבד, הקימו קהילה עצמאית, פעילה ומעורבת. הם גרו בדירות שונות באותו בניין, תמכו זה בזה, חגגו יחד, התמודדו עם משברים לאומיים ואישיים, ובעיקר – חוו פרק חיים מיוחד, חד פעמי.

אבל בשבועות הקרובים, הדירות מתרוקנות, והקהילה – מתפזרת. זה לא סוף פסימי, אלא מציאות מורכבת – שמעלה שאלות קשות על אחריות חברתית, תכנון עירוני, והאפשרות להזדקן אחרת במדינת ישראל של 2025.

חמש שנים חלפו מאז קיבלה קהילת נרקיס 32, בשכונת הפרחים, את הדירות מחברת דונה – חברת בנייה שהשכירה להם דירות במחיר מסובסד תמורת הטבת מס מהמדינה. מה שהתחיל כניסיון פורץ דרך בחיי קהילה לגיל השלישי, הופך כעת לסיפור של הצלחה שהסתיימה בטרם עת.

"לא מרגישה כישלון"

תמר נרקיס גל (77) היא ממייסדות הקהילה והרוח החיה מאחורי הרעיון, שמעצים מבוגרים בני הגיל השלישי ומציע להם מסגרת מגורים קהילתית.

"קודם כל אני לא מרגישה כישלון", היא אומרת. "למדתי והבנתי הרבה מאוד דברים שלא ידעתי. מעבר לזה, כל אחד מחברי הקהילה שלנו חווה תקופה ייחודית מאוד בחיים, החוויה מאוד חזקה".

קהילת נרקיס לא היתה לבד. לפני ארבע ושלוש שנים (בהתאמה) הצטרפו אליה שתי קהילות גמלאים נוספות בעיר – צבעוני ולוטם. ביחד, הם יצרו יחד רשת של "קרובים-קרובות" בשכונת הפרחים בחריש, שמונה כ-24 בני הגיל השלישי. הם מתגוררים בשלושה בניינים סמוכים ומנהלים חיי חברה פעילים שכוללים מסיבות, טיולים, התכנסויות, ארוחות משותפות ועוד.

אבל דווקא ההצלחה הביאה לכישלון. "היה ביקוש עצום לקהילות נוספות," מסבירה תמר. "היתה לי רשימה של 70 מתעניינים, אבל בשלב מסוים הבנתי שזה לא יעבוד, אם לא נפתור את בעיית המגורים. שכרנו דירות במחיר מוזל לחמש שנים, אבל לא מצאנו פתרון ליום שאחרי".

תמר יצאה למאבק נואש על הישרדות הקהילה. היא פנתה לכל גורם אפשרי – ראש העיר, משרדי ממשלה, חברי כנסת ושרים. "בחצי השנה האחרונה נפגשתי עם כל מי שרק חשבתי שיוכל לעזור. ניצלתי כל קשר אפשרי".

כנציגת הקהילה היא הגיעה אפילו לכנסת, לישיבות ועדת ניצולי שואה, ולפגישה עם שר השיכון. "היתה הרגשה שהפקידים מצויים בעניין, אבל גם זה לא עזר. הסתבר שזה לא בידי שר השיכון בכלל, כי מדובר ביזם פרטי".

כוס קפה בפיג'מה וארוחת שישי

עבור בהירה קורן (78), שהגיעה לחריש בעקבות בתה, חמש השנים בקהילה היו תקופה מיוחדת בחיים ושונה מכל מה שחוותה קודם. "הכול מאוד חופשי ופתוח. מאוד מאפשר. אין התחייבות, לא מכריחים אותך לשום דבר. מצד שני יש הרבה יוזמות חברתיות והתארגנויות ספונטניות. מי רוצה לקפוץ לקפה? מי רוצה לצאת להליכה?".

"אני לא יכולה לומר שלא היו לנו חילוקי דעות במהלך השנים, אבל לא היו מריבות או ברוגזים". בהירה מספרת שגם התקבעו מסורות: כוס קפה בפיג'מה, ארוחת שישי משותפת, קבוצת ווטסאפ של 'בוקר טוב' בה כל אחד מברך את האחרים ובאותה הזדמנות מפגין נוכחות בחיים. היא מציינת שהערך המוסף של הקבוצה בא לידי ביטוי בתקופות קשות "את הקורונה עברנו ביחד וזה היה פשוט נהדר", היא נזכרת ומציינת שגם בתקופה הקשה הנוכחית, של חוסר ודאות לגבי העתיד, חברי הקהילה עוזרים אחד לשני. "עוזרים לחפש דירה, למצוא בעלי מקצוע".

בהירה מודעת למחיר של הפרידה. "באוגוסט אני צריכה לפנות את הדירה, אי אפשר להישאר אפילו יום אחד נוסף. כיום אני משלמת שכירות של 2,500 שקלים לחודש, הרבה מתחת למחיר השוק. לחלק מחברי הקבוצה נוספה כעת גם דאגה כלכלית, לא לכולם יש הכנסה מספיק גבוהה כדי לשלם שכירות גבוהה, זה ממש כסף שלא ילך לאוכל. אני לא מקנאה בהם".

"תחושת פספוס"

רמי גרטלר (70) מתגורר שש שנים בחריש, חמש מתוכן עם הקהילה. הוא מביט על התקופה בעיניים ביקורתיות יותר. "יש לי רגשות מאוד מעורבים. זה היה פרק יפה. אבל לי יש לי קצת תחושת פספוס, שלא חשבנו קצת יותר מוקדם על המחר. שלא התארגנו מראש לחשוב מה יקרה כשיגמרו חמש השנים".

