הם לובשים מדים, מגיעים להישגים מרשימים, מטפסים בסולם הדרגות ואוהבים את חריש בלב שלם. רב סרן אורנית אביטן-ג'ורנו יזמה אפליקציה שתחולל שינוי ופקד ליאון ניסנוב זכה ביום העצמאות באות מצטיין מג"ב איו"ש. גאווה מקומית כבר אמרנו?

לפני שבוע השיק צה"ל את אפליקציית 'בדרכים' המקשרת בין חיילי צה"ל בסדיר ובקבע ומצוותת נסיעות משותפות של חיילים בהתאם לאזור מגורים ויעד הגעה. האפליקציה משמשת כסביבה צבאית מאובטחת, שאינה מיועדת לאזרחים, והיא מעודדת מעבר לחיסכון בדלק, בזמן והפחתת העומס בדרכים, גם סביבה בטוחה לחיילים מפני טרמפים אקראיים או התקהלות בטרמפיאדות ותחנות אוטובוס – יעדים שהיו נתונים בעבר למתקפות מחבלים.

על הרעיון והיוזמה חתומה רס״ן אורנית אביטן-ג׳ורנו (32) ראש מדור כוננות זרוע יבשה, אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה.

אביטן-ג'ורנו, תושבת חריש מזה שישה חודשים, התגוררה בגוש דן לפני המעבר לעיר ולא סבלה מבעיה של פקקים אולם ביום הראשון בו יצאה מביתה בחריש בדרכה לעבודה בקריה בתל אביב, היא הבינה לראשונה על מה כולם מדברים. "יצאתי בשעה שבע בבוקר והנסיעה התארכה מאוד. הבנתי שזה לא הגיוני להתנהל כך. באותה תקופה הושקו נתיבי הנסיעה הציבוריים של פלוס 2 ו-פלוס 3 ותהיתי את מי אני יכולה לקחת איתי כדי לקצר את זמני הנסיעה שלי וגם לתרום לסביבה. משם נולד הרעיון".

להתמודד עם חוסר וודאות

אביטן-ג'ורנו, נשואה לרואי ואם לשתי בנות, הצעירה בהן היא תינוקת בת חודש וחצי בלבד, יוצאת בשיגרה מביתה למשרד בקריה ואין לה מושג באיזו שעה תחזור. "כראש מדור אני אחראית לתכנון כל המשימות השוטפות השנתיות ללוחמי זרוע היבשה וחיילי המפקדות. בזמני חירום אני נציגה בחמ"ל של הרמטכ"ל".

ואכן, בזמן הקורונה, היא לא יצאה כמעט מהבור ועסקה מסביב לשעון במילוי פקודות מבצע "קרן אור" ובתיאום פעילות עם פיקוד העורף. אבל האקשן והטירוף רק עושים לה טוב. "אין יום שדומה לאחר. התפקיד שלי מתמודד בעיקר עם חוסר וודאות", היא מסבירה.

בעברה מילאה אביטן-ג'ורנו שלל תפקידי פיקוד והיא חתומה גם על פיתוח קורס הרחפנים הראשון בצה"ל. היא בעלת תואר שני במינהל עסקים וייעוץ ארגוני, ובזמנה הפנוי מעבירה הרצאות שעוסקות בניהול זמן יעיל. "יש לי ענין עם ניהול זמן", היא מודה. זה חלק מהניסיון שלי לאזן בין קריירה ומשפחה ולהישאר בחיים. חשוב לי לדעת שהשבוע מנוצל היטב".

תרבות הנסיעה השיתופית

כאמור, את הרעיון לאפליקציה הגתה עם המעבר לחריש, אולם משבר הקורונה תרם גם הוא לזירוז הליך הפיתוח. "הרעיון זכה לפידבקים חיוביים מאוד והתחלתי לעבוד על פיתוח האפליקציה עם יחידת שחר באגף התקשוב וההגנה בסב"ר. ברגיל, תהליך הפיתוח אורך כשישה חודשים, אולם הפסקת התחבורה הציבורית בשל הקורונה והצורך של חיילים להתנייד תרם להאצת התהליך. כעת חובת ההוכחה היא עלינו, אנשי הקבע בעלי הרכב, לעדכן את הנסיעות שלנו ולהציע טרמפים לחיילים שגרים בסביבה שלנו".

אביטן-ג'ורנו שיזמה את פיתוח האפליקציה באופן עצמאי ולא כחלק מתפקידה, מעריכה שהמכשול העיקרי שהיא רואה כעת בהצלחתה הוא דווקא מכשול תרבותי: "תרבות נסיעה שיתופית היא חדשה בארץ, אנשים אוהבים את העצמאות והפרטיות שלהם ולכן אנו בוחנים גם אפשרות לתגמל את הנהגים כדי לחולל את השינוי. אני מקווה שמצה"ל תצא בשורה בנושא התחבורה השיתופית במיוחד בתקופה בה חוזרים לשגרה".

למרות הקושי בהתניידות מחריש לתל אביב חולקת אביטן-ג'ורנו מילים חמות לעיר: "הגענו לחריש כדי להיות חלק מקהילה מתפתחת, לקחת חלק במשהו גדול יותר, ואנו אוהבים את המגורים בעיר. כוחה של הקהילה בעיר מורגש. חריש נהנית מדיור בר השגה ומחינוך טוב. צריך רק לחבר אותה לכביש 6 ולשדרג את התשתיות על מנת להפוך אותה לעיר אטרקטיבית".

תכניות לעתיד?

"היעד הוא לקבל דרגת סגן אלוף ולהמשיך לטפס בסולם הדרגות", היא מציינת ובנשימה אחת מספרת גם על תכנית המגירה: "אני ילידת אילת ותמיד חלמתי להיות ראשת העיר. כעת עם המעבר לחריש וההתאהבות בעיר, אני לא פוסלת את הרעיון, שאם לא אמשיך בצבא, אני אכנס לעשייה הציבורית בחריש ואתרום את חלקי לעיר".

מצטיין מג"ב איו"ש

השגרה של פקד ליאון ניסנוב (26) מפקד מחלקה במג"ב איו"ש (איזור יהודה ושומרון) דומה לסרטי הפעולה שניתן לצפות בהם בנטפליקס. ניסנוב, שמפקד בגילו הצעיר על 30 שוטרים, עסוק מרבית ימי השבוע במשימות הכוללות סיורי שטח, כיתות כוננות, התמודדות עם הפרות סדר ומשימות ביטחון שוטפות. ביום העצמאות האחרון, כשמדינת ישראל חגגה יום הולדת 72, נבחר ניסנוב למצטיין יום העצמאות של מג"ב איו"ש והועלה לדרגת פקד.

לשאלה אם הבחירה בו הפתיעה אותו עונה ניסנוב בחצי חיוך: "זו שאלה מכשילה. אם אני אומר שלא, אני אתפס כיהיר. אני יכול לומר שזה מאוד מרגש שמעריכים את העבודה שלך. העלייה בדרגה משמעותה ייצוג סמלי, לא מדובר בתוספת שכר, זו הערכה נטו וזה משמח אותי מאוד".

"תוצאות מידיות וניכרות בשטח"

העבודה של ניסנוב אכן ראויה להערכה. מדובר בעבודה קשה וסיזיפית באחת הגזרות ה"חמות" של ישראל. "אני יכול לומר שאני לא בא לעבודה, אני בא לעבוד ולעבוד קשה. יש לי 30 לוחמים שאני אחראי עליהם מכל ההיבטים והזוויות האפשריות, אני יוצא איתם למשימות בשטח, בונה להם לו"ז הכולל מעבר למשימות גם מד"סים ופעילויות ספורט, ונותן להם מענה גם ברמה האישית כשהם בבית ונתקלים בבעיה או בקושי".

מה אתה אוהב בעבודה?

"בראש וראשונה את העובדה שאני שומר על בטחון המדינה. העבודה מעניקה לי תחושת סיפוק עצומה. רוב השוטרים נמצאים בתפקיד בגלל סיבות דומות. הם לא מונעים בגלל כסף או שכר. מעבר לזה, לעבודה שלנו יש תוצאות מיידיות וניכרות בשטח. אתה יודע שבזכות המעצר שביצעת מנעת פיגוע. בזכות האדם שחקרת, מנעת גניבת רכב. לעשייה המאומצת יש תוצאות שמשפיעות על תושבי המדינה".

ניסנוב שמשרת כבר שבע שנים במג"ב התחיל את דרכו כלוחם סדיר במג"ב ירושלים. הוא סיים קורס מ"כים וחזר לפקד כמפקד טירונים באותה גזרה, המשיך כמפקד קורס מ"כים ובהמשך יצא לקורס קצינים.

לקטוף חוביזות ופטריות

את ההפוגות שיש לו בין המשימות השוטפות הוא מבלה ברחוב גמלא בחריש, העיר אליה הגיע בגיל שנה. "אני גר בחריש כבר 25 שנים. הורי הם ממקימי הישוב. כילד זו היתה חוויה מדהימה לגדול בחריש. הישוב היה בן 300 משפחות והתחושה הקהילתית והמשפחתית היתה חזקה מאוד. כולם הכירו את כולם ועזרו לכולם. בשבתות בילינו ביערות בקטיף חוביזות ופטריות ועשינו על האש. בהתחשב בעובדה שכל שבעת האחים של אבי התגוררו בישוב, כל אדם בישוב כמעט היה קרוב משפחה שלי", נזכר ניסנוב.

ואיך התחושה שלך כעת בחריש החדשה?

"יש פחות שקט, יותר רעש והמולה. זה מורגש. אבל יש גם יתרונות, פתאום יש בנק וסופר מתחת לבית". למרות התחושות המעורבות בנוגע לאופיה המשתנה של העיר, דרכו של ניסנוב שלובה בחריש גם בעתיד: "קניתי בית בחריש ואני אגדל את הילדים שלי כאן. אני אמשיך לגור כאן כי אני אוהב לחיות כאן", הוא פוסק.

האם אתה מעורב במה שקורה בעיר? אתה מחובר למתרחש באמצעות הקבוצות החברתיות?

"כן, אני עוקב אחרי הקבוצות המקומיות. מצחיק לראות אנשים מתלוננים על בעיות קטנות, שטרם הספיקו לטפל בהם. צריך להיות אופטימיים, רק התחלנו בהקמה של העיר", מציין ניסנוב ומזכיר את ההתפתחות העצומה שחלה בעיר בעשר השנים האחרונות: "אבא שלי עובד מועצה כבר 21 שנה. כיום הוא משמש כמנהל הניקיון של חריש. עד שנת 2010 הוא היה עובד המועצה היחיד בעיר. העיר מתפתחת בקצב מדהים וצריך לתת לה את הזמן להשלים מהלכים".

ניסנוב בוחר לסיים את הראיון במסר לנוער החדש של חריש: "זכורה לי חוויה מתקופת הטירונות. הייתי בן 19 כשתפסתי טרמפ עם איש קבע בדרגת פקד (הדרגה שקודמתי אליה), והסתכלתי עליו ממקום הכי נמוך שיש במג"ב- טירון. כששאלתי לגילו, הוא השיב שהוא בן 27, וחשבתי שזה בטח מאוד קשה להגיע לדרגה הזאת בגיל הזה. שבע שנים אחרי, אני בן 26 וקיבלתי את דרגת הפקד. נזכרתי ברגע הזה ואמרתי לעצמי 'אם תרצו אין זו אגדה'. זה המסר שלי לנוער של חריש, אתם רוצים משהו? תגיעו אליו!"

אם תסתכלו רק על הקמטים והשיער הלבן תפספסו בגדול: חברי קהילת הגמלאים שעוברים להתגורר הקיץ בבניין משותף בחריש מלאים בחיוניות ורוח צעירה והם מתכננים לתמוך האחד בשני, לתרום לקהילה וגם לשנות את העולם: "יותר מאי פעם ברור שיש לשנות את הפרדיגמה לפיה החברה תופסת את הזיקנה ואת הזקנים"  

מימין: בהירה, עמוס, אלדד, רמי, אורה, רחל, תמר, חיה ואריאלה. צילומים: אורן קלר

אם הכל ילך כמתוכנן, בקיץ הקרוב יעברו להתגורר בבנין משותף בשכונת הפרחים 12 מחברי קהילה חדשה מתגבשת ופורצת דרך, קהילת גמלאים בחריש.

חברי הקהילה, שצעיר החבורה בה בן 65 והמבוגר נושק לגיל 78, מקדמים מודל חדש של הזדקנות מכבדת המהווה חלק תורם ובלתי נפרד מהחברה. "המטרה שלנו היא לפעול למען איכות חיינו, ליצור מודל שיאפשר לנו להישאר לגור בביתנו בזקנתנו וככל שניתן להימנע בעתיד מהצורך בפיתרון חוץ ביתי", כתבו חברי הקהילה באמנה שניסחו.

את זאת הם יעשו בעזרת שותפויות ועזרה הדדית, שיאפשרו להם להקטין את הוצאות הקיום בכלל ואת ההוצאות המיוחדות לגיל המבוגר ובעזרת מיזמים עסקיים-חברתיים שימצו את הניסיון והידע המצטבר של חברי הקבוצה.

"כל אחד מאיתנו הוא עולם ומלואו", מציינת חיה ליסקובסקי (71) חברת הקהילה, שמתעתדת לארוז בקרוב את חייה בארגזים ולעבור לבנין המשותף.

ליסקובסקי, תושבת חריש מזה שנתיים, מוותרת על 'דירה מסודרת עם שקיעות מרהיבות ובעל דירה מקסים', לטובת הבנין המשותף: "נדלקתי על הרעיון", היא מודה. "החזון שלי הוא להיות חלק מקהילה של אנשים שעושים למען עצמם. אנחנו אמנם מבוגרים, אבל יש רבים בחבורה שעובדים, לומדים ומתפתחים. זו חבורה שכיף להיות איתה", היא מסכמת.

מרעיון לביצוע, מכמיהה למציאות

את הרעיון להקמת הקהילה קידמה אריאלה דישון, חברת הקבוצה והיוזמה קרמה עור וגידים במפגש בין רמי גרטלר ותמר נרקיס גל. גרטלר (65), עבר לחריש לפני שנה. "ראיתי בחריש פוטנציאל טוב וחשתי גם תחושת חלוציות וציונות, אם אפשר להשתמש עדיין במילים האלה בתקופה שלנו".

גרטלר מודה שהרעיון של מגורים משותפים בעירבון מוגבל (כל חבר בקהילה ביחידה עצמאית וכולם יחד במתחם משותף) קינן בו כבר תקופה ארוכה. "בחולון, הייתי שותף בקבוצה שנפגשה במשך שמונה שנים ודיברה על מגורים משותפים, אבל זה לא הבשיל ואילו בחריש, תוך שלושה חודשים בלבד עברנו משלב החזון והחלום למציאות. אני זוקף זאת לזכותה של נרקיס-גל שהיא אשת ביצוע".

תמר נרקיס-גל (71) חלמה על רעיון דומה. "הייתי חברת קיבוץ ומנהלת קהילה בקיבוצים. בעשר השנים האחרונות נדלקתי על הרעיון של לחיות עם חברי קהילה ואף למדתי את הנושא לעומק. כשהגעתי ליום הולדתי ה-70 החלטתי שאני מפסיקה לנהל קהילות עבור אחרים ומתחילה לטפל בקהילה של עצמי. עברתי לחריש במטרה להצטרף לקהילת 'ירוק בעיר' אולם המעבר שלהם לעיר התעכב ולכן התנדבתי לפעילות של קבוצת 60 פלוס והכרתי אנשים שהרעיון של קהילה ענה להם על כמיהה נסתרת".

הנאים השכנים בעינייך?

חברי הקבוצה שרובם מתגוררים לבדם בחריש, יעברו להתגורר ברחוב נרקיס 32 בבנין חדש של חברת 'דונה'. חוזה השכירות ייחתם בקרוב והוא כולל שכירות ארוכת טווח של חמש שנים במחיר קבוע ולא משתנה.

"אנחנו רוצים ליצור משהו מעבר ליחסי שכנות גרידא", מסבירה ליסקובסקי. "יש לנו הרבה רעיונות וגם אפשרויות לשיתופי פעולה כלכליים, יש לנו חבורה של אנשים מוכשרים עם מגוון רחב מאוד של מקצועות וכשרונות שיאפשר לנו ליצור מיזמים חברתיים-כלכליים".

"להפוך משכנים לקהילה – זה תהליך היצירה שלנו", מדגישה נרקיס-גל. "כולנו מאוד רוצים בהצלחת הפרויקט. המטרה שלנו היא להפוך את חברי הקהילה לקבוצה שעוזרת לפרט בהיבטים שונים אבל גם להושיט יד לתושבים בקהילה הרחבה בחריש, כמו משפחות חד הוריות ואחרים וגם לקדם פרויקטים חברתיים כמו בניית מערכת השירותים לאזרח הוותיק בחריש", מציינת נרקיס-גל ואילו גרטלר מדגיש: "אנחנו מתכננים להיות חלק בלתי נפרד מהחברה הרב-גילית הסובבת אותנו הן בחיי היומיום השוטפים והן בתרומתנו לה".

התרומה לקהילה מתחדדת מול ההשוואה המתבקשת לבתי דיור מוגן, המודל הנפוץ יותר למגורים עבור בני הגיל השלישי.

"אני לא רוצה לחיות בכלוב זהב מנותק מהקהילה ומהעיר. בניגוד למתרחש בבתי דיור מוגן – אנחנו עושים הכל לבד, אין לנו מנהל שקובע שמחר תהיה הופעה או חוג. מה שנקים לעצמנו, זה מה שיהיה", מסביר גרטלר.

נרקיס-גל: "בבית אבות בולט האלמנט הסיעודי. בקהילה שאנו מקימים, ברור שאם אנחנו גרים יחד ואנחנו חברים טובים, נוכל לנצל זאת לעזרה הדדית של קניית תרופות, הסעה לרופא או כל מטלה אחרת".

"ההבדל העיקרי בינינו לבין בית דיור מוגן הוא שאנחנו יוצרים את הקהילה", מפרטת ליסקובסקי  "אנחנו נחליט יחד מה לעשות, יש לנו חזון לעצמנו, זה הבדל מהותי. בדיור מוגן אין תחושת שייכות למשהו גדול ממני".

