משפחות מפונים בחריש: "כל הזמן דופקים לנו בדלת ושואלים מה אנחנו צריכים"

ירקה נראה הקימה חמ"ל אזרחי למציאת דירות ריקות בעיר שעזר לכ-30 משפחות להיקלט בעיר. לירון כרמון דאג לרהט את הדירות, מיכל מיצפון מבקרת את המשפחות ומעסיקה את הילדים. קהילת חריש כולה התגייסה לעזור לילדים ששהו שבועיים בממ"ד בחושך ופחדו לצאת החוצה

28 ילדים השתלבו השבוע במערכת החינוך העירונית, מחציתם בגני הילדים. אין מדובר בילדי משפחות חדשות בעיר, כי אם במשפחות מדרום ומצפון הארץ שעזבו את ביתן בשל אימת המלחמה. השהייה הזמנית בעיר של עשרות משפחות התאפשרה בזכות יוזמות אישיות וחמ"לים אזרחיים. אחד מהם הוא של ירקה נראה, תושבת העיר והרוח החיה מאחורי מיזם שעזר לכ-30 משפחות להיקלט זמנית בחריש.

"המשפחה שלי מתגוררת בנחל עוז. עברתי כמה שעות מאוד קשות עד ששמעתי מהם. קרע אותי לדעת שאני לא יכולה לעזור לאף אחד. אחרי כמה ימים של מצב דיכאוני הבנתי שאני חייבת לעשות משהו, אז כתבתי פוסט בפייסבוק", מסבירה נראה.

"אני לא מסוגלת יותר לשבת בשקט לאור המצב", היא כתבה בפתח דבריה והוסיפה: "אז חשבתי ואולי אני חולמת רחוק מדי. חריש מלאה בבתים ריקים שעדיין לא הושכרו. אני פונה למתווכים, לבעלי דירות, אולי תפתחו את ליבכם ונתחיל למצוא בתים לתקופה הקצרה אך המייגעת שבה אנחנו נמצאים וכך כולנו נוכל לתרום".

עשרות דירות ללא דמי שכירות

לירון כרמון, ממשרד התיווך רימקס חריש, הרים את הכפפה: "פנינו לכל בעלי הנכסים שלנו שיש להם דירות למכירה או השכרה שעומדות ריקות. 27 בעלי דירות, שאינם מתגוררים בחריש, אישרו שימוש בדירה לתושבי העוטף והצפון. המפונה מקבל דירה ריקה, הוא לא משלם את השכירות, אבל משלם את ההוצאות הנלוות של חשמל, מים, גז וארנונה".

כרמון מעיד שעובדי החברה, יחד עם תושבי חריש, התגייסו כדי לרהט את הדירות: "מצאנו את עצמנו מעמיסים מקרר, מזרנים, ציוד מטבח ומשנעים לדירות הריקות".

יוזמה דומה לאכלוס דירות ריקות קידמה גם חברת שפיר מגורים. לדברי טלי כהן, מנהלת השיווק בחברה, שכונת בצוותא קלטה מספר משפחות מפונים בדירות ריקות.

"מצאנו דירות שבדיוק התפנו משוכרים וריהטנו אותן, גם בעזרת תושבי השכונה. בעיקר בציוד בסיסי, מוצרי חשמל וסלי מזון. המשפחות קיבלו את הדירות בחינם עד סוף המלחמה, הם באו עם בגדים בלבד לגופם", היא מוסיפה.

מבית ריק למרוהט תוך דקות

אחת המשפחות שהגיעו להירגע בחריש היא משפחת בן שמחון. רינת (30) מנהריה הגיעה לעיר יחד עם בעלה ושני ילדיה, תאומים בני 10. אחותה וגיסה, חדוה וניב מאיר, הגיעו גם הם עם ארבעת ילדיהם, לדירה נפרדת, במרחק של מספר דקות הליכה.

"קיבלנו פנטהאוז ריק ברחוב טופז וחתמנו על חוזה שכירות, אבל ללא תשלום. הגענו לבית ריק מכל הבחינות ותוך כמה רגעים – ענין של 20-15 דקות והבית הפך למרוהט. אני לא יודעת איך הם עשו את זה".

משפחת בן שמחון מתארת מציאות קשה שגרמה לה לעזוב עצמאית את נהריה, למרות שהיישוב אינו מפונה בהתאם להנחיות הממשלה, בניגוד לישובים סמוכים מאוד כמו שלומי.

"היו אזעקות כל הזמן והיה חשש מחדירה. אנחנו גרים בבית בלי ממ"ד וצריכים להגיע תוך 15 שניות למרחב מוגן. אבל במקרה של חדירת מחבלים, אין אופציה לצאת מהבית ולרדת לחדר מדרגות. הרגשתי שאני חשופה מאוד מאוד. לא עצמתי עין, לא ישנתי, לא אכלתי, ירדתי 7 ק"ג, נכנסתי לדיכאון וחרדות מטורפות. עד שהגעתי לפה".

