טור אישי: הנדודים (כמעט) הסתיימו. הגענו לחריש

"בתוך המסע המשפחתי שלנו, זאת הולכת להיות תקופה מאתגרת, להתחיל את המגורים שלנו בעיר חדשה, לעבור עם הילדים את ההסתגלות והשינוי, להבין את המשמעות של השינוי בשבילנו"

בצילום: הנוף הנשקף ממרפסת הדירה

את חג סוכות בילינו השנה באריזה. פה ושם קפצנו לסוכה, אך שעות רבות בילינו במילוי ארגזים, והפלייליסט שלנו היה קול החריקה והקריעה של המסקינג טייפ.

סוכות הוא חג שבו יוצאים מדירת הקבע אל דירת עראי, אך בשבילנו השנה הסיפור הוא יותר מורכב. הדירה שאנחנו עוזבים היתה בשבילנו דירת עראי במקום שהיינו בו שנה אחת, ולא ממש הרגשנו בבית. שנה שלמה פינטזנו על דירת הקבע שלנו בחריש, על הרגע שהבניה תסתיים וניכנס אליה, על התחושה שאנחנו בבית שלנו סוף סוף אחרי שנים של נדודים. אבל התכנית השתבשה, הדירה לא היתה מוכנה בזמן ואנחנו חייבים לעזוב את הדירה הנוכחית, ומה שניסינו כל כך להימנע ממנו, קורה עכשיו: אנחנו נכנסים אל עוד דירה זמנית, אך החלטנו שהגיע הזמן להגיע לחריש. שכרנו דירה לשלושה חודשים, בתקווה שעד אז נוכל סוף סוף להגיע לבית שלנו.

בפועל, את הארגזים שארזנו, חילקנו לשני חדרים. באחד כל מה שחיוני לנו לחודשיים שלושה הקרובים, ובשני מה שהולך לאיחסון עד שניכנס הביתה.

באחד הימים, תוך כדי עבודה, נכנסתי אל אחד החדרים. אני מסתכלת על ערימת הארגזים ההולכת ומתגבהת, ותוקפת אותי תחושת דז'ה וו. תחושה שכבר היינו בסיטואציה כזאת. ואכן היינו. לפני כמעט שש שנים, גרנו בכפר הנוער ימין אורד שעל הכרמל. בחנוכה, פרצה השריפה הגדולה, ואנו פונינו מהבית. כשחזרנו אליו, חלקו היה שרוף. חלק מהציוד שלנו נשרף או נרטב, ונותרנו חסרי קורת גג, כיוון שהוחלט להרוס את כל המבנה שבו היה גם הבית שלנו. במשך חודשיים וחצי גרנו במלון בניר עציון, בשני חדרים שדלת מחברת ביניהם, באחד שלושת הילדים שהיו לנו, בשני אנחנו.

את מה שכן שרד מהבית שלנו, ארזנו במהירות והכנסנו אל תוך מכולה עד שנמצא לנו פתרון מגורים. זאת היתה תקופה לא קלה, חיינו על ארגזים כמה חודשים. היו דברים שנזקקנו להם, אך לא יכולנו להוציא, החיים היו עם מינימום הציוד הנדרש. בגדים, ספרי לימוד, קצת צעצועים שקנינו, וזהו. בתוך כל זה החיים נמשכו, עם האתגרים שהם מזמנים. הייתי בסוף הריון (ונולדה לנו כרמל שמחה כמה ימים אחרי שחזרנו לכפר), ביתנו בת השלוש עברה ניתוח ואישפוז, ולמרות הכל ניסינו לשמור על שגרה וסדר. התחושה היתה שאנחנו מותחים את היכולות האישיות, ההוריות, הזוגיות, כמעט עד הקצה.

הרבה זמן עבר מאז, והנסיבות שונות לגמרי. אנחנו חלק מבניינה של עיר חדשה, והקצב לא תמיד מתאים לתכניות שלנו. ובכל זאת באופן מוזר, שוב אנחנו נכנסים אל תקופה שיש בה פיצול בין ההווה, שבו חיים מתוך צמצום ותחושת זמניות ובין העתיד הקרוב שיחזיר אותנו אל החיים הנורמלים ברווחה, בבית שבו כל רכושנו.

התחושה ששוב, משהו בסיפור שלנו חוזר אלינו, מעוררת בתוכי הרבה שאלות, על המסע שלנו בעולם הזה, ומה אנחנו לומדים כאן. כל זה אומר משהו, או רק מקרה? אני לא יודעת. בתוך המסע המשפחתי שלנו, זאת הולכת להיות תקופה מאתגרת, להתחיל את המגורים שלנו בעיר חדשה, לעבור עם הילדים את ההסתגלות והשינוי, להבין את המשמעות של השינוי בשבילנו, והכל מתוך החוויה שאנחנו כאן, ובכל זאת עוד לא. נושמים נשימה עמוקה ומתחילים את המסע שלנו כאן, בהווה.