"כל חיי התנדבתי בקהילה תמיד הייתי איש חינוך ואני מקווה שאנחנו נצא לכל מיני יוזמות חברתיות ואולי חלק מהן יהיו בשכר. כסף זו לא מילה גסה", מסכם גרטלר.

בחוד החנית החברתית

ואכן, גם ההבט הכלכלי נלקח בחשבון על ידי חברי הקבוצה. קנייה מרוכזת, הנחות קבוצתיות, הוזלת עלות המחייה הכללית ובמיוחד עלויות בריאותיות, כל אלה נבדקו והם חלק מתכנון הקהילה להיטיב עם חבריה. "אני רוצה שנהיה חוד חנית חברתית, שנפנה זרקור לקבוצת אנשים עם ניסיון וידע. המדינה צריכה לשאול את עצמה מה עושים עם המשאב האנושי הזה, איך אפשר לנצל את זה, בטח ובטח בתקופה בה מדברים כבר על גיל רביעי וחמישי. יש גם אנשים שהגיעו לשלב הזה בחיים עם מעט חסכונות והמדינה צריכה לעזור להם לפרנס את עצמם בכבוד לפחות עשור נוסף", מדגיש גרטלר.

רעיון זה מקבל משנה תוקף על רקע מגפת הקורונה העולמית ש'כלאה' ובודדה קשישים רבים ויצרה סטיגמה קשה, ששנים רבות עוד יתקשו בני הדור השלישי להתנער ממנה.

נרקיס-גל: "תקופת הקורונה חידדה את הצורך בקהילה ויצרה אצלנו מוטיבציה מאוד גדולה להתקדם, לחזק את היסוד החי בכולנו, להישאר חיוניים ופעילים".

ליסקובסקי: "תקופת הקורונה לא השאירה אותנו לבד. שוחחנו על בסיס קבוע בזום והיינו עסוקים בהקמת הקהילה. אף אחד מאיתנו לא הרגיש מבודד או מסכן, תמכנו האחד באחר".

"הקפיצו לי את הפיוזים", מודה גרטלר. "בגלל הקורונה מסתכלים עלינו כעל אנשים עם רגל אחת בקבר. יותר מאי פעם ברור שיש לשנות את הפרדיגמה לפיה החברה תופסת את הזיקנה ואת הזקנים. הקהילה שלנו תהיה בחזית השינוי הזה".

בלי חששות ועם פרפרים בבטן

היוזמה של חברי קהילת נרקיס 32 מצטרפת לשלל יוזמות חברתיות וקהילות שפורחות בחריש כדוגמת הקהילה הירוקה והקיבוץ העירוני. מה יש בה בחריש שמעודד הקמה של יוזמות כאלה?

"יש פה רוח חלוצית, אנשים פתוחים יותר אחד לשני, נעימים אחד יותר לשני וסובלניים יותר מאשר בכרך ההומה", פוסק גרטלר. נרקיס-גל מסכימה: "חריש אוהדת רעיונות חדשים ורבים שמחו להיות שותפים שלנו לעשייה. קיבלנו אוזן קשבת ותמיכה מהמתווך מקסים פרחמנקו מ'רימקס' ומחברת 'דונה' שאפשרו לנו לשריין את 12 הדירות בבניין עבורנו. "קיבלנו רוח גבית מרבים שתומכים בנו", מוסיפה ליסקובסקי ומציינת את עו"ד נתי עופר שעזר בהתנדבות בנושא ההערכות המשפטית.

יש לכם חששות?

"במקרה הכי גרוע, אם נושא הקהילה לא ימריא, אני אגור בבניין עם 12 אנשים חביבים. אין לי פחדים גדולים. לעומת זאת, אני יכול לומר שיש לי פרפרים בבטן. מרגש אותי שהרעיון ליצירת קהילה קורם עור וגידים. אנחנו עושים פה משהו ייחודי". מסכם גרטלר.

גם נרקיס-גל לא מתעסקת בתחושות שליליות אלא מחכה לשלב הבא: "חששות? לא ממש, אני מקווה שיום אחד נוכל להשפיע על עוד אנשים ולהוות מודל אלטרנטיבי לבני הגיל השלישי".

ואילו ליסקובסקי מסכמת: "אני רוצה שאנשים בגילנו יקבלו השראה ויבינו שלא משנה מה מצבם הכלכלי או האישי, אם הם תפרנים או פרודים, אין להיכנע לדיכאון. יש חיים גם בגילאי 60 ו-70, חיו אותם לפני שאתם מתים".

המורים, אורן קלר ושקד ארד, השתתפו בפרוייקט מערכת השידורים הלאומית של משרד החינוך והעבירו שיעורים מקוונים ששודרו בפני אלפי תלמידים. החוויה היתה מרעננת אך תחושת השליחות משמעותית יותר: "על אף הריחוק הפיזי יצרנו ממד אינטימי עם התלמידים"

משבר הקורונה והפסקת הלימודים במוסדות החינוך במדינה הציבו אתגר חדש עבור התלמידים וצוותי ההוראה, המשך לימודים מבלי לבקר בבית הספר. כך נולדו להן מערכות הלימוד מרחוק. מוסדות החינוך הקימו עצמאית סביבות לימוד מתוקשבות הכוללות מצגות, שיעורים מצולמים ושיעורים ב"שידור חי" בהשתתפות התלמידים. כתיגבור ומענה רחב ומקיף יותר, הקים משרד החינוך את מערכת השידורים הלאומית, שיעורים מקוונים במגוון נושאים, שצולמו באולפני טלוויזיה על ידי מורים ומורות מן השורה. השיעורים שודרו ביוטיוב ובערוצי טלוויזיה יעודיים.

"ליונית לוי אין מה לדאוג"

אורן קלר, תושב חריש, הוא מורה במגמת מינהל וכלכלה בבית הספר העל יסודי, מבואות עירון. בעיסוקו הנוסף כצלם, רגיל קלר לעמוד בעיקר מאחורי העדשה, אך בשבוע שעבר קיבל קלר את ההזדמנות לתפוס את עמדת הפרזנטור. "פנו אלי ושאלו אם אני מוכן ללמד והסכמתי". מפרט אורן על האופן שבו נוצר הקשר, "ביקשו שאעבור אודישן קצר כדי לבחון את ההתאמה למשימה. ראו שאני יודע לעשות את העבודה ו'עובר מסך' והתבקשתי להכין ולהעביר להם מצגת של שיעור".

בצילומים שהתקיימו באולפני הרצליה בחר קלר ללמד את תלמידי כיתות י"א-י"ב שיעור שמסכם את קווי ההבדל והדמיון בין ארגונים שונים הפעילים בחברה; ארגונים עסקיים, ציבוריים, ממשלתיים ומלכ"רים.

"היתה חויה זורמת ונחמדה. ראיתי באולפן כל מיני סלבס. עברתי את הצילומים בטייק אחד ונראה שהיו מרוצים ממני בסך הכל. יתכן ואוזמן שוב בהמשך", אומר קלר ומסכם בחיוך: "פחות עניינה אותי התהילה אלא יותר הרצון לתרום למערכת עבור התלמידים, שיושבים בבית. ליונית לוי אין מה לדאוג, אני לא מתכוון לקרוא תיגר על מקומה".

עם התלמידים גם מחוץ למסגרת הפורמלית

גם שקד ארד, מורה למדעים ומחנכת בחטיבת הביניים 'אתגרי העתיד' בעיר, הוזמנה להצטלם עבור שלושה שיעורים באולפן בכפר סבא. בשגרה, רגילה ארד, להקנות ידע לעשרים תלמידים אך הפעם היא זכתה להעביר שיעורים לאלפי תלמידים מכיתות ז'-ח'-ט'. "השיעורים עסקו בהשפעות האדם על הסביבה, נושא מאוד חשוב בעיניי והוא כמובן מתחבר לתכנית הלימודים", מבארת ארד.

בעוד שחווית ההשתתפות במערכת שידורים ארצית היתה עבור ארד חויה מרעננת אך חד פעמית, את מרבית מרצה הקדישה ארד מאז הפסקת הלימודים לקשר ישיר עם תלמידי כיתה ח' אותם היא מחנכת. בשלושת השבועות שחלפו מאז השבתת מוסדות החינוך, הקפידה שקד לקיים מפגשים יומיומים עם תלמידיה, קשר רציף שלא נפסק גם כאשר הורה משרד החינוך, על עצירתה של הלמידה מרחוק והפסקת התגמול למורים, החלטה שבוטלה לאחר מספר ימים.

"שמנו דגש לשמור על קשר עם הילדים מתוך הבנה שזו תקופה לא פשוטה עבורם", מספרת ארד. "מידי יום נפגשנו לשיחות וידאו ממושכות, ששילבו בין למידה והקניית ידע למפגשים "חברתיים" שכללו משחקים משותפים". ארד מציינת כי דווקא בתקופה זו תחושת השליחות שלה מתעצמת: "האחריות שלי כמורה מאוד התחזקה, זה הרבה מעבר להעברת שיעור כזה או אחר".

רגע לפני חופשת החג, מספקת ארד תובנה משמעותית נוספת מהתקופה האחרונה: "זו היתה תקופה מאתגרת אך מאוד מאוד מיוחדת", היא מציינת ומוסיפה: "המציאות המקוונת החדשה יצרה תקשורת אחרת עם הילדים. פתאום הפכנו שותפים לבית ולחדר שלהם ובו בזמן הם נחשפו לחיים הפרטיים שלנו, המורים. על אף הריחוק הפיזי יצרנו מימד אינטימי עם התלמידים, שלא היה קודם ואולי לא היה מתקיים אלמלא המשבר. אני מתרשמת כי הצלחנו להעביר לתלמידים את ההבנה שאנחנו איתם גם מחוץ למסגרת הפורמלית. כמובן שאין זה תחליף למפגש אמתי, אנחנו מתגעגעים אל התלמידים ומקווים להיפגש איתם שוב בתחום בית הספר בקרוב".

רואי ג'ורנו, יניר קילינסקי ומיכל צור לוקחים חלק במיזם התרבות הנודד "עושים שכונה" ומודים על הזכות לשמח את תושבי העיר חריש. וכן, יש גם רווח אישי: "קיבלתי מיקרופון ליד ומשהו נדלק בי"

"מזל שיש לנו מרפסות" – כך כתב תושב העיר בתגובה ליוזמה של עיריית חריש להביא לתושבי העיר הפוגה משגרת הקורונה בעזרת מופעים חיים. כבר תשעה ימים שהאולפן הנייד "עושים שכונה" נודד ברחבי העיר ומציע לילדי ותושבי העיר הופעות בהן ניתן לצפות מהמרפסות. ההופעות גם משודרות בשידור ישיר בפייסבוק. בשבוע האחרון התארחו באולפן הנודד מיטב הכישרונות של חריש וגם כמה "טאלנטים" מבחוץ.

תרבות בימי קורונה

על לוח ההופעות המגוון אחראית  ניצן דמתי (41) מנהלת מחלקת תרבות וחינוך בלתי פורמלי בעיריית חריש. לדבריה, הרעיון לפרויקט נולד מתוך רצון לתת תרבות לתושבי העיר בדרך יצירתית ובמסגרת המגבלות וההנחיות של משרד הבריאות. דמתי מציינת כי בניית תכנית ההופעות והשידורים נבנתה על בסיס שני עקרונות, האחד, הרצון לתת לכל תושב בחריש ליהנות באופן שווה מהפרויקט, והאחר, לתת במה לאמנים תושבי חריש.

ביצוע הפרויקט דרש מצוות התרבות למפות את העיר, את צרכי האוכלוסיה ולאתר את הכשרונות המקומיים. מיותר לציין שהכל נעשה בלוח זמנים דחוק במיוחד.

לשידור הבכורה שהתקיים ב-30/3 עלו אבי לאטי ורואי ג'ורנו, שראיינו את הזמר המקומי משה בנימין. ג'ורנו (36) מתגורר בחריש כבר שישה חודשים. בימי שגרה הוא מנחה אירועים וכנסים. כעת, בימי הקורונה, הוא הפך רשמית למגיש התכנית 'ספונג'ה', שתשודר מדי יום שישי וכבר זוכה למעריצים מקומיים.

התכנית עוררה בי תקווה לעתיד

"השידור האחרון זכה ל-2500 צפיות", משתף ג'ורנו בגאווה ומסביר כי במסגרת התכנית תושבי העיר שולחים דרישות שלום לקרובי משפחה רחוקים או שכנים קרובים, מברכים או מקדישים שירים אהובים.

"מרגש אותי לקחת חלק בפלטפורמה שמאפשרת לאנשים לברך את אלו שהם לא יכולים לפגוש. אנשים רוצים לשמוח ולהרגיש ביחד והתכנית מעניקה להם שותפות גורל, מאפשרת להם לצאת קצת מהבאסה ולשמוח".

המיקרופון אינו זר לג'ורנו שהיה בעברו גם שדרן ברדיו קול רגע (רדיו גליל עמקים), אבל התחושות שמלוות את העשייה הפעם הן שונות לחלוטין. "הסגר גורם לנו לנבול ולקמול כמו פרח בלי מים ואור. פתאום, קיבלתי מיקרופון ליד ומשהו נדלק בי. הרגשתי שהפכתי לאדם אחר, נכנסו בי אנרגיה וחיות שלא היו קודם. התכנית עוררה בי תקווה לעתיד".

ג'ורנו, שהתברך בבת חדשה לפני מספר שבועות, מודאג גם מנושא הפרנסה, אבל לתשלום "הסמלי והצנוע", לדבריו, שהוא מקבל על שירותיו, יש ערך מוסף אחר: "לאדם כמוני, שרגיל להופיע לפני קהל שמוחא כפיים, הנוכחות הבימתית מאוד חסרה ולכן אני מודה ומתרגש על היכולת לשמח אחרים ועל השמחה שנולדת בי. זו אחלה פלטפורמה ואני מקווה שהיא תמשיך לפעול", הוא מסכם.

מרקידה סבתות במרפסות

רשימת האמנים המקומיים שהופיעו עד כה ב"עושים שכונה" מתארכת וכוללת את מיכל צור, ליאור דטאוקר (פיקו) משה בנימין, רואי ג'ורנו, יניר קילינסקי, דודי אסולין, להקת 'איפה אפי', טל ליבוביץ' ואיתמר פדאל. "תכנית ההופעות והשידורים המתוכננת לפעול בשלב זה עד לסיום החג, תכלול גם את רחלי מיס, נריה שחר ואלרואי אבהר", מציינת דמתי ומדווחת כי לוח ההופעות מתואם עם כוחות המשטרה והסיור העירוני על מנת לשמור ולוודא כי התושבים יישארו במרפסות ולא יתקהלו.

אחת הראשונות ששימחה את תושבי חריש במרפסות היא מיכל צור (44) שמלמדת בימי שגרה מוסיקה בגנים ומנחה קבוצות של מפגשים מוסיקליים עם הורים וילדים. צור קיבלה את הפנייה להשתתף בפרויקט וענתה בחיוב וגם בהתרגשות: "זה כבוד גדול", היא מציינת. "התרגשתי מעצם ההצעה. לדעתי, מדובר ברעיון מאוד יפה. המטרה של האולפן הנודד היא לשמח את התושבים, וזה לא מובן מאליו".

צור מדווחת גם על תגובות מאוד חיוביות שקיבלה בכל אחת מארבע ההופעות שביצעה. "התגובות הן מרגשות, המון תושבים שלחו לי הודעות אישיות שהם מאוד נהנו מהמופע, שהילדים השתתפו בפעילות. גם סבתות ותושבים בלי ילדים ניצלו את ההפעלה כדי לרקוד במרפסות, זה היה מאוד משמח", משתפת צור ומסכמת: "בדרך להפעלה עברתי דרך גני הילדים הסגורים, בהם אני עובדת בשגרה. היות ואני לא עובדת עכשיו, המופע נתן לי הזדמנות להרגיש טוב עם עצמי, לא רק בגלל ההזדמנות להרוויח כסף, אלא בעיקר בגלל התחושה של החיוניות והנחיצות. אני מודה על כך".

"כינו אותי זמר המרפסות"

יניר קילינסקי (39), הוא מוסיקאי מוכשר. ממש לאחרונה הוא חזר מסיבוב הופעות ביוון ואיטליה ונחת היישר למציאות חדשה עם מגבלות שהביאה לחיינו הקורונה. ההזמנה להופיע בעיר באולפן הנודד ולהציג את המופע שלו "היה היה ניגון" הפתיעה אותו, אבל ההפתעה הגדולה יותר עבורו הגיעה דווקא מתגובות הקהל המקומי.

"הפרסום על המופע שלי יצא קצת באיחור כך שההופעה שלי הפתיעה רבים. אנשים חיממו לי את הלב עם התגובות. כינו אותי זמר המרפסות, זה היה מופע חזק מבחינת אנרגיות", הוא משתף.

המופע "היה היה ניגון" הוא מופע אינטראקטיבי המדגים את תולדות המוסיקה היהודית. במופע בן 45 דקות, מחליף קילינסקי מספר כלי נגינה.

"זו היתה תחושה מוזרה לצאת מהבית אחרי שבועיים, להחזיק שוב את כלי הנגינה ביד, להיות מוכן עם הסאונד", מפרט קילינסקי ומסכם: "אני מקווה שנחזור מהר לשגרה ונצא מחוזקים מהמצב. אני גם מקווה שהתקופה הזו תעניק לנו הזדמנויות שלא היו שם קודם. לי זה קרה. הופעתי בכל העולם, אבל זכיתי כעת לנגן בעיר שלי".

צוותי הרפואה הם, ללא ספק, אנשי השעה בעת הזו. כיצד מצטייר משבר הקורונה בעיניהן של עדי בקר, שרה לנגה והילה שלם, אחיות "משלנו" ותושבות חריש? מהם האתגרים שמציבה בפניהן הפנדמיה ומהי העצה שלהן, שתעזור לנו לצלוח את ימי הקורונה בשפיות יחסית?