עיר מוכוונת ילדים

כבר שבועיים שמשפחת בן שמחון מתארחת בעיר. "אנחנו מטיילים בעיר, במגרשים. הפארקים מהממים, הילדים תמיד מוצאים את עצמם. רואים שזו עיר חדשה שחשבו בה על הילדים.

גם העיר עצמה יש בה הכול מהכול. יש סטוקים, אוכל מוכן לקנייה בכשרות מהודרת, באמת, אין משהו שחסר לי. המיקום של הדירה נהדר, חמש דקות הליכה מהשדרה המרכזית. אני לא צריכה רכב ואין בעיה של חניה בעיר".

בן שמחון מתארת תופעה נוספת, התעניינות אדירה של תושבי העיר במשפחה שהגיעה לכאן. "אני חייבת לפרגן לתושבי חריש על הנתינה מעל ומעבר. כל הזמן דופקים לנו בדלת ושואלים מה אנחנו צריכים ומה חסר לנו. לא שואלים רק לצאת ידי חובה. אלא שואלים ופועלים, הולכים ומביאים כסאות, טוסטר, מחשב לילדים שהציל אותנו. פשוט, לא נתפסת החוויה שלנו מהאנשים כאן. יש פה בחריש אוכלוסייה מהממת, היה שווה להכיר אותם, חבל שבנסיבות כאלו".

הסטיגמה על חריש התנפצה

"האמת, היתה לי סטיגמה לא טובה על המקום. בראש שלי חריש הצטיירה כעיר לא מפותחת ותיארתי לעצמי שבטח מפחיד שם", מודה בן שמחון. "בעלי שכנע אותי אחרי שבדק וראה שבחריש יש שגרה מלאה, שלא נופלים פה טילים ואין אזעקות.

"כשהגעתי לכאן, כל מה שחשבתי על חריש התהפך לי ב-180 מעלות. אני רואה את הביטחון, האנשים, הנתינה וכולי התפעלות. הצליחו לייצר לי מציאות אחרת, כאילו אני לא נמצאת בזמן מלחמה, אלא בחו"ל. אם לא היתה לי דירה בנהריה הייתי עוברת לכאן, וזה די הדהים אותי שחשבתי על זה, כי אני בנאדם שאמר שבחיים לא אעזוב את נהריה שאני כל-כך אוהבת. זו העיר בה נולדתי וגדלתי".

בישלו לנו, כיבסו לנו

על תחושה דומה מדווחת גם ספיר גרדוש (38) קצינת מדור משאבי אנוש בכבאות והצלה בתחנות גליל-גולן, שהגיעה לחריש עם בעלה זאב גרדוש, שוטר בתחנת טמרה בצפון. לבני הזוג ארבעה ילדים, חן (12) ירדן (9) ליעם (5) אדל (3). גם הם מתארחים בשכונת אבני חן אחרי שעזבו את נהריה.

"הילדים נכנסו למצב לא טוב מבחינה רגשית בגלל האזעקות. אנחנו לא מוכרזים כעיר מפונה ולכן החלטתי לפנות לחמ"לים אזרחיים. השארתי הודעה וחזר אלי אחרי מספר ימים, דוד, תושב מודיעין ובעל דירה ריקה בחריש. באותו יום כבר הגענו לפה.

"דוד עזר לנו עם מזרונים לימים הראשונים וערך לנו אפילו קניות עם דברים בסיסיים. אדיבות כזו עוד לא ראיתי בימי חיי. מאז ועד היום הוא שואל אותי כל פעם מחדש איך הוא יכול לסייע לנו.

"זאב ואני שנינו עובדים בכוחות ההצלה ורגילים לעזור לאנשים, לא להיות בצד הנזקק. היינו בהלם, לא ידענו איך לאכול את הסיטואציה הזו ואז שחררנו. הבנו שאנחנו לא בבית, לא בקהילה שלנו, לא עם אנשים שאנחנו מכירים.

"הקהילה בעיר קיבלה אותנו בצורה בלתי נתפשת. בשבוע הראשון בישלו לנו כל הזמן. השכנה בבניין כיבסה לנו, והשבוע תרמו לנו מכונת כביסה. שמעתי הרבה בשלושת השבועות האחרונים על החום בה הקהילה מקבלת ועוטפת את המפונים אבל אף פעם לא נזקקתי לזה בעבר. פתאום, בשנייה, את פליטה מהבית שלך. גם קהילת נשות השוטרים הארצית מסייעת לי בצורה משמעותית".

הילדים הסתגרו בממ"ד

גרדוש, מתארת גם היא מציאות מאוד קשה לילדים שהובילה אותה לעזוב. "הילדים הגיעו לפה רועדים. הם נחשפו בימים הראשונים למה שקרה בדרום, לא לסרטונים, אבל למציאות. הם הבינו שחדרו מחבלים ורוצחים. הם לא היו מוכנים לישון בחדר רגיל, רק בממ"ד. וכל היום החדר היה חשוך".

