עזר כנגדם: סבא וסבתא עוברים לחריש

סולי ורוברט ג’ורנו עזבו את בית שאן לאחר 60 שנות מגורים ומתגוררים קומה מעל בנם. גילה ורפאל פניגשטיין נפרדו מרעננה ועברו לבנין סמוך לבתם ומרגלית בובס עלתה מקולומביה ומתגוררת באותה קומה עם בתה. הם עשו זאת כדי לעזור לילדים וגם לבנות חיים חדשים, והם לא היחידים

משפחת ג’ורנו עם סבתא סולי

סולי ורוברט ג’ורנו ארזו את ביתם ועברו לחריש אחרי 60 שנות מגורים בבית שאן. בני הזוג עברו להתגורר באותו בניין בו מתגורר בנם הצעיר רואי ג’ורנו, יחד עם אשתו ושתי בנותיהן. ״רואי נדנד לנו לעבור. הוא אמר שאין לנו כבר משפחה בבית שאן כי כל הילדים שלנו עזבו אותה וקשה להם לבקר אותנו. הוא גם דאג חלילה מה יהיה אם משהו יקרה לנו״, מספרת סולי.

ג'ורנו
סולי ג’ורנו

המעבר של בני הזוג ג’ורנו לחריש אינו יוצא דופן. יותר ויותר הורים מבוגרים מעתיקים את מרכז חייהם לעיר החדשה. ״זה ממש בולט״, מציינת המשנה לראש העיר עידית ינטוב, המכהנת כיו״ר ועדת הקשישים והעולים החדשים במועצה. ההורים רוצים להתקרב לילדיהם, גם כדי לעזור עם הנכדים וגם כדי להיות קרובים ולהיעזר בשעת הצורך בילדים. בהתאם לזאת, החליטה המועצה ממש לאחרונה להקים בית קהילה לאזרחים ותיקים בעיר״.

כ-1,400 תושבים מעל גיל 60 מתגוררים בחריש, כשליש מהם, עברו להתגורר בעיר בשנת 2021. ולמרות שחלקם היחסי של בני הגיל השלישי באוכלוסייה הכללית בחריש עדיין נמוך, השפעתם מורגשת בעיר והשינוי שהם מחוללים בחיי ילדיהם ונכדיהם הוא אדיר.

סבתא בדלת ממול

רחל טורס דה ליאון (38) לא יכולה לדמיין את חייה בלעדי אמה. רחל מתגוררת בחריש כבר חמש שנים. היא עלתה לארץ מקולומביה והתגרשה בשנה האחרונה. היא אם לארבעה ילדים, ביניהם תינוקת בת שבעה חודשים ״שהגיעה בהפתעה״. אמה של רחל, מרגלית בובס (71) מתגוררת בדלת מולה. השתיים מבלות שעות מרובות משותפות ומרגלית מהווה כוח עזר רציני לרחל שהיא אם במשרה מלאה ועובדת כמתווכת נדל״ן.

רחל טורס דה ליאון
רחל טורס דה ליאון בחגיגת בר המצווה של בנה יחד עם אמה, מרגלית בובס

״אבא שלי נפטר לפני חמש שנים ויש לי אח אחד, יבדל לחיים ארוכים, שגר בירושלים. התגרשתי לא מזמן ובעצם אמא שלי היא המשפחה שלי״.

רחל מודה שללא עזרתה של מרגלית היה לה מאוד קשה להסתדר. ״אם אני צריכה לצאת בבוקר אני ישר קוראת לה. היא מטפלת בתינוקת, עוזרת לקפל כביסה, להכין ארוחות. להעסיק מטפלת או להכניס את התינוקת למעון זה לא בא בחשבון, זה מאוד יקר. מצד שני, אם היא צריכה ללכת לרופא, אני לוקחת אותה. היא לא מדברת עברית ולכן קשה לה לתפקד עצמאית. יש לנו שיתוף פעולה מלא״.

רחל טורס דה ליאון
סבתא מטפלת בנכדה. הבת עוזרת לאמה עם קשיי השפה

מרגלית מרגישה בחריש ״מוי ביין״ (טוב מאוד) יש לה חברות מהקהילה הדרום אמריקאית, אלמנות כמוה והיא אוהבת, כך מתרגמת לנו רחל, את האווירה הרגועה בעיר, את הדירות החדשות ואת האפשרות שהעניקה לה חריש ״לגור כמו בנאדם״. אבל יותר מכול, היא אוהבת לבלות עם הנכדים שלה ועם בתה.