משמאל: עדי בקר, שרה לנגה והילה שלם

בשבוע שעבר יצא עם ישראל למרפסות כדי למחוא להם כפיים. נדמה שהעם כולו מוקיר תודה והערכה לצוותים הרפואיים של ישראל שעושים לילות כימים בחזית המלחמה החדשה שנחתה עלינו. כיצד חשות נשות השעה ואיך הן מתנהלות בין השליחות, העבודה והמשפחה? עדי בקר, שרה לנגה והילה שלם משתפות אותנו בשגרה השוחקת והמאתגרת ובהשקפות ותפישות העולם, שעוזרות להן לצלוח את קשיי התקופה.

"בעתיד, אוכל לספר לנכדים, שזכיתי להיות חלק מפנדמיה"

עדי בקר (32) נשואה ואמא לתאומים בני שנתיים וחצי היא בעלת וותק של שלוש שנים במקצוע, מתוכן שנתיים במחלקת המטואונקולוגיה והשתלות מח עצם במרכז הרפואי איכילוב, תל אביב. בנוסף, מנהלת בקר את קבוצת הפייסבוק המצליחה Medikid, המספקת מענה רפואי להורים בנושא של בריאות ילדים.

בקר מעדכנת כי שגרת העבודה שלה עברה שינוי משמעותי: "עד עתה עבדתי במשמרות של שמונה שעות, שאפשרו לי לבלות עם בן הזוג והילדים. בעקבות המצב, עברנו למשמרות של 12 שעות בצוותים קבועים, כשהמטרה היא כמובן שבמידה ומישהו ידבק, רק צוות ספציפי יכנס לבידוד".

"אני נמצאת במחלקה מאד מיוחדת", מפרטת בקר. "מטופלים מאושפזים במחלקה במשך חודשים רבים, ואני האדם שהם פונים אליו כשהם בוכים, שמחים, מבריאים או לחלופין – לפני שהולכים למקום טוב יותר. כעת, אני נאלצת לפנות אליהם עם מסיכה ולשמור מהם מרחק, עד כמה שניתן. אני נאלצת להשתמש יותר במילים ובטון הדיבור כדי להראות אמפטיה, ופחות במגע".

האם תחושת השליחות מתגברת בתקופה הזו?

"תחושת השליחות מאד חזקה, מרגש להיות בחזית ולחשוב שבעתיד, אוכל לספר לנכדים שלי, שזכיתי להיות חלק מפנדמיה". מי שעוזר לבקר להגשים את תחושת השליחות הוא בעלה שמטפל בילדים לבדו. "אני לא רואה את הילדים שלי במשך ימים שלמים. אני מקפידה לערוך איתם לפחות שיחת וידאו ביום, כדי לשמוע את קולם ולראות אותם.  רוב הנטל כרגע נופל על בעלי, זה מאד לא פשוט אבל הוא עומד בזה בגבורה ובצורה מעוררת הערצה".

בקר מעידה שלמרות המצב היא אופטימית: "אני מאמינה שזה עניין של זמן עד שימצא הפיתרון, כך שברור לי שהמצב הזה זמני. אני מעריכה שיהיו ימים קשים לפנינו, אבל אם נקשיב להנחיות משרד הבריאות נוכל בקרוב לעצור את התפשטות הנגיף“.

"אני מבינה שהבידוד הוא מתיש", מוסיפה בקר בנימה אישית, "וגם לא פשוטה המחשבה שחג הפסח, החג הכי משפחתי שיש, יתקיים במסגרת מאד מצומצמת אבל זכרו שיש לזה סיבה ובבקשה תישארו בבתים שלכם. בסין ודרום קוריאה שם האזרחים צייתו לסגר המוחלט, מתחילים לחזור לשגרה. זה יכול להיות כך גם אצלנו. אולי בפסח יהיה לנו קשה, אבל את ראש השנה נוכל לחגוג בגדול".

"הבחירה לצאת ולהימצא בעין הסערה מחזקת אותי"

שרה לנגה (32) נשואה ואם לשלושה ילדים עובדת, זו השנה הראשונה, כאחות במחלקה פנימית ד' במרכז הרפואי הלל יפה בחדרה. גם אצלה שגרת העבודה השתנתה ועברה למשמרות בנות 12 שעות ובשעות אלה היא מעניקה טיפול וגם סעד, לאוכלוסיה מבוגרת וסיעודית. "אין מישהו אחר שיוכל לטפל בהם אם לא אנחנו", היא מדגישה. "יש חולים עם בעיות אקוטיות שהם לאו דווקא קשורות לקורונה וחייבים גם בהם לטפל".

לנגה עובדת בעיקר בלילות ומטפלת בבקרים בילדים. כך היא מג'נגלת בין הלו"ז שלה לזה של בעלה. "בפועל אני לא ישנה הרבה, לא ביום ולא בלילה אבל איכשהו מתגברים על הקושי. אני מודה שלשנינו יש משכורות להביא הביתה, זה לא מובן מאליו בימים אלו".

את המחסור בשעות שינה משלימה לנגה במשמעות: "תחושת השליחות מתגברת בימים האלה. נוח יותר היה להישאר בבית, מוגנת עם ילדיי, אך הבחירה ולצאת ולהימצא בעין הסערה מחזקת אותי. שרשרת ההדבקה חייבת להיפסק וכדי שזה יקרה המחלה צריכה להיעצר ואנחנו שם לתת את המענה המקצועי. זו שליחות שאין כמותה".

לנגה, מודה שאין לה מושג עד מתי המצב הבעייתי בו שרוי העולם ימשך אך היא חשה אופטימיות מתוך הבנה שהמצב הזה הוא בר חלוף ולא ימשך לעד.

היא גם שולחת מסר חשוב, שטרם זכה לתהודה: "תחושת היסטריה אינה בריאה לנו ולמערכת החיסונית שלנו. צריך לנסות ולשמור על פאסון ורוגע מול עצמנו ומול ילדינו".

"כנטורופתית, אני מאמינה שיש להקפיד ולהשקיע יותר בחיזוק המערכת החיסונית שלנו, ולהיעזר בוויטמינים, תוספי תזונה וצמחי מרפא, שיכולים לחזק אותנו בתקופה הזאת".

"אני אדם אופטימי אבל אשקר אם אומר שהכל ורוד"

הילה שלם (33) נשואה ואם לשלושה ילדים היא אחות במחלקת אם-ילוד במרכז הרפואי מאיר, כפר סבא. "סביבת העבודה שלי, עם נשים לאחר לידה הינה סביבה אמוציונלית מאוד בשגרה, כעת הרגישות עולה עוד יותר, אין אפשרות לבקר את היולדות והלחץ שלהן להשתחרר הביתה גובר, מה שמגביר גם את חשיבות מקומנו עבור צרכי היולדות", מסבירה שלם על השגרה החדשה ומציעה ליולדות לנסות ולהתנתק מהחדשות כדי לשמור יותר על עצמן ולהוריד את מפלס הלחץ.

משפחת שלם חיה 'ממשמרת למשמרת' – כך לפחות מסבירה הילה על ההערכות וחלוקת התפקידים בינה לבין נתן, בעלה: "אני ובעלי מתחלקים במשימות, אבל זה לגמרי 'חיים ממשמרת למשמרת'. אין רגע לנוח. כשנמצאים בעבודה עובדים יותר שעות וכשחוזרים הביתה יש ילדים לטפל בהם, זה בהחלט מוסיף מימד נוסף של עומס, אבל משתדלים להתמודד".

לצד העומס תחושת השליחות מתגברת גם היא: "תחושת השליחות הובילה אותי לעולם הסיעוד והרפואה. כעת יותר מתמיד אני מאמינה שעלי לתת יותר עבור היולדות בכל הקשור לסיוע הן הרפואי והן המורלי".

איפה את ממוקמת על ציר האופטימיות-פסימיות?

"אני אדם אופטימי אבל אשקר אם אומר שהכל ורוד. אנחנו הולכים אל הלא נודע ואולי מה ששומר אותי שפויה הוא שאני משתדלת לא לחשוב לטווח ארוך מדי. אני עדיין מעכלת את המציאות החדשה. הדאגה היא בעיקר לדור המבוגר וכל אלו המוגדרים באוכלוסיית סיכון".

שלם מוכרת לרבים בזכות סרטוני ה'טיקטוק' ההומוריסטיים שהיא יוצרת ומפרסמת ברשת הפייסבוק. בימים בהם הביקוש לבידור גובר, הדרישה לסרטונים מצחיקים עולה. "זה ממש היומן האישי שלי בימים האלה. כל אחד פורק את המתחים בדרך שלו ועבורי יצירת הסרטונים היא הדרך הכי טובה עבורי, סוג של תרפיה עצמית. משמח שזה עושה טוב גם לאחרים".

שלם מסכמת את הראיון בשני מסרים שחשוב לה להעביר: "אני רואה בלבול גדול בקרב הציבור. לטעמי, מאפשרים לתושבי המדינה יותר מדי פרצות. מנייני התפילה בציבור לדוגמא, הם מבחינתי טעות גדולה. כל יציאה למרחב הציבורי מסכנת אותנו חבל שנתעורר רק כשיהיה, חלילה, מאוחר מדי. בנוסף, אני רוצה לומר תודה לציבור שמעריך את פועלנו. מחיאות הכפיים עבורנו היה אירוע שריגש אותי מאוד".

אסף ואורטל נורי חזרו מירח הדבש ישירות לבידוד. יקטרינה רפיץ' שוהה בבידוד עם בנה יוסף בן החמש ובניה טרבלסי כבר התרגל למצב. כיצד הם מעבירים את הזמן, מהו הקושי המרכזי ומה יש להם לומר על השכנים והחברים בחריש?

אסף ואורטל נורי מתגוררים ברחוב סביון בעיר. בשבוע שעבר הם חזרו מירח דבש בתאילנד ומאז הם ממלאים אחר ההנחיות ונמצאים בבידוד בביתם.

"קיבלנו את הבשורה על הבידוד בעודנו בתאילנד", מספר אסף. "המשפחה דאגה לערוך עבורנו קניות של מזון ומצרכים, שחיכו לנו בבית כשהגענו. בנוסף המתין לנו רכב בחניית שדה התעופה עם שובנו ארצה, כך שיכולנו לנסוע עצמאית הביתה ללא מעורבות של אנשים נוספים", מוסיף אסף וממהר להדגיש: "השכנים שלנו תומכים בנו המון, עוזרים לנו עם קניות ופינקו אותנו במשלוח מנות בחג הפורים בשבוע שעבר".

מהו הקושי המרכזי שאתם חווים בבידוד? 

"השיעמום ואי הניידות", הם הקושי ההמשמעותי ביותר. "אנחנו זוג צעיר שרגיל להיות פעיל ולנהל אורח חיים ספורטיבי. להיות סגור בין ארבעה קירות זה בהחלט לא פשוט. אפילו לצאת לזרוק את הזבל אנחנו לא יכולים בעקבות ההנחיות".

אז אתם ממלאים אחרי ההנחיות במלואן?

"חד משמעית, כן. האחריות שלנו היא כלפי אנשים אחרים והדבר האחרון שנרצה הוא לגלות שאנחנו נושאים נגיפים ועלולים להדביק אחרים", הוא מציין ומוסיף: "שימח אותי שהתקשרו אליי מהעירייה וביררו אם אנו צריכים משהו. למזלנו אנו בריאים, מצבנו טוב, וקיבלנו עזרה מהמשפחה כדי לצלוח את התקופה הזו די בקלות. עם זאת, מעודד לדעת שיש מי שעוזר למי זקוק לתרופות, מזון או כל דבר אחר ואין לו במי להיעזר".

אסף מסתכל על חצי הכוס המלאה: "לאחר חודש של חופשה ולאחריה שבועיים נוספים בבידוד, מדובר בהחלט בפרק זמן משמעותי וארוך המעניק לנו הזדמנות טובה לחזק את הזוגיות שלנו".

האם אתם מצטערים על התזמון שבחרתם לחופשה?

"לא, להיפך. בתאילנד נהנינו מאתרים עמוסים פחות, תורים דלילים באטרקציות התיירותיות ואפילו הטיסה חזרה ארצה היתה מרווחת יותר. אחרי חופשה ארוכה כזו דווקא התאימו לנו שבועיים נוספים לעכל את החזרה ארצה", מסכם אסף בחיוך.

"אנחנו לא לבד, חברים שלנו מהעיר עוזרים"

הזוג נורי, מסתבר, לא עושים עניין גדול מהבידוד, לעומת זאת, אצל משפחת רפיץ', המתגוררת ברחוב טורקיז בעיר, המצב מורכב יותר. האם יקטרינה, נמצאת כבר עשרה ימים בבידוד ביתי ואליה הצטרף בנה בן החמש, יוסף. "חזרתי מחופשה קצרה בטורקיה ישירות הביתה, לבידוד", מספרת יקטרינה. "על אף שיוסף היה בארץ ולא שהה איתי בחו"ל הוא נאלץ להצטרף אליי לבידוד. אנחנו בריאים ואין לנו תסמינים כלל".

איך מגיב בן החמש לבידוד שנכפה עליו? 

"אני מסבירה לו את הצורך להישאר בבית. למרות שלא כך המצב, בחרתי לספר לו שאנחנו חולים ולכן עלינו להשאר בבית כדי שלא נדביק אחרים".

ואיך אתם מעבירים את הזמן?

"צפייה בטלוויזיה, הרבה פעילויות יצירה משותפות ואפילו התחלנו ללמוד את האותיות. קשה כשאי אפשר לצאת. מצד שני זה זמן טוב להתחיל בניקיונות לקראת הפסח".

יקטרינה עובדת כסייעת צהרון בבית ספר בעיר ומסבירה שבעקבות ההנחיות החדשות על השבתת בתי הספר היא היתה נאלצת, כך או אחרת, להישאר בבית. בכל הקשור באספקת מזון ומוצרים בסיסים הם נעזרים בחברים: "אנחנו לא לבד, חברים שלנו מהעיר עורכים עבורנו קניות, מניחים בפתח הדלת ובורחים", היא מעידה.

בעוד יקטרינה ויוסף מסוגרים בביתם, נמצא ולד, אב המשפחה בקצה השניה של 'סקאלת הסיכון' וממשיך בתפקידו כאח במחלקה הפנימית בבית החולים איכילוב. "ולד ישן בחדר אחר בבית. הוא זה שנמצא בפועל בבידוד ויש יותר סיכוי שאדבק ממנו מאשר להיפך", מסכמת יקטרינה בחיוך.

"לא חסרה כאן עזרה"

בניה טרבלסי מסיים בעוד שלושה ימים את הבידוד שנכפה עליו. טרבלסי נסע ברכבת שיצאה מנתב"ג יחד עם נוסע ישראלי שחזר מחו"ל וזוהה מספר ימים לאחר חזרתו כחולה קורונה מספר 27 בישראל. על פי הנחיות משרד הבריאות, טרבלסי, נשוי עם שלושה ילדים, מצוי בבידוד בנפרד מבני משפחתו, "אני בחדר והם בשאר הבית, פשוט עקבנו אחרי הנהלים", הוא מסביר.

"אני לא חושש מהאפשרות שנדבקתי בקורונה. הסיכוי כל כך נמוך. היו אלפי אנשים ברכבת, והחולה הוא אדם אחד שלא ראיתי אותו וסביר להניח שהוא היה בקרון אחר", הוא מוסיף ומפרט: "אני לא דואג. אין לי שום תסמינים".

כיצד מתנהלת השגרה?

"בהתחלה הסביבה היתה בפניקה כל האירוע היה מלחיץ, אבל עכשיו כולם התרגלו למצב".

אתם מקבלים עזרה מהשכנים ומחברים?

"יש המון אנשים מקסימים בחריש, השכנים עוזרים במה שצריך, החברים שלי מקבוצת הרכיבה התגייסו לעזרה וגם קבוצת המתנדבים שארגנה עיריית חריש הציעה את עזרתה – לא חסרה כאן עזרה, מקום מקסים יש לנו כאן".

אילון ירחי, אור בן-חיים לוי ורועי ארגמן, בוגרי התכנית "צוערים לשלטון מקומי", בחרו לבצע את הכשרתם בחריש. השלושה, מועסקים בעיריית חריש, לוקחים חלק פעיל בבניית העיר ואוחזים בנקודת מבט ייחודית על המתרחש כאן: "יש לנו מבט השוואתי"

רבים מכירים את תכנית הצוערים של משרד החוץ, המכשירה את דור העתיד של הדיפלומטים הישראלים. בשבע השנים האחרונות משרד הפנים מפעיל תכנית צוערים יוקרתית משלו, "צוערים לשלטון המקומי". התכנית מכשירה אקדמאים לעבודה ברשויות המקומיות, על-מנת לחזק את הרשויות בכח עבודה צעיר ומשכיל. בתום תקופת הכשרה של שנתיים, הצוערים מתחייבים לעבוד ארבע שנים ברשות מקומית מהפריפריה החברתית או הגיאוגרפית.

חריש, שלצורך פיתוחה הממשלה הכריזה עליה כאיזור עדיפות לאומית, זכתה להיות בין הערים שקולטות את בוגרי התכנית. "אנחנו חלק ממהלך שנועד לחזק פריפריה, אך בחריש אנחנו לא מרגישים כך. חריש היא לא פריפריה גיאוגרפית ולא פריפריה חברתית, היא עיר חדשה בישראל, ולמשרד הפנים היה חשוב מאוד להכניס את חריש לתוך מעגל הרשויות שקולטות צוערים", מסביר אילון ירחי (36), ותיק הצוערים בעיריית חריש.

עיר עם אתגר

ירחי, בעל תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני במינהל ומדיניות ציבורית, עובד במועצה כבר כ-3.5 שנים, והוא אחד מארבעה צוערים המוצבים כרגע מטעם משרד הפנים בעיר. רועי ארגמן (31), גם כן בוגר התכנית לתואר שני במנהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת חיפה, הגיע לחריש לפני שנתיים וחצי; אור בן-חיים לוי (29), בוגרת תכנית הצוערים לתכנון אורבני במסגרתה עשתה תואר שני בתכנון ערים בטכניון. בן-חיים לוי סיימה את הכשרתה לפני כחצי שנה ומאז היא בעיריית חריש.  איצקו שרעבי, מוותיקי הצוערים בחריש, משמש כמנהל היחידה הכלכלית ברשות.