במשך שבועיים שהתה המשפחה בממ"ד, רוב הזמן בלי הנוכחות של אב המשפחה שהיה עסוק בעבודתו השוטפת, עד שהגיע האירוע ששינה את כללי המשחק: "היתה בנהריה התראה של חדירת מחבלים עם מצנחים. זה היה האירוע ששבר את גב הגמל, נכנסתי למצב נפשי לא טוב והחלטנו לעזוב את העיר.

"אני מקווה שלא תהיה פה אזעקה, למרות שהכנתי את הילדים שעלולה להיות, אבל גם אם תהיה, יש לנו דקה וחצי ולא 10 שניות להגיע למרחב מוגן. זה קצת מרגיע.

"הם מחלימים. לאט-לאט הם הסכימו לצאת מהממ"ד למרפסת. הסכימו לישון בחדרים אחרים בדירה. עכשיו אנחנו אפילו מסתובבים בעיר".

להגיע לכל ילד

מיותמים ממסגרת לימודית או כל מסגרת אחרת, נאלצות המשפחות להתמודד כמעט עצמאית הן עם החרדות והן עם השעמום. "פניתי לעירייה כדי לשלב את הילדים במסגרת העירונית, אבל אין אישור לשלב ילדים מישובים שלא פונו רשמית".

מי שהתגייסה לעזור בהעסקת הילדים היא מיכל מיצפון, תושבת העיר, גננת, מדריכת נוער ותושבת העוטף לשעבר.

"אני עוזרת בפעילויות של הילדים כי אין מסגרת שקולטת אותם. שבוע אחרי שפרצה המלחמה פתחתי מיזם שנקרא 'חיוך לכל ילד'. בימים הראשונים עברתי בין משפחות שהגיעו לעיר ונתתי מענה פרטני. אני משחקת עם הילדים, מעסיקה אותם. הבנתי שיש צורך במענה רחב יותר והתחלתי לחפש מקום כדי לערוך פעילויות למספר משפחות בו זמנית.

"בשבוע שעבר התקיימה הפעילות הראשונה של סדנת בלונים במתנ"ס בשכונת בצוותא. השבוע התקיימה גם סדנת גבס. השאיפה שלי היא לייצר שתי סדנאות ביום".

המיזם של מיצפון פועל גם הוא בהתנדבות מלאה. "הסיפור הזה יצא מדם לבי. גרתי בעבר בנתיב העשרה, בכפר עזה. בעופרת יצוקה הילדים שלי היו קטנים בני 4 ו-5 וחטפנו כטב"ם מטר מהבית. הבנים שלי נשרטו מזה. בני הצעיר שכיום בן 19, חזר לעצמו רק לפני שנה מהפוסט טראומה ולכן המטרה שלי היא להגיע לכל ילד כמה שיותר מהר בלי הרבה בירוקרטיה".

"הגיעו לחריש משפחות עם ילדים שרק אחרי שבועיים יצאו מהממ"ד. אני מעריכה שתהליך השיקום יהיה ארוך מאוד, מדובר פה על סיפור של שנים. משפחות לא ימהרו לחזור לאזורים מהם פונו והצורך רק ילך ויגדל", היא מסכמת.

על הקהילה המקומית: "מודל לערים אחרות"

"אנחנו באמת מוקסמים מחריש ומצד שני צריך להתעורר למציאות. אני יודעת שהמלחמה לא תיגמר בחודשים הקרובים, כך לפחות מכינים אותי. אבל בשלב הזה כל מה שאני רוצה לתת לילדים זה דקה לנשום", אומרת גרדוש ומוסיפה את רשמיה מהעיר: "הכול חדש ונוצץ בחריש ואין קקי של כלבים ברחובות. אבל יש הרבה מקומות יפים בארץ, מה שבעיקר בולט בעיניי זה הקהילה פה, האנשים פה מאוד יפים.

"המרקם של האנשים מפתיע גם הוא. ראיתי ברחוב מיליון ואחד סוגים של אנשים יושבים ביחד. אלו דברים שאני לא מכירה. אני רגילה להפרדות, הדתיים פה, והחילונים שם. בשבוע שעבר הוזמנו לארוחת שישי אצל משפחה חרדית בעיר".

מסר לתושבי חריש?

"תודה. זו מילה שאמרתי הרבה לאחרונה אבל צריך לחזור עליה. הייתי גם אומרת לכל התושבים שצריך להפיץ את מה שיש פה. יש פה קהילה מדהימה. הדהים אותי לראות את החוזק שלה. נהריה רק בשנתיים-שלוש האחרונות החלה להיבנות כקהילה ופה מדובר בעיר צעירה שיכולה להוות מודל לערים אחרות. לתל אביב ולערים רבות אחרות יש הרבה מה ללמוד מחריש. שאפו ענק".

לקריאה נוספת: הרוח החרישאית: עשרות מתנדבים, מיזמים, תרומות וחתונה אחת