שלום כיתה י"ב: השמיניסטים הראשונים של חריש
מימין: שלי גולדשטיין, שחר כרמלי ונריה יעיש; צילום: אורן קלר
שלי גולדשטיין, שחר כרמלי ונריה יעיש יתחילו מחר את לימודיהם בשכבת י"ב הראשונה בעיר, בתיכון אתגרי העתיד. עם ותק של חמש שנים בחריש מתמודדים השלושה עם השינויים בבית הספר שצמח פי 10, התמורות בקבוצת החברים וההכרות עם אוכלוסייה שהיתה זרה להם, בעיר מגוריהם הקודמת. וכן, גם עם הציפיות הגבוהות מהם: "שנים של לימודים בלי ציונים ופתאום לחץ של בגרויות. מצפים מאיתנו להצליח"
כ-2,000 תלמידים חדשים יחלו את שנת הלימודים תשפ"ג בחריש והם מצטרפים לכ-8,000 תלמידים רשומים במערכת החינוך הצומחת, שהחלה לפעול רק לפני שש שנים.
השנה, לראשונה, נפתחה שכבת הבוגרים – י"ב – בתיכון אתגרי העתיד. בבית הספר שהחל לפעול לפני חמש שנים עם 60 תלמידים בלבד (כיתות ז'-ח'), ילמדו השנה כ-600 תלמידים (כיתות ז'-י"ב'), כ-80 מתוכם תלמידי י"ב.
"בשנים הראשונות הכרנו את כולם"
הצמיחה המהירה והשינויים משפיעים על תחושות התלמידים, במיוחד הוותיקים בהם שהחלו ללמוד בשנה הראשונה בבית ספר "בוטיקי".
"התרגלנו להכיר את כל הצוות ואת המורים ועכשיו יש פי 5 מורים ואנחנו לא מכירים רבע מהם", מציינת שלי גולדשטיין (17) תלמידת י"ב (כיתת לביאה), המתגוררת מזה כחמש שנים בעיר. "זה מתסבך קצת", היא מודה.
שחר כרמלי (17) עברה לחריש גם היא לפני חמש שנים והחלה ללמוד באתגרי העתיד מיומו הראשון. כמו שלי, חווה גם היא את השינוי: "התרגלנו למשהו אחד וכל שנה זה משהו אחר. יש עדיין כמה מורים שיש איתם קשר שהוא מעבר לרגיל, אבל בית הספר מאוד השתנה בגישה שלו".
נריה יעיש (17) מכיתת פומה, "רק" 4 שנים בחריש מוסיף: "היו לנו גם שלושה מעברים של בית הספר למבנים זמניים ונקווה שהמעבר הבא, בשנה הבאה, יהיה האחרון ובית הספר יעבור למבנה של קבע".
שלי: "יש שינוי בולט נוסף, בשנים הראשונות הכרנו את כולם, היינו מדברים עם כולם. כיום, חוץ מאיתנו ושכבת י"א שהתחלנו יחד ויש בינינו קשר, אין קשר בין השכבות. אני לא יודעת אם זה משהו בהכרח רע, אבל זה יוצר הפרדה לעומת שנים קודמות".
"כולם פה חדשים אתה לא מיוחד"
לא רק צוות בית הספר צמח. בחמש השנים שחלפו מפתיחת בית הספר, שכבת י"ב שילשה את מספר התלמידים וגרעין התלמידים הוותיקים למד להתמודד עם תמורות משמעותיות בחברויות. אור גולני, לשעבר מנהלת מחלקת הנוער והצעירים בחריש ציינה בראיון שפורסם בנובמבר 2021 כי גיל ההתבגרות בחריש מאתגר במיוחד, ואחת הסיבות לכך היא זעזועים תכופים ושינויים בקבוצת "השווים" – החברים והחברות.
נריה: "ביום הראשון כשהגעתי לבית הספר קיבלתי סוג של מסר או הרגשה, "כולם פה חדשים אתה לא מיוחד". זה דווקא היה אחלה, היה קל יותר למצוא אנשים להתחבר אליהם, מאשר להיכנס לחבורות שהתגבשו".
שחר: "אחרי שכיתת פומה נפתחה (הכיתה השנייה בשכבת י"ב כיום) התחברנו די מהר. שנה אחרי זה, נפתחה כיתת צ'יטה, הכיתה השלישית של השכבה".