ארבעתם אינם תושבי העיר, ובחרו להגיע אליה במסגרת תכנית הצוערים. "רבים מהחבר'ה בתכנית הצוערים מחפשים אתגרים, ופה יש אתגר שהוא מיוחד, שונה, ואליי זה דיבר. החליטו להפוך מועצה מקומית קטנה לעיר. אין דברים כאלה, לא יודע מתי יבנו עוד עיר בישראל. זה אירוע היסטורי, נחמד להיות חלק מדבר כזה", מספר ארגמן על הבחירה בחריש.

"יש פה הזדמנות מקצועית להיות חלק מתכנון והקמה של עיר חדשה. זה מה שהוביל אותי", מוסיפה בן-חיים לוי, שעובדת באגף הנדסה בעיר, ובמסגרת תפקידה עוסקת בתכנון עירוני ואסטרטגי ארוך טווח. "השאלות שמנחות אותי הן איך העיר הזו עונה לצרכים של התושבים באופן מיטבי מבחינת מבני ציבור או אספקטים נוספים, איך העיר תיראה בעוד חמש, עשר או עשרים שנה".

תהליכי עבודה מורכבים

לדברי ירחי, שהגיע לחריש כשעוד התגוררו בה פחות מ-1,500 תושבים, האתגר הגדול מתבטא בקצב העבודה ברשות שכל שנה מכפילה את מספר התושבים. "בגלל שחריש נבנית ומתפתחת, אי אפשר לזנוח או לעכב דברים, כי תושבים מגיעים כל הזמן".

בן-חיים לוי מציינת את האתגר התכנוני בתקופה שבה אין ממשלה בישראל: "נושא התחבורה נמצא כל הזמן על סדר היום, ויש שיח תמידי מול משרד התחבורה בנושאים כמו מחלף משמר הגבול, שבעוד שנתיים בקירוב תושלם הבנייה שלו. אני וגורמים אחרים ברשות מובילים מהלך לקדם תכנית אב לתחבורה ציבורית, שתעזור לנו לגבש מדיניות לטווח קצר, בינוני וארוך. אלו תהליכים שאנו מנהלים מול משרדי ממשלה, בתקופה שאין ממשלה מכהנת. אנחנו מכינים את הפרוייקטים ליום בו תקום ממשלה ונוכל לתת 'פוש' חזק בנושא הזה ובנושא מרכזי תעסוקה, כי אלו שני תהליכים שצריכים לקרות במקביל". וארגמן מוסיף: "משרד התחבורה הוא מאוד ריכוזי, כך המדינה בנויה. כרגע אין ממשלה, אבל אנחנו צריכים להיות מוכנים".

למידה מרשויות אחרות

הקשרים שיצרו במסגרת התכנית של משרד הפנים מסייעים להם רבות במסגרת תפקידם ברשות המקומית. "אנחנו חלק מרשת עמיתים. כל אחד מאיתנו שייך למחזור הכולל כ-20-30 צוערים נוספים, שעובדים ברשויות מקומיות אחרות, ויש בינינו קשרים. אנחנו מתייעצים, שואלים, לומדים על המתרחש ברשויות אחרות, מבינים איך המודלים עובדים שם", מפרטת בן-חיים לוי, "אם אנחנו חושבים על רעיון ורוצים לדעת אם הוא עובד, מה המחיר וההיתכנות שלו, יש לנו מבט השוואתי. אני יכולה לכתוב לחברים שלי מהתכנית ומקבלת מידע או המלצות, נקודות לשיפור או לשימור".

ארגמן מסכים איתה: "אנחנו משתתפים בימי עיון מקצועיים והשתלמויות מטעם המדינה שמעשירים אותנו בידע וברישות עסקי שעוזר לקצר תהליכים. הצוערים בשירות המדינה, במשרדי ממשלה, יודעים שאנחנו פה, וגם להם יותר נוח לעבוד מולנו בגלל ההיכרות האישית, יש אחווה. זה עוזר לנו".

ירחי מספר כי צוערים מרשויות אחרות מעוניינים ללמוד ממה שקורה בחריש. "היו כאן בביקור מעירית שדרות, אור עקיבא ואור יהודה. רשויות רוצות להגיע וללמוד, לראות איך מקימים פיסית את העיר, לערוך סיור בשכונות, וגם לראות איך הרשות עובדת. בעיקר מסתקרנים ומבקשים ללמוד על מרכז קשרי תושבים ומרכז שירות לתושב, להבין מה זה צוות דאטה ועל מה עובד הצוות התכנוני. הרצון ללמידה מאיתנו רק עולה".

מתכננים היום את המחר

אחרי שנתיים וחצי באגף לתכנון ובקרה, ירחי השתתף במכרז וזכה בתפקיד סגן מנהל אגף קשרי תושבים, האגף שמתפעל את מרכז שירות לתושב, מוקד המים ומוקד 106. במסגרת תפקידו הוא חלק מהצוות שמוביל את תהליך הדיגיטציה של השירות לתושב, תהליך שעבורו זכתה העיר במקום שני בפרס החדשנות של המרכז לשלטון מקומי.

"אנחנו כל הזמן מנסים לפתח את הערוצים הדיגיטליים שדרכם נוכל לעבוד מול התושבים ולסייע להם לעבוד מולנו. למשל, שירותי הווצאפ של המועצה. בעיריות אחרות מפעילים צ'אטבוט, מחשב עונה לך. בחריש יושבת נציגה ומסתמסת איתך. אפשר לשלוח לה תמונה על מפגע ברחוב, והיא עונה ומגיבה, פותחת את הפניה במערכת פניות התושבים, ומעבירה לטיפול האגף המתאים. זו נוחות גדולה מאוד עבור התושב".

כמוהו, גם ארגמן כבר מסתכל קדימה על הפרוייקט הבא שלו בעירייה – צוות דאטה. "החזון הוא להקים מערכת שדומה בתפיסה למה שמקובל במגזר הפרטי. בהרבה חברות יש איסוף של מידע ומנתחים אותו, וגם הרשויות החזקות עושות את זה. מערכת ניהול פניות התושבים אוספת מידע, ואנחנו יכולים להפיק מהמידע הזה תובנות. השאיפה היא לעבור לכלים של בינה עסקית. לצורך זה אני לוקח קורס של אנליסטים, ומתחיל להטמיע כאן את המערכות האלו ולחבר אותן למאגרים". המערכת עדיין בשלבי הקמה, ובינתיים יודעת לספק תובנות בכל הקשור לתפעול השוטף של העיריה, לזהות היכן יש עובדים שזקוקים לעזרה או להכוונה מקצועית על מנת  לתת שירות טוב יותר לתושב. השאיפה היא שבעתיד המערכת תדע להפיק תובנות רחבות יותר, למשל באילו רחובות קיימת בעיית תשתית, או היכן צריך לתגבר את השיטור העירוני.

בן-חיים לוי, שלא מכבר נכנסה לתפקידה, מתכננת להתמקד בהמשך השירות ברשות בהקמת הועדה המקומית לתכנון ובנייה. "היום יש בחריש ועדה מיוחדת, שהחוק קבע שתפעל עד נובמבר 2021, ולאר מכן אמורה לקום ועדה מקומית. כדי שתקום ועדה מקומית לתו"ב צריך להכין עבורה תשתית. זה פרוייקט מאוד מאוד גדול, מבחינה מקצועית וגם עבורי אישית, שאני מתחילה לעסוק בו כעת".

בן-חיים לוי שרק החלה את עבודתה בחריש עוד לא יודעת לומר אם בעתיד תישאר בחריש. "כרגע זה עוד רחוק לי", מודה ארגמן, אבל ירחי אינו מהסס: "ברור שאני נשאר בחריש. אני מאוד נהנה לעבוד כאן, ומרגיש שהתקדמתי וצמחתי כאן", הוא מדגיש ומסיים: "אני מאמין בעיר ובעשיה שלנו".

הם לא דוגמנים מקצועיים, אבל לזמן קצר, התמונות שלהם עיטרו מודעות ושלטי פרסום והם הפכו מזוהים עם חריש, העיר שהם אוהבים. אסף אלישיב, חיים לאטי ומיכל מור, תושבים בהווה ו"דוגמני חריש" בעבר, משתפים

חריש היא עיר מתפתחת שעדיין לא הצמיחה מתוכה כוכבים בקנה מידה בינלאומי; אבל גם לנו יש כמה תושבים שמתעוררים בבוקר, רואים את פניהם מתנוססות במקומות ציבוריים ומקבלים תגובות מחמיאות מחברים ושכנים. יצאנו לפגוש שלושה שזכו לטעום, בהתאם לאמירה המפורסמת של אנדי וורהול, 15 דקות של תהילה מקומית: אסף אלישיב, חיים לאטי ומיכל מור. כל אחד ואחת מהם לקחו חלק בהיבט פרסומי שונה של העיר, ושלושתם רואים בכך לא רק התנסות אישית, אלא מעין שליחות קהילתית.

"שמחתי להראות את הצדדים היפים של חריש"

אסף אלישיב (30), מתגורר בחריש כשנה וחצי. הוא ואשתו אורטליה הם דתל"שים, הורים לשלושה ילדים ועובדים כמנחים למיניות בריאה.

לפני מספר חודשים השתתף אסף בסדרת צילומים שיזמה העירייה, וכיום תמונותיו מעטרות פרסומים שונים מטעמה. בין היתר, שולבו צילומים בכיכובו בחוברות מידע שהפיקה העירייה  ותמונותיו אף תלויות במרכז השירות לתושב.

"בעבר הייתי חתום תקופה מסוימת בסוכנות דוגמנות ושיחקתי בתפקידים קטנים בסדרות טלוויזיה", מספר אלישיב. "פנו אלי מהמועצה, הציעו לי להצטלם ולא ממש הסבירו מה המטרה מלבד שמדובר בהשקעה בתדמית של העיר ולכן הסכמתי". סדרת הצילומים כללה תמונות משותפות עם ילדים ודוגמניות על רקע מקומות מוכרים בחריש.

"תקופה לאחר סיום הצילומים התחלתי לראות את התמונות הללו מופיעות במספר מקומות. התרגשתי וגם  וקיבלתי תגובות טובות מחברים שראו אותי. בסך הכל אני שמח להשתתף בקמפיין מקצועי, ברמה גבוהה, שמראה את הצדדים היפים של חריש".

"אנשים חושבים שאני ראש העיר"

חרישניק נוסף שהמצלמה לא זרה לו הוא חיים לאטי (37), אם כי מסיבה אחרת: בעברו הרחוק הוא עבד כצלם והיה זה שמצלם את התמונות לקמפיינים דומים. לרגל מסע הפרסום של שכונת 'בצוותא' עבר לאטי לראשונה אל הצד הקדמי של המצלמה, ובוקר אחד הבן שלו היה הראשון להבחין בשלט חוצות עליו מתנוססת התמונה של אבא.

"האמת שלא חשבתי שזה יהיה כל כך גדול," הוא אומר. "פתאום כל הארץ התמלאה בשלטים, פרסומות בטלוויזיה ובאינטרנט. אנשים ששנים לא דיברתי איתם שלחו לי תמונות שלי בכל מיני שלטי חוצות בצמתים בארץ. זה היה מטורף. ממש לא התכוננתי לחשיפה כזאת, ולקח לי כמה ימים להתרגל לתגובות. בסך הכל, זה היה די מגניב לקבל פידבק חיובי כל כך".

לאטי, נשוי ואב לשניים, מתגורר בחריש שלוש וחצי שנים וכיום עובד כמתכנת בחברת הייטק. לשאלה כיצד הגיע להיות אחד הכוכבים בקמפיין הוא עונה שפנו אליו מהנהלת המכירות של פרוייקט בצוותא כאחד מן הרוכשים הראשונים של דירה בשכונה, ולמרות שמספר תושבים נוספים הביעו עניין להצטלם, בסופו של דבר נבחרו רק הוא ועוד מספר נשים. "הואיל והייתי הגבר היחיד, תלו את הצילום שלי במקומות שבהם אי אפשר לתלות צילומים של נשים", הוא מציין בחיוך.

לשאלה המתבקשת 'כיצד הגיבו החברים, השכנים?' לאטי עונה בחיוך:  "אנשים חושבים שאני יצחק קשת, ראש העיר, וזה כולל אנשים שכבר גרים בחריש. בכל אופן, אני רואה את עצמי שגריר של חריש ורוצה לעשות כמה שיותר כדי להביא עוד אנשים לעיר. אני מקווה שאני מצליח. חשוב לי שחריש תקבל חשיפה ושאנשים יבינו כמה טוב לגור פה".

״תחושת שייכות וגאווה לילדים״

מיכל מור (45), עברה לחריש לפני כארבע שנים מרמת ישי. היא בעלת חברת השמה, אם לשניים, וכאשר שמעה לפני כשנתיים על הזמנה לתושבי חריש להצטלם לקמפיין שיווקי לעיר, עבורה זו כלל לא הייתה שאלה. משפחות מקומיות רבות לקחו חלק בפרויקט ושלטים שניתלו ברחבי העיר הציגו את פני המשפחות החדשות של חריש.

"הייתי פעילה בחריש עוד לפני שעברתי לגור בה, ואף נכללתי ברשימת 20 המשפיעים בחריש מיד כשעברתי אליה. אני תמיד שמחה לשווק את העיר ולשתף באהבה שלי אליה, ומבחינתי זה היה מאוד טבעי לקחת חלק בקמפיין שבו משתתפים תושבים", מסבירה מור.

"לצילומים הגעתי עם שני הבנים שלי, יונתן ועומרי. זו הייתה חוויה משפחתית נחמדה, וזמן קצר לאחר מכן פרסמו בכל העיר את התמונות שנבחרו. אחת מהן תמונה שלי לבד ועוד אחת היא צילום משותף עם הבנים".

ובאשר לתגובות? "באותה תקופה, העיר מנתה הרבה פחות תושבים, וכולם קיבלו את זה בנינוחות, לא בהתלהבות גדולה. דווקא לילדים זו הייתה חוויה נהדרת. הם הופתעו והתרגשו לראות את התמונות של עצמם ושל אמא שלהם. עבורם זה היה מדהים, ונתן להם תחושה של שייכות וגאווה".

מהו המתכון לחיי קהילה מאושרים? אם תשאלו את שמחה פרלמן, רכזת קיימות בחריש, מדובר בתערובת של זרעי בטטה, תותים ודלעת וקבוצת תושבים, ילדים ומבוגרים כאחד, שעובדים במשותף בגינה הקהילתית ומצפים יחד לגשם שינביט את הזרעים שזרעו. כתבה חגיגית לט"ו בשבט

צילומים: שמחה פרלמן, לידור שקד

"רב גוניות תורמת ליציבות. כך זה פועל בטבע, וזה גם מתאים לאופי החיים בחריש", כך מאפיינת שמחה פרלמן, רכזת קיימות, חקלאות עירונית וגינות קהילתיות במועצת חריש, את תכנון הגינה הקהילתית בפינת הרחובות גפן ותאנה. הגינה פועלת למעלה משנה ופתוחה לכל תושבי חריש, ללא תשלום. גם ברחוב תמר פועלת גינה קהילתית המתופעלת על ידי בנות השומר החדש.

בסיור מציגה פרלמן לראווה את מגוון הצמחים והפירות בגינה: ספירלת תבלינים המכילה 20 זנים שונים של תה, אלוורה, ציפורני חתול המשמשות ליצירת תמצית רפואית, פקעות של רקפות, עיריות וחצבים שהוצלו ונשתלו מחדש, ערוגת חיטה, ספירלת תפוחי אדמה, ושש ערוגות תותים, "הערוגה הראשונה הייתה להיט בקרב הילדים, אז החלטנו לא להגביל שפע", היא מסבירה בחיוך.

פרלמן, שמחזיקה בניסיון מרובה בחקלאות, פרמקלצ'ר, סביבה וגינון מונה מציינת גם את הגיוון הקהילתי והחברתי בפעילות: "גינות קהילתיות יוצרות ערך גם למבוגרים המחפשים חיי קהילה. החקלאות מחברת. סביב הגינה יש מפגשים רב מגזריים, ורב גילאיים – חילונים ודתיים, מבוגרים עם ילדים. בגינה שלנו אפשר לשמוע שלל שפות: צרפתית, אנגלית, רוסית, וכולם מסתדרים".

"לגעת באדמה זו תרפיה"

במסגרת הפנינג ט"ו בשבט שיערך ביום חמישי ה-13.2, תרחיב הגינה עוד יותר את המגוון הקיים בה וישתלו בגינה 10 עצי פרי וצמחים חדשים, ביניהם עצי לימון, מנגו, אבוקדו, פקאן, פיטנגו, זית, פטל ושלפח (דובדבן היהודים).

"שאלנו את הילדים 'מה אתם חולמים?', והילדים, שחלקם עדיין לא יודעים לכתוב, ציירו את מבוקשם", מסבירה פרלמן ומפרטת על הפעילויות המתרחשות בגינה. "ילדי השכונה לוקחים חלק בפעילות בגינה פעמיים בשבוע, בשעות אחרי הצהריים, ובסיום כל שבוע נערך בגינה קטיף. הילדים לומדים על מחזוריות הטבע, ורואים כיצד זרעים שזרעו באביב צומחים בקיץ".

פרלמן מאמינה כי הפעילות בגינה היא בעלת ערך רב עבור ילדים: "ילדים נמצאים כל היום בסביבה סטרילית, עם אבא ואמא, ועבורם להכניס ידיים לאדמה זה לא מעט. אם לילד יש עניין עם מגע, לגעת באדמה זו תרפיה שעושה פלאים", פוסקת פרלמן.

"שהייה בחוץ, גם בחורף, מלמדת את הילדים להיות פחות מפונקים, להתמודד עם מזג האוויר". מוסיפה פרלמן ומסכמת: "חינוך חקלאי במדינה כמו שלנו זה דבר חשוב. זה מחזק את הקשר עם האדמה, מקרקע, מחבר לטבע".