״יש קרבה יוצאת מהכלל בין הורי לבנותי״

דפנה פניגשטיין שייכת גם היא לאלה שזכו לגור בסמוך להורים. היא מנהלת גן פרטי ״מהראשונים שנפתחו בעיר״, היא גרושה ואם לשתי בנות (6,9). הוריה, גילה ורפאל פניגשטיין, מתגוררים בבניין סמוך אליה. ״הרעיון תמיד היה קיים, לגור בסמיכות ושהם יהיו חלק מהגן אותו אני מנהלת, אבל זה יצא לפועל רק לפני שנתיים וכל הצדדים נהנים״, אומרת דפנה. ״יש קרבה יוצאת מהכלל בין הורי לבנותי והם מבלים הרבה בשעות אחר הצוהריים יחד. אמא גם עובדת איתי בגן כאם בית ומבשלת. אבא שלי ואני בונים יחד הרבה דברים בגן בשיתוף פעולה. אנחנו כל הזמן נמצאים פה האחד בשביל השני, וזה לא מובן מאליו״.

פניגשטיין
דפנה פניגשטיין (בצהוב) עם הוריה ובנותיה

דפנה גם מעריכה כי ״אין חסרונות במגורים הקרובים עם ההורים, רק יתרונות לטעמי. יש הפרדה כשצריך פרטיות, ויש ביחד שהוא מאוד כיף. יש כבוד אחד לשני ותמיד יש אוזן קשבת לשמוע את העצה של אבא ואמא״.

פניגשטיין
זמן איכות עם אבא: בונים יחד מוצרים לגן

לדבריה, מעבר הורים מבוגרים לחריש הוא בסופו של יום, הליך מתבקש: ״האמת שזה מאוד טבעי. בימי קדם היינו גרים שבטים יחד, של סבים עם נכדים ונינים. זה נראה לי טבעי כשזה מתאפשר, זה טוב לכולם״.

״בגן קוראים לי סבתא גילוש״

גילה פניגשטיין (68) מרוצה גם היא מהמעבר. רפאל והיא עזבו את רעננה שהיתה ביתם במשך עשרות שנים ללא היסוס: ״דפנה הציעה לנו לעבור לחריש ולא היינו צריכים לחשוב על זה הרבה. זה התאים לנו וכך עשינו. דפנה צריכה את אבא ואמא קרוב וגם לנו נפתח חלון הזדמנויות, להתחיל התחלה חדשה בעיר חדשה״.

היא גם אוהבת את עבודתה בגן הילדים יחד עם בתה. ״בגן קוראים לי סבתא גילוש. אני אוהבת את הילדים והם אותי. אני מחבקת אותם, מנקה נזלת, מבשלת ואני חלק מהצוות. טוב לכולם שיש דמות מבוגרת כמוני בגן״.

פניגשטיין
קשר חזק עם הנכדות

גילה ורפאל אף ניסו בעבר להקים קהילת גמלאים בחריש, ניסיון שלא צלח. ״הקמת הקהילה לא יצאה לפועל אבל יש לנו הרבה חברים בחריש, פעילויות רבות וכל מה שאנו זקוקים לו״, מספרת גילה. ״צמחה כאן קהילה יפה של אנשים בגילנו. יש זוגות רבים בני 60 פלוס בעיר, חלקם הגדול עם ילדים ונכדים בעיר. עבורנו האזור כולו הוא חדש ואנחנו מגלים בכל פעם את הקסם שיש פה, תאטרון בגן שמואל, טיולים בטבע וחברים חדשים״.

סבתא בתפקיד

סולי ג’ורנו, שעברה לגור ליד רואי, צעיר בניה, מאמינה שרואי זכה בהם. ״מאז שעברתי לחריש אני עוזרת עם הילדים. לפעמים זה לא קל בגילנו לטפל בקטנים, אבל התרגלנו לזה. הכלה שלנו, אורנית, היא אשת קבע וחוזרת בשעות מאוחרות ורואי עובד וגם לומד הוראה. אני מבשלת להם אוכל כבר שנה, מאכילה את הקטנה. אפשר לומר שבין השעות בין השעות 16:00-19:00 אני בתפקיד״, מסבירה סולי.