החברויות השתנו?
שחר: "כל הזמן יש שינויים. אנשים חדשים מצטרפים לחבורות, יוצאים אנשים מהחבורות. גם יש אנשים שהיו איתנו בשנה הראשונה, עזבו וחזרו עכשיו. יש פתיחות גדולה לקראת האנשים שמגיעים ומצטרפים".
שלי: "כן, כן, חד משמעית יש פתיחות. כל שנה יש התרגשות חדשה לקראת התלמידים החדשים, וזה אף פעם לא היה בקטע רע, "אוי, מי יבוא ויצטרף אלינו".
נריה: "אבל כן יש מחשבה לקראת מי יגיע השנה".
האם השינוי התכוף בחברים והרצון הטבעי למצוא חן גורם לכם לעשות ויתורים או לאמץ התנהגויות שאינן מקובלות?
שלי: "אני נפרדתי מחברים שכל מה שעניין אותם זה סיגריות ושתייה. זה לא התאים לי".
שחר: "כולם מעשנים ושותים ואני יושבת בצד – אבל עדיין מבלה איתם כי הם מצחיקים. אני לא שותה כי אני רואה לאיזה מצב הם מגיעים".
נריה:" אני שותה אבל במידה. אני נשאר בשליטה, לא מרשה לעצמי להגיע למצבים מביכים".
"להתחבר לאנשים המתאימים"
בתשובה לשאלה מהי העצה החשובה ביותר שהם יכולים לתת מניסיונם לבני הנוער החדשים שממשיכים להגר לעיר, התשובה שלהם חד משמעית.
שלי: "הכי חשוב זה למצוא אנשים טובים".
שחר: "להתחבר לאנשים המתאימים. יש פה ילדים שמסיימים כיתה ו' ואני בשוק מהם. ראיתי חבורה של ילדים קטנים חילונים ודתיים יחד שביקשו מהמשפחה שלי כסף לפיצה. נתנו להם ואז ראינו שהם קנו סיגריות וחילקו ביניהם".
שלי: "אני יוצאת בשישי בערב עם חברים דתיים אחרי ארוחת שישי, זה קבוע. אנחנו תמיד רואים חבורה אחת ספציפית של צעירים שלא לומדים בשום מסגרת, מסתובבים ברחוב".
נריה: "אני מכיר אותם. הם בעיתיים".
שחר: "העירייה צריכה למצוא עיסוקים לילדים שמתדרדרים. הייתי ברמלה בגילאים שלהם וזה לא היה ככה ברמה הזאת. משעמם להם פה".
"אותם פארקים, אותם מקומות, אותו ספסל"
אבל לא רק לילדים "הבעייתיים" בחריש משעמם. גם לשלי, נריה ושחר משעמם בחריש. אפילו מאוד.
נריה: "אין לי כל כך מה לעשות פה חוץ מלהיפגש עם חברים. אנחנו נפגשים בברקאי יושבים שם בזולה, מכינים פיצות".
שלי: "נפגשים ביער, בפארקים, בבתים. מלא פעמים אנחנו רוצות לנסוע לסרט או בילוי אבל הכל במרחק נסיעה מחריש והתחבורה הציבורית מציקה".
שחר: "אני רוב הזמן עובדת אבל כשאני יוצאת לבלות זה תמיד מחוץ לעיר. בחריש אפשר רק להסתובב ולשבת בספסל".
שלי: "נכון, אותם פארקים, אותם מקומות, אותו ספסל. אין מקומות לצאת, לבלות, להיות".
העיר התפתחה מאז שהגעתם לפה – לא?
נריה: "כן, ברור שהיא התפתחה. אבל אנחנו לא יוצאים בשעות הצוהריים, יוצאים בשעות הלילה ואין לנו באמת איפה להיות, יושבים בפארק כי אין מקום אחר".
שלי: "בפרדס חנה יש מקומות שפתוחים 24 שעות. בשבתות אני מתחרפנת. בשישי בערב אני נפגשת עם חברים אבל בשבת אני כל היום בבית".
"בנות עם מכנסיים קצרים"
הבילוי בשבת והמפגש בעיר עם קבוצות חברתיות חדשות יוצר גם הוא קונפליקטים. המגורים המשותפים של חילונים, דתיים וחרדים מפגיש את בני הנוער עם קבוצות חברתיות שהיו זרות להם בעבר.