בלי מנעול: יוצרים מרחב מזמין

שרה זמיר, תושבת העיר שילדיה לוקחים חלק בפעילויות בגינה, מעידה מקרוב על התרומה של הפעילות בגינה למשפחה: "הגינה היא יוזמה מקסימה, והילדים שלי מאוד מאוד אוהבים אותה. יש לה ערך חינוכי רב, במיוחד בתקופה בה התרחקנו מהאדמה ומהעבודה איתה והבנת התהליכים שקשורים בה. הגינה הקהילתית מחזקת את הקשר עם האדמה ועם העיר. הילדים מעורבים בתהליכים השונים, זה דורש מהם סבלנות, עבודה וציפיה. אחרי הכל, אף אחד לא יודע מה תהיה התוצאה, אנו תלויים בגשמים ובתפילות".

הגינה פתוחה לכולם, ללא שמירה. איך מונעים הרס של הגינה?

פרלמן: "בהתחלה חשבנו לנעול את המקום, אך עם הזמן הבנו שאין בכך צורך, ועדיף ליצור מרחב מזמין. כיום, השערים סגורים אך לא נעולים, וגם זה רק בגלל שהגינה ממוקמת ליד גן שעשועים ואנחנו לא רוצים שפעוטות יכנסו אליה. הגדר יוצרת תיחום והגדרה, אינטימיות, אבל יש גם תחושה של פתיחות. יש אתגרים ואנחנו לומדים כל הזמן, אבל אנחנו בסך הכל מבסוטים מהתוצאה ומהתנהגות התושבים".

תשתית עירונית לשימוש הקהילה

לגינה הקהילתית הפעילה יצטרפו בעתיד הקרוב ארבע גינות קהילתיות נוספות בשכונות המאוכלסות (אבני חן, חורש), שממתינות לקהילה שתתגבש ותיקח את המשימה על עצמה. התשתית עבורן כבר מוכנה. "המדינה היא זו שמתקצבת את הפרויקט, ואנחנו כאן כדי לעזור לתושבים. אנחנו מזמינים אותם לבוא ולתקשר איתנו", קוראת פרלמן. גם בשכונות החדשות של חריש (פרחים, מעו"ף, בצוותא) תיבנה תשתית לגינות קהילתיות.

לדברי פרלמן, ישנם שני מודלים לגינות קהילתיות. לפי המודל הראשון, זו של הגינה הקיימת, המועצה מגישה גינה לתושבים, בתקווה לעורר בהם רצון לפעול בה. במודל השני הרשות רק מסייעת לתושבים להגשים את החזון שלהם. השאיפה שלה היא "שהגינות הבאות יהיו נטו של התושבים, גינות שיקומו מאפס על ידי גרעין מקים. אנחנו נספק את התשתית, אבל התכנון והעשייה יהיו של התושבים. למשל, אם מישהו ירצה פירות אקזוטיים או תולעים אדומות, אז זה מה שיהיה בגינה".

 קהילה עם לב וכרם

אחת הקהילות שהרימה את הכפפה ונענתה לקריאה היא קהילת לב חריש, שבראש השנה לאילנות תחנוך כרם קהילתי ראשון בחריש, בגינה הצמודה לבית הכנסת לב חריש ברחוב שוהם. ביום שלישי ה- 11.2, תתקיים חנוכת הכרם, שתציין את תחילת הפעילות בו, ולאחר מכן יערך סדר ט"ו בשבט חגיגי לחברי הקהילה.

זמיר, חברת הקהילה, מספרת: "שמחה חיפשה מישהו שיאמץ את הטיפול בכרם, והיא פנתה אלינו. זכינו שהכרם נמצאת ליד בית הכנסת שלנו. הכרם דורש טיפול מתמשך, והצמדת הכרם לטיפול הקהילה זה פתרון מתאים. מבחינתנו הקישור לבית הכנסת הוא קישור מעניין, כי אנחנו יכולים לבצור ענבים ולהכין מהם יין לקידוש". ופרלמן מוסיפה: "זה זיווג נכון מאוד עם קהילה. הכרם נמצא סמוך לבית הכנסת, והקהילה יכולה לפקח, לשמור שלא קוטפים, גם בשבת". לסיום, זמיר מזמינה את כל התושבים לקחת חלק בפעילות בכרם, שיהיה פתוח לכולם, כמו שאר הגינות הקהילתיות בחריש.

ארבעתן תושבות חריש ובעלות מקצועות ייחודיים, יש שיאמרו, לא יציבים, אבל הן אוהבות כל רגע בעבודה שלהן, גם כשאמא שואלת: "נו, מתי כבר תמצאי עבודה נורמלית?" מה משך אותן למקצוע, כיצד הן מתמרנות בין עבודה ומשפחה ומהן התגובות שהן מקבלות מקהילת חריש?

טל מריעוז (21) מתגוררת בחריש כבר שנה. למחייתה, מריעוז מעניקה לכלבים מראה מרענן וחדש בעזרת תספורות עדכניות. "מהרגע שנולדתי הייתי מוקפת בעלי חיים", היא מסבירה. "חשבתי להיות וטרינרית אך ויתרתי על כך. הבנתי שאני לא אוכל להתמודד עם הכאב שכרוך בהרדמת כלבים". הפיתרון כאמור, היה לנתב את אהבתה ליצורים השעירים למקצוע יצירתי. "המקצוע הזה הוא עבורי תרפיה של ממש באמנות השיער".

מה מייחד אותך מספרים אחרים?

"אני לוקחת את זה לכיוון אמנותי. הסגנון שלי הוא אסייתי, סגנון בו התספורות מושקעות מאוד ואני משלבת בהן צבעים על בסיס מים, שמותאמים לכלבים. יש לי שבלונות בעזרתן אני מציירת על הפרווה או צובעת להם פסים בשיער".

האם גם הכלבים מרגישים נוח עם התספורת?

"אני חושבת שתשומת הלב שהכלב מקבל בעקבות השינוי משמחת אותו. כך הוא נהנה יותר ומרגיש טוב עם עצמו".

מהו הקושי המרכזי בעבודה?

"זה יכול להיות מאתגר כי זה תלוי בתגובת הכלב. יש כלבים שמתמסרים אליי ויש כאלה שלא. הכלב מרגיש שאני מרוכזת אך ורק בו ובדרך כלל, אני מצליחה ליצור קשר. חשוב לזכור כי יש כלבים שיש להם טראומות מתספורות קודמות והכי חשוב לתת להם תחושה שאתה רוצה בטובתם".

כיצד המקצוע שלך עוזר לך להשתקע ולהתערות בקהילה בחריש?

"ספרית כלבים צריך בכל עיר ובמיוחד בחריש שיש בה כלבים רבים  ואין הרבה בעלי מקצוע כמוני. בחריש יש לא מעט כלבים שחייבים תספורות ויפה שעה אחת קודם".

"המעבר לחריש עשה לי רק טוב"

אושרי אוחיון (30) היא מוותיקות חריש החדשה. היא מתגוררת כבר חמש שנים בעיר ומוכרת כמי שרוקחת עבור כולם 'תרופות סבתא', "רק שהפעם הן באמת עובדות", היא מציינת בחצי חיוך.

אוחיון רוקחת תרופות העשויות מחומרים טבעיים בלבד. הלהיט התורן שלה הוא ללא ספק, 'משחת הפלא' המותאמת לכוויות, חתכים, עקיצות ופריחות.

"רקחתי אותה לפני שלוש שנים עבור בני שסבל מפריחה קשה. הרכבתי משחה חדשה שמבוססת על תשרית של פרחי קלנדולה ושמן זית, שמן קוקוס, שעוות דבורים ושמני לבנדר וקמומיל. השכנה התלהבה ממנה והשמועה על המשחה עברה מפה לאוזן".

האם אפשר להתפרנס מרוקחות טבעית במדינה שלנו?

"רוב ההכנסה שלי היא מטיפולי דיקור ועיסוי. הרוקחות הטבעית התפתחה מתחביב להכנסה נוספת בזכות דרישת הלקוחות".

כיצד המקצוע שלך עוזר להם להשתקע ולהתערות בקהילה בחריש?

"אני מרגישה שהמעבר לחריש עשה לי רק טוב. אין לי כל כך תחרות. אין אנשים שמוכרים את המוצרים שלי. אני עסק שמתפתח ביחד עם העיר ובגלל זה היחס שלי ללקוחות הוא מאוד אישי. אני צומחת ביחד עם העיר".

מלמדת 'לפתוח את הפה'

ד"ר דבורה אירית אלון (60)  מלמדת אנשים כיצד לעמוד נכונה מול קהל, כיצד להעביר מסר בצורה חדה וברורה עם קול נכון ועם נוכחות בימתית.

"יש לי שני קהלי יעד עיקריים – נשים ואנשי עסקים", היא מסבירה. "הנשים שמגיעות אליי הן כאלו שרוצות 'לפתוח את הפה' לאחר שנים שקולן לא נשמע בגלל טראומה כזו או אחרת, וכעת הן מחפשות ביטוי לעצמן. אני עובדת על טיפול רגשי דרך הקול,  בשילוב שירה. העבודה הקולית עוזר לדיבור להישמע אחרת. היא אפילו מסייעת בריפוי אסתמה", היא מדגישה ומציינת שעבור אנשי העסקים, הדגשים בסדנה הם אחרים, וכוללים העברת מסרים בצורה אסרטיבית ונכונה.

ספרי לי על הצלחה גדולה שלך.

"הגיעה אליי לקוחה עם צרידות מטורפת. היא הייתה צריכה להתראיין יום למחרת ברדיו. הענקתי לה טיפים לגבי הנשימה ותנועות הגוף שלה וזה עשה פלאים. במספר מפגשים בהם עבדנו גם על הצד הרגשי,  הבחורה שינתה פאזה והצרידות שלה נעלמה".

 כיצד המקצוע שלך עוזר להם להשתקע ולהתערות בקהילה בחריש?

"הייתי מראשונות הנשים שנתנה הרצאה לדוגמה בקבוצת הנטוורקינג של פורום נשים חריש. בתקופה האחרונה, אני בעבודה מטורפת מסביב לשעון מחוץ לעיר. אני מאמינה שבהמשך הדרך אקח חלק משמעותי יותר בפיתוח התחום הזה בעיר. אני ממש אוהבת את האנשים כאן ובהחלט יש עם מי לעבוד".

מיניות ודימוי גוף במגזר הדתי

מעיין אפרתי (31) עובדת עם נערות דתיות בגיל ההתבגרות. היא מנהלת מולן שיח חשוב שבוחן שאלות כמו מיהי אשה ומהי נשיות ומעניקה להן ידע בסיסי על הגוף שלהן בתקופה מבלבלת של התפתחות וצמיחה. "אני מדברת איתן גם על דימוי גוף כשהגישה שבאה לידי ביטוי היא גישה של אהבה עצמית לגוף שלנו".

איך הגעת לזה?

"למדתי חינוך והוראת תיאטרון בירושלים ולימודי המשחק פתחו לי שער לעולם הזה. הכלי של השחקן הוא הגוף שלו ולכן, בזמן הלימודים התוודעתי לכמה מקום נותנים לזה בחיים. בהמשך, לקחתי קורס שמכשיר מדריכים על מיניות בריאה במגזר הדתי והשאר זו היסטוריה. כשאני התבגרתי, לא היה שיח על זה והיום יש נשים נוספות, כמוני, שמעבירות תכנים שמתעסקים ביחסים בין המינים; מהי אחריות מינית? מהם הגבולות שלי עם עצמי? וכן, הנושא של גיבוש הזהות המינית שלנו".

כיצד המקצוע שלך עוזר להם להשתקע ולהתערות בקהילה בחריש?

"העברתי כאן כמה סדנאות לנשים נשואות דתיות והעברתי הרצאות למיניות בריאה להורים לילדים קטנים. בנוסף, כתבתי הצגה אישית שלי שמיועדת לנערות בראשית גיל ההתבגרות ולהורים שלהן.

"אחד הרעיונות שהצעתי לעירייה הוא לבנות בחריש תכנית חינוכית, שתפתח שיח בריא על מיניות, החל מגיל גן עד י"ב. תכנית שתיתן מענה שלם וכולל להורים ולצוותי החינוך בעיר. אי מקווה שזה, בסופו של דבר, ייצא אל הפועל".

לכתבות נוספות בסדרה: "הילדים כבר התרגלו שלאבא יש מקצוע מיוחד"

Русскоязычная община в Харише, встретит  Новый Год большим общественным праздником, который впервые объединит всех выходцев бывшего Советского Союза. Праздник будет проходить в лучших традициях на большой вечеринке и им важно пояснить: «Новый Год, это не религиозный праздник»

Вскоре, в ночь, когда текущий год закончится и наступит новый гражданский год, русскоязычная община Хариша, которая по праву считается одной из самых крупнейших иммигрантских общин города, будет отмечать один из самых важных праздников для них « Новый Год».  Новогоднюю ночь большинство будут праздновать в кругу семьи и близких друзей.  Однако, за несколько дней до этого, впервые в Харише,  состоится крупное праздничное мероприятие, которое  как подобает добрым старым традициям, включает в себя  вкусную еду, хорошую выпивку, конкурсы и игры, музыку и танцы и, конечно же, украшенную Ёлку. Мероприятие запланировано на пятницу 27 декабря, в 21:00 часов вечера и продлится до ночи.

« В Новый Год мы празднуем   переход с последнего дня года в первый день следующего года» рассказывает Идит Ентов (44), член Горсовета, приехавшая в Израиль 28 лет назад с Беларуси. «В советское время религиозные праздники были запрещены, и отмечались  только коммунистические. Единственным праздником, который можно было отмечать независимо от коммунизма или религии, был Новый Год. Это была  единственная ночь в году, когда вся семья собиралась вместе с искренним желанием разделить радостные мгновения. Со временем  Новый Год стал любимым семейным праздником и неудивительно, что многие репатрианты продолжают отмечать его здесь, в Израиле»

Обычаи  этого праздника включают в себя украшенную ёлочку и доброго дедушку дарящего подарки, и конечно сходство с  Рождеством Христовым  может сбить с толку. Но важно пояснить, что между праздниками нет никакой связи. «Ёлка, это дерево, которое остаётся зелёным в течение года и поэтому символизирует непрерывность жизни даже в самый холод.  Дед Мороз на самом деле не Санта Клаус, он не святой и не передвигается на санях запряжённых оленями» объясняет Идит. «Дед Мороз он своего рода волшебный помощник, который приходит навестить детей и дарит им подарки в сопровождении своей внучки Снегурочки. В вечер Нового Года также принято одевать новую одежду, готовить богатый праздничный стол с традиционными блюдами и самое главное весело проводить время в кругу семьи. Это совсем не религиозный и не христианский праздник» заключает она.

Новый Год, полностью  общественный праздник.

Игорь Лапин (57), проживает в Харише уже шесть месяцев. В Израиль он репатриировался 24 года назад с Беларуси. Несколько недель назад он обратился к одному из своих знакомых в городе  Александру Браславскому  (50) с вопросом  «Как здесь в городе празднуют Новый Год?» на что прозвучал ответ «Не знаю, но можно попробовать организовать большой общественный праздник».

Русскоязычная община в Харише разделена на три  группы, каждая из них проводит различные мероприятия, такие как пикники и вечера встреч. Тем не менее, организация одного общественного празднования, всеми любимого праздника детства, оказалось задачей, в которой  захотели принять участие все и ради успеха  преодолеть расхождения во мнениях, которые возникли между руководителями группы.

Александр обратился к Идит Ентов с просьбой посодействовать в  связях между организаторами и горсоветом.

Для общей подготовки была открыта совместная Wattsap группа «Празднование Нового Года»  и желающих принять участие в организации мероприятия оказалось не мало.  Идит: «Я обратилась в горсовет с просьбой выделить нам бюджет для проведения общественного мероприятия. Стоит отметить, что и в прошлом  горсовет помог с организацией праздника. В прошлом году, например, у нас было мероприятие для детей, на празднование которого пришли и религиозные дети. Это было удивительно», вспоминает Идит.

«В этом году горсовет предоставляет нам помещение для праздника, а также помогает нам ди-джеем, и световым освещением. Всё остальное идёт от жителей города, это сто процентное  общественное мероприятие, в которое каждый вносит свой вклад. Например, у нас есть два повара, которые согласились приготовить всю еду. Это будет кошерная еда, потому что праздник проходит в общественном помещении и нам важно соблюдать закон. У нас также есть графический дизайнер, ответственный за дизайн  входных билетов, волонтёры которые организуют конкурсы и даже свои Дед Мороз и Снегурочка»

Пусть следующий год  будет год единства

Александр с женой Еленой взяли на себя маркетинг и рекламу мероприятия. Они также покупают символические подарки для гостей, но  что это будут за подарки пока остаётся тайной. Игорь, благодаря которому родилась эта идея, занят решением стратегических вопросов, в том числе и точный план вечера. Также к организаторам присоединилась Наталья Крылова (41), новая репатриантка  с Украины, она создала подробную анкету благодаря ответам, на которую можно было принять пожелания всех присутствующих на празднике. Также Наталья является ответственной за  финансовую сторону мероприятия.

«Билет на праздник будет стоить 160 шк на человека, на эти деньги будет куплено то, что мы не получили от горсовета, например алкогольные напитки, фуршет и услуги по уборке помещения. Хоть мы и получили жалобы, что цены на билет слишком высокие, но в то же время цены за вход в ресторан в Тель-Авиве и в Хайфе в Новый Год минимум 600-700 шк на человека, поэтому 320 шк с пары кажется нам разумной ценой»  – отмечает  Александр.  Добавляя: «Мы не ищем выгоды с этого мероприятия, поэтому, чем больше людей покупают билеты, тем больше в него вкладывается». Как было сказано раньше, вечеринка предназначена для русскоязычной аудитории в возрасте от 21 года и старше. Некоторые жители города объявили, что не придут на вечеринку из – за стоимости входного билета и других личных причин, но с другой стороны есть жители других городов, планирующие свои переезд  в будущем. «Мы получили ответы от людей желающих принять участие в нашем празднике из Бат Яма, Нетании и даже Тверии»- сообщают организаторы.

