טור אישי: בקרוב ילדים אחרים יטפסו על עץ השסק

שירה צרי מסכמת שנה בטור אישי על הרצון הטבעי והאנושי להישאר במקום המוכר. על התחושות האישיות והחששות לקראת השינוי הצפוי – המעבר מהסביבה המוכרת לעיר חדשה

זאת תהיה בשבילנו ללא ספק שנה של התחלות חדשות. עם כל העיכובים והדחיות, שעת השין מתקרבת, ונתחיל בקרוב לארוז, לקראת המעבר.

ודווקא עכשיו יש רגעים, ומחשבות, ורצונות להישאר במקום. לא לזוז. לא לשנות. בכניסה לבית יש עץ שסק שפורח עכשיו, ובאביב, הילדים שלנו לא יהיו אלה שיטפסו עליו כדי לקטוף את הפרי הכתום המתוק.

בימים אחרונים של אלול, כל הסביבה שלנו מדברת על חזרה בתשובה, על מה הייתי רוצה לשנות לקראת השנה הקרובה, ימים של החלטות טובות. של רצון טוב.

אבל אני חושבת לי בימים האחרונים על הרצון הטבעי והאנושי כל כך להישאר במקום המוכר, לא לשנות, לא להחליט.

איפה שאנחנו עכשיו לא ממש טוב לנו. לילדים שלנו אין חברה של בני גילם, והם מרגישים בודדים. אני מרגישה לפעמים שאני רוצה כבר להיות בעיר, במקום שבו יהיה לי את החופש להיות מי שאני. אנחנו מאוד רוצים לגור בדירה החדשה שלנו, הדירה שבה אנחנו מתגוררים היום היא דירה ישנה. וכן, יש גם יתרונות, ודברים שלא יהיו לנו בעיר.

ויש לנו הרבה נימוקים כלכליים ואחרים למה לא, ולמה היינו צריכים להישאר עוד שנה ולא למהר ולעבור. וחלק מן הסיבות גם נכונות, ויהיו דברים שיהיו יותר מסובכים בחריש, ובכל זאת, אני מרגישה שכל אלה באים מהמקום בתוכנו שרוצה לא לעבור טלטלה וזעזוע. להישאר במוכר.

כשאני חושבת עלינו, אני חושבת על הרגע הזה, שבו אני מכניסה את הילד שלי למעון, והוא בוכה, ולא רוצה להיפרד. ואחרי כמה דקות נרגע ומתחיל לשחק עם החברים. זה רגע אחד של רגרסיה, רגע שבו בתוכו, בחוויה הפנימית הוא רוצה שוב להיות תינוק שצמוד אלי, ומוכן לוותר על כל מה שטוב לו בחוץ, עם החברים, תמורת האפשרות להישאר איתי ולא להיפרד.

ולרגע כשאני מתחברת לחוויית הפרידה הילדותית הזאת, יש לי אמפתיה לעצמנו, לרצון האנושי להישאר ולא לשנות, להיצמד למוכר. כל שינוי מביא איתו גם ניתוק ממה שהיה קודם. בפנטזיה שלי יש הרמוניה, אבל במציאות מעבר מכיל בתוכו גם קטיעה, וקטיעה יכולה להיות כואבת אפילו אם רוצים ומברכים על השינוי. תשמרו על קשר, אנשים אומרים אחד לשני, אבל במציאות, במציאות זה לא תמיד קורה. החיים שוטפים אותנו הלאה.

אז ערב ראש השנה, וכבר כמה חודשים אני כותבת כאן ומתארת את הסיפור האישי שלי, כי אני מרגישה שהסיפור של חריש הוא קודם כל סיפור אנושי גדול, על הרבה אנשים שבונים יחד עיר, המון סיפורים שנשזרים אחד בשני. לעצמי אני מאחלת לקראת השנה החדשה, לשהות בתוך השינוי, להיות בתוך כל מה שהוא מעורר, לאפשר לו להיות. ולכם אאחל שנה טובה, שנה של שינוי, גדילה וצמיחה.

תגובה אחת לפוסט זה

השאר תגובה

פרויקטים
גודל גופן
ניגודיות

הירשמו לניוזלטר שלנו

וקבלו עדכונים על חריש ישירות לתיבת המייל

בכל שלב ניתן להסיר את הרישום לניוזלטר בלחיצה על קישור בתחתית המייל

תודה! נרשמתם בהצלחה