"יש הרבה מקרים לא נעימים", אומרת שלי ביחס להתנסויות שלה עם חרדים. "הלכנו למקדונלד'ס דרך רחוב הגפן, קרוב לקוטג'ים של החרדים. עברו מולנו שני חרדים, הסתירו את הפנים ורצו קדימה. זה מעליב".
שחר: "לי מעירים מלא מלא מלא. בחג השבועות שיחקתי עם חברה במלחמת מים בפארק בשכונת אבני חן. עברה לידנו חבורה של דתיים ואחד מהם אמר לנו 'אתן לא מתביישות להסתובב ככה עם הבגדים האלה?' קורה הרבה שמעירים לנו, שרצים קדימה כשרואים אותנו. שלא מסתכלים עלינו או מורידים את העיניים. יש דתיים שלא נכנסים לחנות בה אני עובדת כמוכרת, אם אני לבד. הם לא רוצים לשאול אותי שאלה או לדבר איתי".
נריה: "אני גרתי במושב דתי (פורת) וזה לא קרה מעולם. כולם דיברו עם כולם. הרב עצמו דיבר עם נשים".
שחר: "אני חושבת שגם חילונים וגם דתיים צריכים להבין שלכל אחד יש את החיים שלו".
שלי: "יש קיצונים בשני הצדדים וזה משהו שצריך להירגע קצת. אני לא אומרת שצריך לחלק את חריש פיסית אבל ידעתם שאתם באים למקום שאין בו רק חרדים אלא גם בנות עם מכנסיים קצרים".
בלי מבחנים, ציונים או שיעורים
האם אתם חשים כשמיניסטים הראשונים של העיר, אחריות כלשהי?
שחר: "האחריות היחידה של השמיניסטים היא הבגרויות. זו באמת אחריות, זה בא לנו ב"בום", להיכנס ללחץ של למידה. בשנים הראשונות לא היו לנו מבחנים או ציונים או שיעורים. לפני הבגרויות קיבלנו פתאום ציונים במבחנים הפנימיים וזה הפתיע אותנו, ראינו פעם ראשונה מה המצב שלנו".
שלי: "זה שינוי גדול. שנים של לימודים בלי ציונים ופתאום לחץ של בגרויות, ומצפים מאיתנו להצליח, כי אנחנו השכבה הראשונה של חריש".
נריה: "אני נכשלתי במקצוע אחד. אני צריך לחזור על הבחינה".
שחר: "אני הצלחתי לעמוד בציפיות של עצמי, אני מרוצה מעצמי, עלה על הציפיות שלי".
שלי: "גם אני".
דמיינו קפיצה קדימה ב-10 שנים. מה תאמרו להורים שהביאו אתכם לפה? האם תרצו שהילדים שלכם יחוו את אותה החוויה?
שחר: "בהתחלה כל כך רציתי לחזור לרמלה, לא מצאתי את עצמי פה. לא יודעת אם ארצה שהילדים שלי יחוו את אותה החוויה. בשנים הראשונות היה מאוד מאוד משעמם כאן".
נריה: "אני אוהב את המקום אני מוצא מה לעשות בו, אבל האם הייתי רוצה שהילדים שלי יגדלו פה? אני לא חושב. הייתי רוצה שיגדלו במקום יותר ירוק ופחות עירוני".
שלי: "כשעברנו לחריש הייתי נגד העיר. יום אחרי המעבר נסעתי לבקר חברות בתל אביב. בדיעבד, הפעילות שלי במועצת הנוער של חריש ובמועדון הנוער – לא הייתי חווה את זה במקום אחר. גם להקים שבט צופים חדש, זו חוויה מיוחדת שלא הייתי זוכה בה בשום מקום אחר".
לקריאה נוספת: מנהלת מחלקת הנוער והצעירים: ״בחריש, גיל ההתבגרות מאתגר במיוחד״
לא, אין קיצונים משני הצדדים. חשבתי שיש לכם קצת יותר ביקורת על שטיפת המוח ששוטפים אתכם.
בקשה תראו לי דוגמא דומה מהצד החילוני של מה שעברתן מהצד של הדתיים\חרדים ?
אישה שנותנת בגינה ציבורית לחמניות בפסח לילדים חרדים, ומתערטלת בפניהם, זה לא קיצוני.
ביקשת-קיבלת. (מי שטף את המח למי?)