ג'ורנו
המשמרת של סולי בין 16:00-19:00

סולי מספרת שרוברט עוזר גם הוא ויש לו תפקידים משלו. עוד היא מציינת שהוא מבקר בבית הכנסת הקרוב לבית והוא ממש ״מבסוט״. היא מבקרת במועדון שישים פלוס שלוש פעמים בשבוע, מתעמלת ומשתתפת בפעילויות. ״יש במועדון אנשים נחמדים ותרבותיים מרקע טוב. יש ערבוב בין רוסים, מרוקאים, דרום אמריקאים ושאר העדות״.

״הכרתי אנשים בחריש, אבל זה עדיין לא כמו בבית שאן״, היא מציינת. ״אני מתגעגעת לחברים ולשכנים וגם לקלות בה הסתדרתי שם. הבנק, קופת החולים, מרפאת מומחים הכול היה קרוב. כאן, מאוד קשה להסתדר, מרפאת מומחים בחדרה, מרפאה מקצועית בפרדס חנה. מזל שפתחו את הדואר לאחרונה״, אומרת סולי ומציינת: ״אם יש משהו שצריך לעשות מהר-מהר בעיר זה לפתוח מרפאת מומחים ורפואה מקצועית לטובת כל התושבים״.

לצד זאת, היא מציינת שהיא אוהבת את השקט והשלווה בחריש, את הניקיון בעיר ואת הגנים הציבוריים היפים. ״הייתי ממליצה למבוגרים לעבור לעיר אם יש להם משפחה כאן. בלי משפחה יכול להיות קשה לחיות כאן לבד, חייבים שיהיה מי שיתמוך״, היא מסכמת.

ג'ורנו
רוברט ג’ורנו: מטייל עם הכלב ומשחק עם הנכדות

גבולות ברורים בין ההורים לחיי הזוגיות

״למדנו בשנה האחרונה איך להסתגל ולחיות יחד״, מעיד רואי ג’ורנו. ״הצבתי גבולות ברורים בין הורי לבין חיי הזוגיות והמשפחה שלי. הניתוק של הורי מבית שאן הפך אותנו למרכז החיים שלהם. לכן יש לנו לו”ז וחלוקת תפקידים ברורה שמקלה עליהם וגם עלינו״. כך לדוגמה, מציין רואי שאביו מטייל עם הכלב פעמיים ביום, בשבע בבוקר ובאחת בצוהריים. ״הוא שוטף את הכלים בדירה שלנו, מסדר, מקפל כביסה. יש משימות ברורות לכל אחד, הם צריכים שגרה וסדר. ב-16:00 כשאני חוזר עם הבנות מהגן, השולחן ערוך, אמא שלי מגישה את האוכל הנפלא שלה, והבנות יושבות ואוכלות. המשימות של ההורים מסתיימות כשאורנית חוזרת הביתה. אנחנו מתבדחים שבסוף כל יום אני חותם להורי על כרטיס הנוכחות ושעות העבודה״.

רואי מעיד שכיום ניתן לראות שההורים התאקלמו וטוב להם. ״אבא שלי רזה 15 קילוגרמים. משהו במעבר הזה עשה לו טוב. הוא מאוד קשור לאביב הבת שלי ומבלה איתה המון״.

״יש גם משברים״, מודה רואי. ״היה להורים שלי מאוד קשה בחודשים הראשונים. אמא שלי קיבלה אירוע מוחי, כתגובה ללחץ וסטרס של המעבר והשינוי. מזל גדול שהייתי איתה ופיניתי אותה לבית החולים. היא מרגישה טוב והזיכרון שלה אף השתפר. אם הם היו נשארים בבית שאן ואמא שלי היתה חוטפת את השבץ כשהיא לבד… אני לא רוצה אפילו לדמיין את זה, אבל ברור שהיא לא היתה היום בחיים. אני מודה שהייתי לצידה באותו רגע״.


לוח דירות חריש

פרוייקטים בחריש

2 תגובות לפוסט זה

השאר תגובה

פרויקטים
גודל גופן
ניגודיות

הירשמו לניוזלטר שלנו

וקבלו עדכונים על חריש ישירות לתיבת המייל

בכל שלב ניתן להסיר את הרישום לניוזלטר בלחיצה על קישור בתחתית המייל

תודה! נרשמתם בהצלחה