Пусть  следующий год будет лучше

В преддверии праздника напрашивается очевидный вопрос: «Что пожелать нам в этом Новом Году?» Отвечая на этот вопрос, Александр и Игорь почти вместе сказали «Что бы в нашей общине  царила дружба и понимание» Идит и Наталья согласно кивают.  «Я также надеюсь, что репатриация в наш город значительно увеличится», добавляет Елена, а Александр заключает:

«В Новый год принято желать, что бы в новом году всё было лучше. Лучше со здоровьем, лучше в финансах, много счастья и радости. Я желаю всем исполнений всех желаний. У нас говорят с Новым Годом, с новым счастьем, чего мы и пожелаем нашему городу Хариш и всем, кто в нём живёт».

לקריאת הכתבה בעברית לחץ כאן

דוברי הרוסית בחריש יקבלו את פני השנה האזרחית החדשה בחגיגת 'נובי גוד' קהילתית גדולה שמאחדת לראשונה את כל יוצאי חבר העמים. הם יעשו זאת כמיטב המסורת במסיבה מושקעת וגדולה וחשוב להם להבהיר: "נובי גוד זה ממש לא חג דתי ולא נוצרי"

מימין: איגור לפין, עידית ינטוב, נטליה קרילוב, אלכסנדר וילנה ברסלבסקי צילומים: אורן קלר

בקרוב, בלילה בו תסתיים השנה האזרחית הנוכחית ותתחיל השנה האזרחית החדשה, צפויה קהילת דוברי הרוסית בחריש, אחת מקהילות העולים הגדולה בעיר, לחגוג את אחד החגים החשובים והעשירים ביותר בזכרונות ילדותם: נובי גוד. באותו לילה רבים יחגגו בביתם עם משפחה וחברים קרובים; אולם מספר ימים לפני כן צפוי להתקיים בחריש, לראשונה, אירוע חגיגי גדול כמיטב המסורת של חבר העמים, עם אוכל, שתייה, ריקודים, משחקי חברה ועץ אשוח מקושט. האירוע צפוי להתקיים ביום שישי, 27/12, בשעה 21:00 ולהימשך עד השעות הקטנות של הלילה.

נובי גוד – חג השנה החדשה

"נובי גוד הוא חג השנה החדשה", מספרת עידית ינטוב (44), חברת מועצה ועולה חדשה-ותיקה מבלארוס. "בברית המועצות חגים דתיים נאסרו, ונחגגו חגים קומוניסטיים בלבד. החג היחיד שניתן היה לחגוג ללא קשר לקומוניזם או דת היה 'נובי גוד'. זה הלילה היחיד בשנה בו המשפחה התכנסה יחד מתוך רצון אמתי לחלוק בשמחה. עם השנים הוא הפך לחג משפחתי אהוב, ואין פלא שעולים רבים ממשיכים לחגוג אותו גם כאן בישראל".

בין המנהגים של נובי גוד ניתן למנות עץ אשוח מקושט ודמות של סבא חביב שמחלק מתנות, והדמיון לחג המולד עשוי להיות מבלבל; אבל חשוב להבהיר שאין שום קשר בין החגים. "היולקה, או האשוח, הוא עץ שנשאר ירוק לאורך כל השנה ולפיכך מסמל המשכיות של החיים גם בשיא הקור. דד מורוז ('סבא כפור') הוא ממש לא סנטה קלאוס; הוא לא קדוש ואין לו מזחלת עם איילים", מלמדת עידית ומסבירה: "דד מורוז הוא מעין קוסם שמגיע לבקר את הילדים ולחלק להם מתנות יחד עם נכדתו, סנגורוצ'קה ('נערת השלג'). בנובי גוד גם נהוג ללבוש בגדים חדשים, לערוך שולחן חג עשיר במאכלים מיוחדים ופשוט לבלות ולשמוח יחד עם המשפחה. זה ממש לא חג דתי ולא נוצרי", היא מסכמת.

נובי גוד קהילתי במאה אחוז

איגור לפין (57) מתגורר בחריש כבר שישה חודשים. לישראל הוא הגיע לפני 24 שנים מבלארוס. לפני מספר שבועות הוא פנה אל אחד ממכריו בעיר, אלכסנדר ברסלבסקי (50) עולה חדש-ותיק מרוסיה. "איך חוגגים פה נובי גוד?" שאל איגור, ואלכסנדר ענה: "אני לא יודע, אבל אפשר לארגן חגיגה קהילתית גדולה".

קהילת דוברי הרוסית מחולקת בדרך כלל לשלוש קבוצות גדולות וכל אחת מנוהלת על ידי דמות מרכזית אחרת ומקיימת פעילויות שונות כמו פיקניקים וערבי חברה; עם זאת, ארגון חגיגה קהילתית אחת לרגל החג האהוב על כולם התגלה כמשימה שכולם רוצים לקחת חלק בהצלחתה ומוכנים לתרום לה ולהתגבר על חילוקי דעות שצצו בין מנהלי הקבוצות. קבוצת וואטסאפ משותפת נפתחה לצורך העניין, וההיענות לתכנון האירוע הייתה סוחפת.

עידית: "פניתי למועצה וביקשתי תקציב לקיים אירוע קהילתי. ראוי לציין שגם בעבר המועצה סייעה לנו לחגוג את נובי גוד. בשנה שעברה למשל קיימנו פעילות לילדים שאפילו ילדים חובשי כיפה הגיעו והשתתפו בה. זה היה מדהים", נזכרת עידית. "השנה, המועצה מאפשרת לנו להשתמש בבית הקהילה ומסייעת לנו בכלי אוכל מהודרים, די-ג'יי, הגברה ותאורה. כל השאר מגיע מהתושבים. זה אירוע קהילתי במאה אחוז וכל אחד תורם משהו. למשל, יש לנו שני שפים שהסכימו להכין את כל האוכל ללא תשלום. זה יהיה אוכל כשר, משום שמדובר במבנה ציבורי ואנחנו רוצים לשמור על החוק. יש לנו גם גרפיקאי שעיצב לנו כרטיסים, מתנדבים שמארגנים פעילויות ותחרויות ויש לנו אפילו דד מורוז וסנגורוצ'קה משלנו!".

 שתהיה שנה של אחדות

אלכסנדר ואשתו ילנה, גם היא עולה חדשה-ותיקה מרוסיה, לקחו על עצמם את מלאכת שיווק ופרסום האירוע. הם גם אלה שרוכשים מתנות סמליות שיחולקו לאורחים, אבל עדיין לא מגלים מה טיבן. איגור, שבזכותו נולד הרעיון, מנהל את ענייני האסטרטגיה, לרבות התוכנית המדויקת של הערב. לצוות המארגנים הצטרפה נטליה קרילוב, (41) עולה חדשה מאוקראינה, שיצרה שאלון מפורט שנשלח לחברי הקבוצה המאוחדת כדי שיעלו בקשות ויציעו דרכים לתרום לאירוע. היא גם מנהלת את הצד הכספי של האירוע.

אלכסנדר: "הכניסה לאירוע תהיה בתשלום של 160 ש"ח לאדם, ובכסף הזה נרכוש את מה שלא קיבלנו מהמועצה או מהקהילה, כמו אלכוהול, מזנון אוכל עשיר ושירותי ניקיון. אמנם קיבלנו ביקורת על כך שהמחיר גבוה מדי, אבל זו תקופה בה כניסה למסעדה בתל אביב או בחיפה בנובי גוד עולה מינימום 600-700 ש"ח לאדם, אז 320 ש"ח לזוג נראה לנו מחיר סביר בהחלט", הוא מציין ומוסיף: "אין לנו כוונה להרוויח. ככל שיותר אנשים יקנו כרטיסים לאירוע, כך הוא יהיה מושקע יותר". המסיבה כאמור פונה לקהל דובר רוסית והיא מיועדת לבני 21 ומעלה. אחדים מתושבי חריש הודיעו שלא ישתתפו במסיבה בגלל עלות כרטיס הכניסה, אך יש מי שמתכננים להגיע למסיבת נובי גוד בחריש מערים רחוקות: "קיבלנו תגובות מאנשים שמתעניינים בחריש אבל עדיין לא עברו לגור בה. צפויים להגיע לאירוע משתתפים מבת ים, נתניה ואפילו מטבריה", מעדכנת ילנה.

שהשנה הבאה תהיה טובה יותר

התחלה של שנה חדשה מזמנת את השאלה הברורה מאליה, מה נאחל לשנה הבאה? בתשובה לשאלה זו ענו אלכסנדר ואיגור כמעט ביחד: "שבקהילה שלנו כולם יהיו חברים ושלא יהיו מלחמות", וזכו בהנהון הראש של עידית וילנה. "אני גם מקווה שתהיה עלייה גדולה לחריש", מוסיפה נטליה.

ואלכסנדר, נציג המארגנים מסכם: "ברוסיה נהוג לאחל שבשנה הבאה הכל יהיה יותר טוב. בריאות טובה יותר, פרנסה טובה יותר, אושר ושמחה. אני מאחל לכולם שיתגשם כל מה שהם מבקשים. ברוסית אנחנו אומרים 'ס נובים גודום', כלומר 'שנה טובה'. זה מה שאנחנו מאחלים לחריש ולכל מי שמתגוררים בה".

לקריאת הכתבה ברוסית לחץ כאן

11 אומנים מקומיים יציגו בתערוכה חדשה את חריש כפי שהיא משתקפת בעיניהם והם יעשו זאת באמצעות ארגזי קרטון, הסמל האוניברסלי למעבר, הגירה והתחדשות. איתן קדמי, אניק שוט ושי הרדן, שלושה מהאמנים המשתתפים מאמינים כי התערוכה היא צעד ראשון בכיוון הנכון, שיעזור למתג את חריש כעיר אמנות וכ'אור' לערים אחרות

 ביום חמישי הקרוב (19.12) יתקיים ערב ההשקה לתערוכת האמנים הראשונה בחריש: "עיר בבנייה". התערוכה מאגדת יצירות של 11 אמנים מקומיים: איתן קדמי, אניק שוט, ארזה יריב, יעל חלפי, יעלה אוסמו, לאה הימן, לוט שלבר, מריה פיסקריוב, שי הרדן, שלמה אל השחר ורונית לב  – כולם תושבי העיר שהתבקשו, כל אחד בתחום מומחיותו, לשקף  באמצעות ארגזי קרטון את יחסם לעיר הנבנית ולתהליכים המתרחשים בזמן הקמתה.

"חשוב לנו לחשוף את התושבים בעיר לאומנות", מסביר איתן קדמי (64), מאייר וצייר מנדלות. "התערוכה מעניקה לנו הזדמנות לפתוח צוהר נוסף לחיים כאן ולספק לקהילה המקומית אומנות עכשווית ועשירה של שלל יוצרים, ציירים, פסלים, אנימטורים, צלמים ויוצרים בחומרים אחרים", הוא מפרט ואף אינו חושש לחלום: "חריש עדיין מגבשת את זהותה והחלום שלי הוא שדרך האומנות נדע להציג לעולם את אופייה ותוצריה. ממש כמו בעין הוד ואפילו ביפו".

האומנות ככלי שיווקי לחריש

קדמי גר כחצי שנה בחריש וברגע שכף רגלו דרכה כאן, החל "לגלגל במוחו" את הרעיון של הקמת קבוצה של אמנים שתעבוד יחד. "מאז שהצהרתי בכתבה שפורסמה אצלכם לפני כשבעה חודשים שאני מעוניין להקים בחריש קהילת אמנים, יצרו איתי קשר מספר יוצרים. יחד נפגשנו עם ראש העיר והצענו לו שיתוף פעולה, אנחנו נביא את האומנות שלנו והוא יקבל מאיתנו עזרה בשיווק העיר".

מה זה אומר מבחינתכם?

"לעבוד על הוויז'ואל של העיר – כיכרות, מוסדות ציבור – מה שנקרא 'פני העיר'. העירייה העמידה לרשותנו את המתנ"ס למפגשים השבועיים שלנו ותערוכה זו היא בעצם הביטוי הראשוני לשיתוף הפעולה. אני באופן אישי רואה שיתופי פעולה נוספים עם קהילות שונות בעיר לעבודה משותפת. דתיים וחילונים, עולים חדשים, ותיקים, אנשים עם מוגבלויות ועוד. אני מאוד מאמין בחיבורים בין קצוות", מציין קדמי. "שיתופי פעולה מוצלחים בין הקהילות השונות בעיר יכולים לחזק את העיר כלפי פנים וחוץ".

'אור' לערים אחרות

בקהילת האמנים שהתגבשה ומונה כ-20 חברים, משתתפת גם אניק שוט (52), עולה מברזיל, שזכתה לאחרונה בפרס מטעם משרד העלייה והקליטה על תרומתה לאמנות בארץ. שוט גרה בחריש כשנתיים. אל קהילת האמנים הצטרפה כשחיפשה שותפים לדרך. "בחזון שלי אני רואה אמנים מקומיים יוצרים יחד בסטודיו גדול שבו גם נציג את היצירות שלנו". אניק מאמינה שיש לדרוש מקברניטי העיר לשווק את חריש כעיר אומנותית. "אם אנחנו כבר בונים עיר חדשה בישראל אז ראוי שנהפוך אותה לכזו ונהיה 'אור' לערים האחרות. זה הזמן שלנו להתחיל לבנות כאן משהו יפה ואיכותי".

מה את מציגה בתערוכה הקרובה?

"אני מציגה ציורים של מכסי ביוב בחריש שגם הם חדשים. באחד ממכסי הביוב שציירתי יש עיגולים במרכז המכסה. 'העיגולים' מייצגים את התושבים שמגיעים לכאן מכל הארץ ומכל המדינות בעולם. יש יותר מ-10 אחוזים עולים חדשים בחריש ועוד קהילות אחרות רבות ששונות זו מזו".

יופי אורבני 

הצייר והאנימטור, שי הרדן גר בחריש כשלושה חודשים בלבד. הרדן יצר בעבר עבור "הטלוויזיה החינוכית" ו"רשות השידור" אנימציות רבות שאת רובן אנחנו מכירים. חלק מיצירותיו עוסקות בשילוב של גופים תלת ממדיים. בעיקר, ארובות עשויות פח בגדלים שונים. "עסקתי בארכיטקטורה בנעוריי", מתוודה הרדן "ומכאן ההשראה שלי. אני כרגע בתקופה של ה'יופי האורבני' אם תשים לב, בחריש יש כמות מנופים גדולה מאוד. יש כמובן את הטבע, שזו יצירה נפלאה כשלעצמה אך לבניינים הרבים ולבנייה כאן יש את היופי שלהם".

תערוכת האמנים תוצג במתנ"ס חריש במשך שבוע ימים. אוצר התערוכה, יורם אפק (69) הוא תושב פרדס חנה שלקח על עצמו בהתנדבות את המשימה של אצירת התערוכה הראשונה של אמני חריש וגם את ההחלטה לקיים בנפרד מתערוכת האמנים את תערוכת תלמידי בתי הספר בעיר שקובצו גם הם לתערוכה תחת השם "לראות את הטוב בעיר". תערוכת הילדים תתקיים כתערוכה נפרדת במרכז בר בעיר. אפק מסביר: "לא חשבתי שזה מתאים לאמנים. זו בכל זאת תערוכה ראשונה שלהם מול הקהל המקומי בחריש".

תערוכת "עיר בבנייה" תתקיים במרכז התרבות והפנאי בחריש בין התאריכים 19/12-26/12 בין השעות 9:00-21:00

תערוכת "לראות את האור"  תוצג באותם תאריכים במרכז בר סנטר.

קבוצת הכדורשת המקומית הצטרפה לראשונה לליגת מאמאנט בחדרה. ההפסד במשחק הראשון רק מחזק את ידיהן והן נושאות עיניים לעתיד הכולל הקמת ליגה עצמאית בחריש. בינתיים, הן נהנות לשחק וזוכות בכל היתרונות של חברותא נשית. "אני אוהבת את ה'ביחד' שיש לנו בקבוצה. זה אחת בשביל כולן וכולן בשביל אחת"

מימין (עומדות): גילה מיניווב, אייר סולומון, ורד לחמי, דפנה בן-שטרית פניגשטיין ועופר ניר. (כורעות): אוריה ודבקר, שרית עמוסי, מור שטיין, יהודית סלחי, זיו חיים. צילום: אורן קלר

קבוצת הכדורשת נשים של חריש קיימת כבר שלוש שנים, אבל רק לאחרונה נרשמה לליגת מאמאנט חדרה והחלה לשחק באופן תחרותי. השבוע, במשחק הבכורה שלה בליגה, רשמה הקבוצה הפסד אבל לא ניתן היה למצוא ולו צל של אכזבה על פניהן המחייכות של חברות הקבוצה.

"זה היה המשחק הראשון שלנו אי פעם במסגרת תחרותית", מסבירה מור שטיין (33), קפטנית קבוצת מאמאנט חריש. "רוב הבנות מעולם לא היו במעמד כזה. לא הכרנו את היריבות, לא ידענו מה נקודות התורפה שלהן. אנחנו הכי צעירות בליגה, ובכל זאת הצלחנו לנצח מערכה אחת מתוך שלוש. בעיני זה מדהים. למרות ההפסד, האנרגיות בקבוצה מטורפות".

בקבוצת הכדורשת של חריש משתתפות 12 נשים. תשע מתוכן נרשמו לליגת מאמאנט והן עשו זאת בדקה ה-90, חודש לאחר פתיחת העונה. משחק הפתיחה של הליגה שהתקיים במוצ"ש האחרון שובץ בהתראה קצרה מאוד כך שדווקא מור, הקפטנית, נעדרה ממנו. מי שכן הייתה שם היא דפנה בן-שטרית פניגשטיין (33), גננת במקצועה ואם לשתי בנות ובעלת ותק של כשנתיים וחצי בחריש. "אני משחקת כדורשת כבר חמש שנים, עוד מתקופת מגורי בכפר סבא, וגם שם שיחקתי בליגת מאמאנט", משתפת דפנה. "עבורי זו השנה השלישית בקבוצה של חריש, אבל רוב הבנות ששיחקו במוצ"ש היו חדשות. יחסית לפעם ראשונה זה היה משחק נהדר. ניצחנו מערכה אחת מתוך שלוש בכבוד רב".