רמי מאמין שהיו דברים שאפשר היה לעשות אחרת. "אולי היינו צריכים להביא מנחה חיצוני, לקיים חשיבה מעמיקה יותר על מה אנחנו רוצים ואיך מגיעים לזה. נתנו לדברים לזרום ולזרום".

למרות הביקורת, הוא מודה בערך שהקהילה נתנה לו. "סוג של ביטחון, שיש סביבי אנשים נחמדים, שאני לא לבד. עשינו דברים כאלה שבטח לא קורים עם שכנים חדשים בבניין אחר. החל מדברים שטותיים כמו בצל שחסר לתבשיל, והמשך בעזרה עם רכב תקוע, ליווי לבית חולים או לפגישה עם עורך דין. בסך הכול, כולנו הגענו לעיר חדשה, ולרובנו אין כאן ילדים או בכלל קרובי משפחה. הקהילה לא השאירה אף אחד לבד".

אכזבה מהרשויות: "יש מה ללמוד מאיתנו"

כל שלושת המרואיינים מביעים אכזבה מהיעדר תמיכה של הרשויות. "העירייה קצת איכזבה", אומר רמי. "היינו בקשר עם העירייה, ובכל פעם קיבלנו תשובה של 'אסור לנו להתערב במצבים כאלה, אסור לנו לפנות לגוף פרטי'. לא היה שום ניסיון מצד העירייה לעזור, לצאת מהקופסה".

בהירה מוסיפה: "כתבו עלינו בעיתונות המקומית והארצית, היתה עלינו כתבה בטלוויזיה והגיעו לכאן ממשרדים ממשלתיים כדי ללמוד מאיתנו. דיברנו עם ראש העיר, שביקר אותנו פעמיים- שלוש בתחילת הקדנציה הראשונה שלו, אבל כשביקשנו ואמרנו לו 'בוא, תעשה משהו'… כלום לא קרה".

תמר רואה את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר: "למדינה לוקח זמן להתארגן ולענות על צורך חדש שעולה מהשטח בצורה נכונה. הם גם מחויבים לענות על שאלות חשובות שיכולות לצוץ בקהילה של מבוגרים, שאנחנו עוד לא התמודדנו איתן וגם לא היינו יכולים לבד. אני מתכוונת לבעיות כמו דמנציה, תנועה וניידות, ומוות. אנחנו עוד לא הגענו לשאלות האלו, אפשר להגיד אפילו שניצלנו מהתמודדות עם הבעיה הזו".

"מנקודת המבט של הממונה במשרד הרווחה על דיור מוגן, אין הבדל בינינו לבין אחרים. היא שאלה אותי מדוע לעזור לנו ולא לאחרים. בתור פרטים – לא מגיע לי יותר מאשר למישהו אחר. אבל במה שעשינו כקבוצה יש תרומה לחשיבה קדימה, לפתרונות חדשים. יש הרבה מה ללמוד מאיתנו, ולצערי, מפספסים את זה".

קהילה שעזרה למתג את חריש

למרות הפרידה, חברי הקהילה מאמינים שמשהו יישאר. תמר, חוזרת בחייה לתקופה הסטודנטיאלית ותגור בחריש בשכירות עם שותפה מהקהילה. היא רואה בזה התחלה חדשה. "קורה לי משהו מאוד מיוחד. ממש מדהים. אנחנו פותחות מרחב לימוד חדש, חיי שיתוף".

בהירה החלה בחיפושים אחר דירה חדשה להשכרה בעיר ומקווה שתזכה בשכנים טובים ותומכים.

רמי, מתכנן גם הוא להישאר בחריש ורואה עתיד בקונספט חדש: "זה ניסיון שאני לא מצטער עליו בכלל. להפך, אני אפילו חושב להקים משהו חדש, יותר מובנה. בחזון שלי, אם הייתי צעיר יותר, הייתי מקים קהילה שהיא יותר רב גילאית. אני מניח שנשמור על קשר, אבל זה יהיה אחרת, זה ברור", הוא משיב לשאלה לגבי הקשר העתידי בין חברי הקהילה ומסכם: "אולי זה לטובה".

תמר מקווה שהניסיון המצטבר שלהם יתרום לעתיד. "הניסיון היחיד בארץ בתחום הזה – הוא שלנו. המיזם הזה, וגם הניסיון שצברנו, כבר לא יעזרו לנו, אבל אני מקווה שזה יעזור לשנות בעתיד". היא מציינת כי משרד הרווחה הקים לאחרונה מיזם חדש בשיתוף קרן שח"ף לחיזוק קהילות עצמאיות של אזרחים ותיקים, ומסגירה לקראת סוף הראיון, גם את התחושה המעורבת של גאווה והחמצה. "הקהילה שלנו ומה שעשינו מיתגה את חריש. אבישג, העוזרת של ראש העיר, סיפרה לי שבשדה התעופה, היא שוחחה עם מישהו וסיפרה שהיא מחריש, והוא ישר אמר שהוא שמע על הקהילה שלנו. מהבחינה הזו – זה פספוס לעיר".

תגובת עיריית חריש: "העירייה מלווה בשנים האחרונות את קהילת קרובים-קרובות ומדובר בקהילה ייחודית בנוף העירוני. לאור זאת, העירייה עשתה מאמצים בניסיון לסייע במציאת פתרון. לאורך כל הדרך הוסבר לנציגי קהילת הגמלאים שהמשך השכירות, או שכירות במקום אחר, הם עניין עסקי שלעירייה אין בו צד וגם לא סמכות להתערב. אנו עומדים לרשות קהילת הגמלאים להמשך סיוע ככל שניתן, ומקווים שיימצא פתרון".

לקריאה נוספת: מחריש תצא בשורה? קהילת גמלאים בונה מודל דיור חדש בבניין משותף