הרבה יותר מספורט

כשמור הקפטנית לא מוסרת כדורים מתחת לרשת היא עוסקת במניעת אלימות, סמים ואלכוהול במועצה האזורית מנשה. היא נשואה ואם לשתי בנות, מתגוררת בחריש כשנה וחצי, למרות שהיא גדלה באזור ומרגישה הרבה יותר ותיקה.

"אני לא מגדירה את עצמי כספורטיבית", היא צוחקת. "אני פשוט אוהבת את המשחק. רציתי להצטרף ברגע ששמעתי שיש קבוצה בחריש, אבל הייתי בהריון אז נאלצתי להמתין. ברגע שהסתיימה חופשת הלידה הצטרפתי לקבוצה ואני מרגישה שהגשמתי חלום. בהמשך מוניתי לקפטנית, ובמסגרת התפקיד אני מעודדת את הבנות, מדרבנת ומניעה אותן".

מה משמעות הקבוצה בשבילך?

"מאמאנט חריש זה לא רק ספורט. זו ראייה קהילתית של המקום שלנו, הנשים. בעיני זה מאוד מקדם נשים ומאפשר להן לעסוק במשהו ספורטיבי מקצועי לצד המשפחה ובתוך הקהילה. הכי כיף לי לראות את הגברים והילדים הולכים יחד למשחקים ורואים את אמא, את האשה, על המגרש. כלומר, לא הנשים באות לעודד את הגברים אלא להיפך. אני מאוד תומכת בזה".

"אני אוהבת את ה'ביחד' שיש לנו בקבוצה", מוסיפה דפנה, "זה אחת בשביל כולן וכולן בשביל אחת. מדי פעם יש בנות שמצטרפות, יש שעוזבות, אבל הגרעין קבוע ומגובש. גם אם פספסת כדור או לא תפסת והכדור יצא החוצה – העיקר ליהנות. זו הסיבה שאנחנו באות: להוציא אנרגיה, לשמוח. הניצחון הוא לא העיקר".

בעוד שנתיים תהיה בחריש ליגה

"חלק גדול מהתחושה המלוכדת שיש בקבוצה נוצר בזכות עופר, המאמן שלנו", ממשיכה מור. "עוד לפני המשחק והטכניקות, הוא עובד איתנו על בניית הקבוצה עצמה, על עידוד ופרגון הדדי. אני חושבת שהנוכחות שלו תרמה באופן משמעותי להחלטה שלנו להצטרף לליגה ולהפוך מחוג כדורשת לקבוצה תחרותית ממש".

"לדעתי, לליגת מאמאנט פנימית של חריש לבדה, שתהיה מורכבת ממספר קבוצות שתתחרינה ביניהן בתוך העיר מבלי לצאת החוצה, יש פוטנציאל עצום". מפרט עופר ניר (63), מאמן הקבוצה. הוא בן קיבוץ מענית הסמוך, מתגורר בחריש מזה כשנה וחצי. עם ניסיון של תשע שנים כשחקן כדורעף בקבוצת הפועל המעפיל (אלופת המדינה 14 פעמים), למעלה מ-33 שנים באימון כדורעף ויותר מעשור בליגת מאמאנט, עופר מאמין שקבוצת הנשים של חריש בכדורשת היא רק הסנונית הראשונה של הספורט הנשי בעיר.

"הקבוצה היא מנוף לקידום חברתי בהיבטים שלא קשורים רק לספורט", טוען עופר. "הבנות הופכות מעורבות יותר בקהילה בתחומים מגוונים. יש כאן מספיק נשים כדי ליצור כוח ספורטיבי משמעותי, ובעוד שנתיים או שלוש, כשכבר תהיה כאן ליגה של קבוצות שכולן מחריש, יתבהר כמה כוח יש לקהילה הזאת".

"נשמח לקבל לשורותינו בנות חדשות", מציינת מור. "אמנם יש לנו כרגע מספיק בנות כדי להתחרות בליגה, אבל תמיד יש מקום לשחקניות חדשות. אם מישהי, שקוראת את השורות האלה, מעוניינת להכיר אותנו ולשלב כושר עם הנאה וחיוך, היא מוזמנת. יש מקום לכולן".

כל אמא יכולה

עד להשלמת הבנייה של אולם הספורט בחריש שעתיד להיות מוכן במהלך שנת 2020 מתאמנת קבוצת הבנות באולם הספורט של קיבוץ מענית. "אנחנו מתאמנות שם פעם בשבוע בקביעות. בנוסף, מדי פעם מתקיימים משחקי ידידות שהם מעין אימון משותף ולא-תחרותי של קבוצות מתחרות".

האם נראה גביע בחריש? בתשובה לשאלה זו עונה מור בנחרצות: "כן!". דפנה לעומתה מעט יותר זהירה, ומסבירה: "מכיוון שזו השנה הראשונה שלנו בליגה, רוב הסיכויים שזה לא יקרה; אבל נעשה מאמצים כדי להביא את הגביע בשנה הבאה".

"הסלוגן של מאמאנט הוא 'כל אמא יכולה', מוסיף עופר, "ובהחלט כל מי שמעוניינת יכולה להצטרף. לא משנה אם יש לה רקע בספורט או לא. כל מה שצריך הוא מוטיבציה ללמוד, עמידה בזמנים, הקפדה להגיע לכל אימון – וכל אחת יכולה לעשות את זה".

הוא למד גישור, הוא מאמין בסובלנות ובשיתופי פעולה והוא מספק לתושבי חריש את המענה הנדרש בשעת צרה, תלונה או קושי. שחר עזרא, השוטר הקהילתי של חריש מסכם שנתיים (כמעט) בתפקיד

רס"ב שחר עזרא (43) הוא דמות מוכרת כאן בחריש. כבר קרוב לשנתיים שהוא ממלא את תפקיד השוטר הקהילתי בחריש. עזרא, במסגרת אחריותו, מספק את מרבית שירותי המשטרה הניתנים לאזרחים. מנעד התלונות שמגיעות אליו רחב ונע מגניבת מכונית, דרך סכסוך שכנים ועד להפרעה לסדר הציבורי. השוטר הקהילתי שנמצא בכוננות תמידית, מטפל בכולן. משימה לא פשוטה לכל הדעות. את הריאיון אנחנו מקיימים בזמן שעזרא נוסע ברכבו בדרך לאירוע נוסף אליו נקרא.

שחר, אתה אבא לשבעה ילדים. כיצד משלבים בין חיי משפחה וקריירה במשטרה?

"לא פעם אני שומע את הילדים שלי אומרים לי: 'אבא תעזוב כבר את הטלפון!'. הם יודעים שאני צריך להיות זמין 24 שעות ביממה והם מבינים את זה היטב. הילדים רואים את העשייה הטובה של אבא שלהם ושומעים את העזרה הטלפונית מרחוק, אז ברור שזה מפיץ טוב גם בבית. אני מאמין שהדוגמה האישית שאני מעניק להם, היא החינוך הכי טוב שהם יכולים לקבל".

ספר לנו בבקשה, מהו ההבדל בין שוטר רגיל לשוטר קהילתי? 

"שוטר סיור רגיל מגיע לאירוע נקודתי, מטפל ומדווח לתחנת האם וממשיך הלאה למקרה הבא. שוטר קהילתי עושה את העבודה המשלימה וממשיך בטיפול בקריאה כשהוא חוקר ובודק לעומק את כל הפרטים שמגיעים אליו. הוא למעשה גם הגורם הרשמי שאליו יפנו אחרי המקרה כדי לקבל מענה אנושי".

בלי מנצחים או מפסידים

המענה האנושי אותו מספק עזרא לתושבי חריש הפך אותו לכתובת ברורה לתלונות, טענות ומענות, חלקן לא שגרתיות. "אחת התלונות המוזרות שהגיעו אליי הייתה כשבחור מבוגר התקשר אליי לטלפון וזעם על כך שסניף הדואר המקומי עדיין לא נפתח. אז הבנתי, שהעובדה שאני שוטר בתוך קהילה מגוונת, מזמנת לי אינספור מקרים שלא הייתי מורגל בהם בעבר ושמתוקף תפקידי, אני נדרש לברר ולעזור ככל האפשר".

ספר לנו על אחוזי הפשיעה בחריש?

"בעיר שלנו, כמו בכל עיר אחרת, יש עבריינות, רק שכאן היא באחוזים נמוכים. רוב העבודה שלי מתמקדת בעבירות שבין אדם לחברו ובעיקר, בסכסוכי שכנים. לשם כך, עברתי קורס גישור מטעם משטרת ישראל כדי לקבל 'ארגז כלים' להתמודדות עם מצבים אלה. בלימודיי, שיניתי את התפישה לפיה בוויכוח יש תמיד 'מנצחים' ו'מפסידים'. זה לא תמיד חייב להיות כך. אם שני הצדדים בסכסוך יכולים לצאת 'מנצחים' אז למה לבזבז אנרגיות מיותרות ולהרוס את יחסי השכנות? אם נראה את הטוב והאחר ויהיה לנו סובלנות האחד כלפי השני, אז הדברים ייראו אחרת".

מאמין בשיתופי פעולה

התפישה הרעיונית החדשה של עזרא באה לידי ביטוי גם ביחסי העבודה שהוא רוקם עם יישובי הסביבה. "אני בקשרי עבודה טובים מאוד עם ההנהגה המקומית של אום אל-קוטוף וגם של מצפה אילן", הוא מסביר וגם מדגים: "מספר תושבים מאום אל קוטוף הניחו במעבר שבין חריש לאום אל-קוטוף, כוורות דבורים, שהיו עשויות לסכן את העוברים והשבים ולפגוע בחופש התנועה. שיחה קצרה שלנו עם אנשי הקשר בכפר הביאה למצב שיום למחרת, הכוורות כבר לא היו שם. אני באמת מאמין שרק עם שיתופי פעולה של האנשים במרחב הזה נוכל להתמודד עם כל אתגר שיונח לפתחנו".

ספר על הפרויקטים הקהילתיים שאתה מוביל בעיר

"ישנם כמה פרוייקטים שפועלים במקביל. הראשון הוא 'בטוחים מהיסוד', סדרת הרצאות בנושא זהירות בדרכים וגלישה בטוחה שאני מעביר בבתי הספר 'תלמי רון' ו'תלמי הדר'. אם לומר את האמת, להורים ולמורים יש פחות זמן לגעת בנושאים הללו. כאן גם בא לידי ביטוי הידע המקצועי שלי בתחומים האלה. היום אני מרגיש כמו חלק מצוות המורים ודי מחמם לי את הלב לראות את הילדים אחרי שעות הלימודים ברחובות ובשכונות מיישמים את מה שלמדו ואפילו מנופפים לי לשלום ושואלים בשלומי. בעיניי, עצם זה ששוטר מגיע לבית הספר ונפגש פנים אל פנים עם קהל צעיר ומדבר איתו ב'גובה העיניים', מפיג את החשש הראשוני שלהם עם אדם לובש מדים. הפרויקט השני שלי הוא 'אני והשוטר שלי' במסגרתו אני עורך הרצאות בגני הילדים בנושאים שונים; מפגש עם אנשים זרים, התנהלות ליד חפץ חשוד, התנהגות בטיחותית בזמן הליכה בדרך ובזמן משחק. וכן, כללי התנהגות ברכב בזמן הנסיעה".

 חברה של עזרה הדדית

השמירה על כללי ההתנהגות הנדרשים מתבצעת בעיר גם בעזרתם של מתנדבי המשטרה. כיום פועלת בחריש סיירת מתנדבים לובשי מדים. "מדובר בחבר'ה רציניים ואיכותיים שהתגבשו בעיר לפני מספר שנים כשהתבצעו מספר גניבות כלי רכב בעיר", מסביר עזרא. "האנשים האלה מקדישים מזמנם הפרטי לתרומה לקהילה. במקום לזרוק את האחריות הבלעדית על המשטרה, הם לוקחים אחריות ומצטרפים לעשייה הביטחונית ומסיירים בלילות בחריש".

"זה מדהים בעיניי וראוי להערכה גדולה. כיום בשטח ישנם 12 מתנדבים לובשי מדים ואין ספק שזה מכפיל כוח משמעותי".

עזרא מוסיף ומציין כי הרעיון של 'עזרה עצמית' ו'דאגה לקהילה' הוא מוצלח בעיניו: "לא מזמן ראיתי הורים בבתי ספר בחריש בתורנות 'נשק וסע'. החשיבה לפיה פתרון הבעיות מתבצע בצוותא, היא נכונה. יחד, כחברה, אנו 'סותמים את הפרצה לגנב' וכך נהיה חברה שכולה עזרה הדדית ורצון וטוב".

כיצד אתה צופה שחריש תתפתח בחמש השנים הבאות?

"אני צופה לעיר עתיד טוב. כבר עכשיו רואים ביום-יום את הקהילה המדהימה והאנשים שרק רוצים לעזור ולתמוך. בזכות ההון האנושי המצוין והפרויקטים הרבים שנבנים יש לחריש פוטנציאל אדיר. היא רק צריכה להמשיך לעשות את מה שהיא טובה בו".

ואיפה אתה תהיה עוד חמש שנים מהיום?

"אני לא מעסיק את עצמי בשאלה הזו. אני חושב כרגע על היום. על הדרך בה אוכל למלא את היום הנוכחי בעשייה טובה ומועילה לתושבים במקום".

שמונה דקות נסיעה מחריש, זה כל מה שנדרש כדי להגיע למסלול טיול חדש המסמל חזרה לטבע וחיבור אנושי חוצה מגזרים. שביל 'רונה רמון' מחבר בין ישובים של דתיים, ערבים וקיבוצניקים ובין לבבות המטיילים. והנוף? גבעות מוריקות שמרטיטות את הנשמה ומקרבות לטבע

צילומים: אורנית אביטן-ג'ורנו

מזג האוויר היפה, רגע לפני שתגיע "העונה הקרה", מזמן לאוהבי הטבע הזדמנות נהדרת לגלות "נקודות חן" נוספות בנופי ארצנו. "בוא נצא קצת מהבית", הפצירה בי אשתי ומיד, בלי לחכות לתשובה, החלה לארוז תיק מלא בהפתעות טעימות, בקבוקי מים קרים ומצב רוח לטיולים (בעיקר שלה). נגררתי בעל כורחי לעוד הרפתקה בניצוחה.

WAZE קיבל גם הוא הנחייה והתבקש להביא אותנו אל הישוב הסמוך לחריש, מצפה אילן. משם מתפתל לו שביל טיולים חדש – שביל "רונה רמון".

רונה, אשתו של האסטרונאוט אילן רמון ז"ל, הלכה לעולמה השנה וסיפור חייה והטרגדיות שפקדו אותה ריגשו את כלל תושבי ישראל. לא מעט מחוות שמנציחות את פועלה ודמותה התקיימו ברחבי המדינה, אולם נדמה שסיפור סלילתו של שביל רונה רמון, מנציח יותר מכל, את אישיותה והערכים בהם דגלה.

שביל מותאם למשפחות

בין גבעות מוריקות מתפתל לו שביל בן 11 קילומטרים שחולש על שטח מיוער ברובו ומחבר בין שלושה יישובים במועצה האזורית מנשה, מצידיה השונים של חריש: היישוב הדתי־לאומי מצפה אילן, הכפר הערבי אום אל־קוטוף והקיבוץ ברקאי שמרכיבים יחד פסיפס נאה של החברה הישראלית.

על סלילת השביל היו אחראים בני ובנות סניף בני עקיבא במצפה אילן. הרעיון הראשוני היה לסמן ולסלול סינגל אופניים, אולם מותה של רונה, היטה את הכף ורתם את בני ובנות השירות למשימה גדולה יותר. הם החליטו להנציח את זכרה של רמון, שהרבתה לבקר בישוב הנקרא על שם בעלה, אילן רמון ז"ל, ופעלה במשך כל השנים לחבר בין אנשים בדרכים שונות.

תחילתו של השביל היא במצפה אילן וכשהגענו בשבת בבוקר לשם, החנינו את הרכב מחוץ לשערי היישוב ונכנסנו דרך "הפישפש" הצהוב פנימה. במקום לא הייתה הכוונה מסודרת לשביל המדובר ומבלי לפגוש את ארנון וענבל אביטל, סביר להניח שהיינו הולכים לאיבוד. "צריך מפתח לשער שיוביל אתכם לשם", ציין ראש משפחת אביטל וצעד איתנו לתחילת השביל. לאלה שהם מסודרים יותר מאיתנו, כדאי לתאם מראש את קבלת המפתח הנדרש במזכירות הישוב (לפני כניסת שבת) בטלפון: 04-6255049.

בדרך שמענו מארנון על תושבי המצפה ועל אכלוס הישוב שהחל בכלל בקרוואנים זמניים עד תחילת בניית מבני הקבע. צעיר בשם אריאל וינטר, שצץ במקרה, שמע את השיחה הקולחת שהתפתחה והכריז – "אחותי רעות הייתה מפורצות השביל ולאבא שלי יש את המפתח!". בחום הכבד הלכנו אחריו כעם ישראל המשווע לגאולה ונחתנו בביתו. הוריו, מנחם ובינה פתחו את ליבם, הכניסו אותנו בשעריהם ומזגו לנו לימונדה קרה שהייתה בגדר "מצילת חיים“. הם אף הציעו לנו להצטרף אל ארוחת הצהריים שכבר הונחה על השולחן. היו אלה רגעי קסם של חיבור בינינו לבין משפחה דתייה באורחות חייה שלא הכירה אותנו כלל לפני, מה שהוכיח לי, ולא בפעם הראשונה, שאם נפגשים ומכירים, מגלים שהמשותף עולה על המפריד.

רעות וינטר היא אכן אחת מקבוצת הנערים והנערות שעסקו במלאכה החשובה והיא סיפקה לנו מידע חשוב ביותר: "יש קטעים בשביל של צל מוחלט, בזכות העצים, וחלק קטן מאוד שלו בשעה הזו של היום לוהט ולא מומלץ", ציינה רעות. עוד הוסיפה שיש מקטע אחרון בשביל שעדיין לא נפרץ ושבסניף התנועה שלה כבר מתכננים לסיימו בקרוב.

רעות הסבירה כי תחילתו של השביל במצפה אילן, אולם אין שילוט בכניסה אליו ואין דרך גישה לרכב בשבת מכיוון שהישוב דתי. גם אם תגיעו באמצע השבוע לא יהיה קל למצוא את המקום ללא עזרת תושבי המצפה. ברגע שחציתם את שער הכניסה הצהוב יחכה לכם מצד שמאל כביש צמוד לגדר, שיוביל אתכם לנקודת הפתיחה של השביל. השער אליו סגור ולכמה תושבים "נבחרים" יש את המפתח. בעתיד, כך סיפרה רעות, תהיה כניסה מוסדרת וקלה לכולם, אולם בינתיים אפשר מטיילי השבת יכולים לטייל בשביל מסופו – מקיבוץ ברקאי ולעשות את הדרך ההפוכה.

להכיר את רונה

11 קילומטרים הם מסע די ארוך לטיול משפחתי גרידא, במיוחד בשעת הצהריים הקופחת בה הגענו למקום, ולכן הסתפקנו בהליכה סמלית של שני קילומטרים בלבד. לאלה שיצאו בשעה סבירה מסלול הטיול כולל את התחנות הבאות: מצפה אילן, נחל נרבתה שיספק לכם הפסקה מרעננת בפינת חמד, אום אל קוטוף וסיום במטעי האבוקדו של ברקאי. ההליכה בנוף הגבעות המיוער נוחה ומוצלת ואין ספק שהנוף הנשקף לצועדים בשביל הוא יפה ומרחיב את הלב. בימים יפים, כך טוענים הוינטרים, אפשר לראות גם את ארובות חדרה.

ייאמר לזכות פורצי השביל ושותפיהם, שהוא מסומן ברובו כהלכה (בצבע סגול) והסיכוי לתעות בדרך נמוך. הנערים גייסו את קק"ל וביחד הסבו את שביל האופניים (סינגל) המוכר לשביל הליכה מוסדר, נוח ומותאם למשפחות.

הצעידה בשביל אינה רק מאפשרת למטיילים להתחבר מחדש לטבע ולפגוש בדרך אנשים טובים מחלקים שונים של החברה הישראלית, אלא גם תורמת לידע על חייה ופועלה של רונה רמון.

רעות היתה אחראית על המשימה של הכנת חמישה שלטים שונים המוצבים בדרך וכוללים מידע ביוגרפי על רונה בתחנות שונות בחייה, מלידתה ועד מותה. כל שלט כולל גם ציטוט של רונה וההליכה בשביל הגבעות המיוער הופכת אט אט לתהליך למידה, הכרות וקירבה עם דמותה של רונה. בשלט הכניסה לשביל בחרה רעות לצטט את רונה באמירה כי "אושר הוא לא אותם רגעי שיא של שמחה, אלא אותם רגעי שיא שיש בהם איכות אחרת". כמה שזה נכון. שמונה דקות נסיעה מחריש פגשנו אנשים מיוחדים ונפלאים והבטנו לנוף עוצר נשימה ושביל חדש שמחבר בין אנשים, תרבויות ונפשות. זאת בהחלט איכות אחרת.

עוד בנושא: צאו אל הנוף: 5 מסלולי טיול קצרים ונקודות חמד מסביב לחריש

כ-400 מתושבי חריש השתתפו אתמול בפיקניק המוני, 'חרישבת', שארגנה קבוצת הפעילים 'כוחנו באחדותנו'. היה טעים, מגבש וגם מעצים. מה צריך יותר מזה?

צילומים: נטליה נסטרוב. צילומי רחפן: אורן קלר

כ- 400 מתושבי חריש השתתפו אתמול (שבת) במפגש משפחות ובפיקניק משותף בפארק המועצה. על הרעיון, הפירסום והארגון אמונה קבוצת התושבים 'כוחנו באחדותנו".

קבוצת פעילים זו יוזמת עבור הציבור החילוני והמסורתי בחריש פעילויות משותפות במגוון תחומים רחב. פיקניקים, שיעורי זומבה, הפעלות מים ואירועים אחרים. לדבריהם, מטרת הפעילויות היא העצמה של הציבור החילוני והמסורתי בעיר ומתן מענה ישיר ואפקטיבי לשיווק מגמתי ושיקרי המציג את חריש כעיר חרדית.

אחד האירועים הגדולים שיזמו לפני כחודשיים חברי הקבוצה וזכה להצלחה גדולה היה ארוחת ערב שבת קהילתית, 'חרישישי', בהשתתפות כ-300 תושבים.

אירוע 'חרישבת' אמש, הצליח לדברי המארגנים להתעלות על ההישג הקודם ובשטח נצפתה השתתפות רבתית של כ-400 מתושבי חריש ואורחים רבים, ביניהם גם משפחות מהדרום שהגיעו להתאוורר בעיר ולהתארח בסוף השבוע. ניכר כי גם מזג האוויר הנוח התגייס לטובת הצלחת האירוע ותרם להגדלת כמות המשתתפים, שהגיעו לשתף ולטעום מתבשילי האחרים.

להרחיב את מעגל המשתתפים

גם הפעם נפרשו מחצלות ברחבי הפארק ומזון ושתייה קובצו יחד על טור ארוך של שולחנות. את הילדים פינקו המארגנים בצעצועים שניקנו ברכישה קבוצתית ובמגוון פעילויות יצירתיות. בלטו בהשתתפותם גם חברי תנועות הנוער, הצופים והנוער העובד, שארגנו הפעלות לצעירים.

איציק, תושב חריש שהיה בדרכו הביתה לאחר תפילה בבית הכנסת, זיהה את ההתקהלות הגדולה בפארק והחליט לקחת בה גם חלק. "אני בעד שיהיו פה כל הזמן מפגשים שיתרמו לאיחוד ושילוב בין מגזרים בחריש. רב הדומה על השונה ביננו. כיפה עולה חמישה שקלים וזקן צומח לבד", סיפר בחיוך והוסיף: "מה שחשוב הוא מה שיש בלב, בתוכנו". איציק גם הציע הצעת ייעול שתאפשר להרחיב באירוע הבא את מעגל המשתתפים עוד יותר: "כדאי להבא, להגדיר שולחנות לאוכל עם כשרות ושולחן כללי  – וכך נוכל להגדיל עוד יותר את מעגל המשתתפים ואת השמחה", הוא סיכם.

יוסי כהן, תושב חריש וחבר בקבוצת 'כוחנו באחדותנו' משתף: "היה לנו הכיף והעונג לראות כל כך הרבה משפחות, מחייכות ושמחות. 'חרישבת' היה אירוע לכולם, ואנחנו מאוד שמחים שתושבים רבים הגיעו ואפילו זכינו בנוכחותם של משפחות מהדרום שבאו לנוח מעט בחריש, יחד כולנו נהנו משבת בבוקר, שבת עולמית, ביחד".

יוסי הוסיף וציין: "זו הזדמנות נהדרת להודות לכל מי שתרם וסייע בהובלת וקיום האירוע ולתושבים רבים ומדהימים, שעזרו בכל דבר נדרש על מנת להפוך את האירוע הזה להרבה יותר טוב. תודה".

שבעת חברי מועצת חריש שסיימו בימים אלה את שנתם הראשונה ב'קלחת הפוליטית המקומית' משתפים בתחושות האישיות בשנה מאתגרת זו. ספוילר: למרות הקושי, אף אחד לא מתחרט

בימים אלה מציינת הקואליציה בחריש שנה ראשונה לפעילותה. בשנה החולפת, נכנסו חברי הקואליציה שהיו ברובם המוחלט 'טירונים פוליטיים' לתפקיד הנדרש מהם, למרות שהיו עד לא מזמן תושבים מן המנין וחלקם כלל לא חלם או חשב שיעסוק בפוליטיקה מקומית.

יוצאי דופן הם ראש העיר, יצחק קשת, שנבחר לקדנציה נוספת ושלמה קליין, חבר סיעת הבית היהודי ששימש כחבר מליאה גם בקדנציה הקודמת. פנינו אל שבעת חברי המועצה שזו שנתם הראשונה בקלחת הפוליטית וביקשנו לדעת כיצד הם חוו שנה מאתגרת זו ברמה האישית של כל אחד ואחת מהם.

יוחאי פרג'י, הבית היהודי: "הופתעתי מכמות הפניות והבקשות שהופנו אלי"

"הכרתי את המערכת הפוליטית והמוניציפלית עוד לפני הבחירות, ועם זאת אני כל הזמן לומד, קורא, שומע ומתעניין. אני בעיקר מקשיב לבקשות ועצות והשילוב בין הניסיון והידע להקשבה ולמידה, בהחלט מקדם הצלחה.

הופתעתי מכמות הפניות והבקשות שהופנו אלי, ובעיקר מכך שפונים אליי אנשים שברור לי שלא הצביעו עבורי. משמח אותי שרואים בי כתובת ואני נרתם כמיטב יכולתי. בשביל זה נכנסתי לפוליטיקה.

אני גאה באפשרות להשפיע. כתושב השפעתי לא מעט אבל כיום אני מצליח הרבה יותר. חריש היא מקום מורכב והמערכת עוד צריכה להתמקצע ולהתייעל, אך הכיוון בהחלט חיובי ואנחנו כל הזמן עם הפנים קדימה.

בחריש בולטת מאוד האכפתיות של התושבים, היוזמה והשותפות. לכן יש לפעמים ויכוחים והטונים יכולים לעלות אבל אני יודע שזה מגיע ממקום טוב. כשאני מדבר עם אנשים אני מבקש: דברו בדרך ארץ. בכבוד. אל תשכחו שאנחנו פה לאותה מטרה ובסוף, מחוץ למסכי המחשב, אנחנו שכנים וחיים יחד".

 יוסי גולדמן, הבית היהודי: "אני לא מייחס לעצמי את הכינוי 'פוליטיקאי'"

"אני לא מייחס לעצמי את הכינוי 'פוליטיקאי'. המונח שיותר מתאים כאן, לעניות דעתי, הוא 'שליח ציבור'. באתי לעבוד ולקדם את העיר מתוך תחושת שליחות. בשנה החולפת נגלה לפני מערך תפעולי שלם של אנשים שעובדים ונותנים מעצמם כדי לגרום לעיר להתפתח ולהתקדם בצורה מדהימה. ככל שעובר הזמן תחושת השליחות מובילה אותי ומעודדת אותי לקחת חלק ולהוביל בנושאים נוספים שבהם אני מרגיש שאני יכול לתרום להשפיע ולשנות, כדי שהעיר תוכל להמשיך ולגדול ותאפשר למספר גדול יותר של אנשים לעבור ולהשתקע בחריש.

אני חושב שבפוליטיקה בארץ יש בשנים האחרונות פנים חדשות שמביאות רוח צעירה ונמרצת שבאמת רוצה לחולל מהפך, ובחריש ספציפית אני חש שזה קיים בצורה חזקה יותר. יש רוח של בנייה והקמה של אנשים שמוכנים לעבוד קשה כדי להביא הישגים גדולים לעיר. אני גאה להיות חלק מהקמת העיר הזו; לראות איך כל יום נפתחות חנויות חדשות ויש יותר ויותר אנשים ברחובות ובגינות השעשועים הפזורות בעיר. אני צופה לעיר עתיד מזהיר ושמח על הזכות להשפיע ולתרום לכך".

עידית ינטוב, ישראל ביתנו: "חשבתי שיהיה לי קל יותר להביא תקציבים"

"זמן קצר לפני פתיחת מערכת הבחירות המוניציפליות טיילתי באודסה שבאוקראינה. התרשמתי מאוד מהעיר, ומהקשר החזק שלה לישראל ולציונות. על אחד הבניינים שם ראיתי שלט בעברית: 'ישראל המודרנית נולדה כאן', והתמלאתי מוטיבציה לחזור ארצה ולעשות דבר דומה בחריש. עם חזרתי לארץ קיבלתי את ההחלטה הסופית להצטרף לפוליטיקה, כך שאני מניחה שאפשר להגיד שעבורי, 'חריש המודרנית נולדה באודסה'.

זו השנה הראשונה שלי בפוליטיקה אבל לא הראשונה בתפקיד ציבורי. לפני כן הייתי עובדת קהילתית, האחראית על תחום האזרחים הוותיקים והעולים כאן בחריש, וגם אז אנשים פנו אלי בבקשות שונות. כשנבחרתי נאלצתי להתפטר מעבודתי במועצה, ומאז אני לא עובדת אלא מתמקדת בפעילות הציבורית. זה מאתגר. חשבתי שכחברת מועצה יהיה לי קל יותר להביא תקציבים, תקנים ופרויקטים, שהדרך תהיה יותר קצרה – אבל הבירוקרטיה נשארה אותה בירוקרטיה.

לאחרונה, בגלל סיבות אישיות, הורדתי מעט פרופיל ברשתות החברתיות. אני מבינה שזה יכול להיראות כאילו נעלמתי מהשטח, אבל זה ממש לא נכון. אני לא מתכוונת להוריד פרופיל בתפקיד הציבורי ובטח שלא לפרוש, אלא להמשיך לפעול למען חריש ככל שביכולתי".

 שני גרינברג, הליברלים: "רף הציפיות מאיתנו מאוד גבוה ולעתים אף בלתי מציאותי"

"המעבר מ"תושבת מן המניין" ל"חברת מועצה" הוא אכן אתגר. גיליתי שהעבודה המוניציפלית מורכבת יותר משציפיתי, ומה שהכי הפתיע הוא העבודה החיובית עם חברי הקואליציה: למרות שיש לנו תפישות עולם שונות, רב המשותף על המפריד וכולנו רוצים את המיטב עבור התושבים. יש לי הערכה עצומה לכל אחת ואחד מחברי המועצה ובייחוד לראש המועצה, שעושה את המיטב כדי לנווט במים הסוערים של חריש ברגישות ובאחריות כלפי כל המגזרים.

מה שלא הייתי מוכנה אליו בכלל הוא עוצמת הקשר עם הבוחרים. הציבור בחריש הוא מאוד מעורב וזו ברכה אדירה, אך יחד עם זאת רף הציפיות מאיתנו מאוד גבוה ולעתים אף בלתי מציאותי. לפעמים לא זוכרים שזו לא העבודה שלנו. לפעמים לא זוכרים שאנחנו בני אדם מאחורי התפקיד. חלק גדול מהעבודה האישית שלי הוא ללמוד לא לקחת את זה ללב ולא להיפגע, אלא לנסות להתבונן בביקורת עניינית, לגדול ולהשתפר ממנה. מצד שני, כאשר הביקורת פוגענית להניח אותה בצד ולא לאפשר לה לפגוע בעשייה.

הסיפוק הגדול ביותר הוא שנפלה בחלקי הזכות לעצב את העיר מבראשית. הרבה דברים שאני עוסקת בהם הם לא זוהרים, אבל הם בהחלט ייצרו תשתית ליברלית שתשרת אותנו הרבה שנים קדימה. המשפט שהכי משקף את ההרגשה שלי הוא הציטוט ממבצע סבתא: "יש רק דרך אחת לרוץ 100 מטר. אתה מתחיל הכי מהר שלך, ולאט לאט מגביר".

גיל פישר, הליברלים: דברים שרואים משם

"כתושב חריש אתה מודע לבעיות בעיר ולכל מה שעדיין חסר כאן ונתפש כמובן מאליו בערים אחרות. אני מבין שהתושבים רוצים פתרונות מהירים ולא תמיד מודעים לתהליכים שמתרחשים אולם כחבר מועצה נחשפתי לתהליכים שמתבצעים בעירייה, לעבודה הקשה שמשקיעים העובדים, לפעמים גם בשעות שאינן קונבנציונליות, ולמחשבה הרבה והתכנון שעומד מאחורי כל התהליכים. נקודת מבט חדשה זו שינתה במידה רבה את מה שחשבתי לפני כן על הפעילות בעירייה".

נגה עוז, הליברלים: "נבחרנו במטרה לקדם את העיר, פחות להתעסק בפוליטיקה"

"אם היו מספרים לי לפני שנה וחצי שאהיה חברת מועצה, לא הייתי מאמינה. מעולם לא עסקתי בפעילות פוליטית, לכל היותר הייתי חברת ועד בגן הילדים והנהגת ההורים בבית הספר. הגעתי למועצה למען העתיד של הילדים שלי; אני רוצה שתהיה להם מערכת חינוך טובה, שיהיה להם טוב לגדול בחריש. זה אחד הנושאים שאני חושבת שמשותף לרוב חברי המועצה הנוכחית, מעבר לעובדה שרובנו מתחת לגיל 40, זו ההתנסות הפוליטית הראשונה שלנו, וכולנו נבחרנו במטרה לעשות ולקדם את העיר ופחות להתעסק בפוליטיקה.

השנה הראשונה שלי במועצה כללה למידה מרובה. מה זה מועצה, מה מותר, מה אסור. לדוגמה, אישור התקציב: חודש לאחר כינון המועצה היינו צריכים לאשר את תקציב 2019. לא היה לי מושג כיצד ניגשים לנושא ולמדתי את הנושא במהירות. כיום אני יכולה לומר בוודאות שאגש באופן שונה לאישור תקציב 2020. אני שמחה שגם לאחר שנה בתפקיד, המניעים שלי הם חברתיים ולא פוליטיים, ואני ממוקדת בעשייה בנושאי מיתוג העיר וקידום מעמד האשה".

 שלמה פרץ, ש"ס: "רואה פחות את המשפחה והילדים"

"בשנה החולפת למדתי להכיר את המערכת ואת השותפים בקואליציה אני מקווה שגם בעתיד תימשך ההבנה בין כל חברי המועצה ושנדע לא להתעכב על הדברים הקטנים אלא לראות את התמונה הגדולה של טובת חריש. פונים אלי גם תושבים שעדיין לא היו כאן בבחירות ואני עושה כמיטב יכולתי כדי לעזור להם. זה ממלא אותי בתחושת סיפוק, דלתי תמיד פתוחה ואני מתכנן להמשיך להיות אוזן קשבת לתושבים גם בעתיד.

השינוי המשמעותי ביותר שחל עבורי בשנה האחרונה מבחינה אישית הוא שבערבים יש הרבה ועדות, ישיבות מליאה, ישיבות הנהלה וכדומה, כך שאני רואה פחות את המשפחה והילדים. מצד שני, גם המשפחה שלי מבינה את השליחות ואת העובדה שאני פועל למען כלל תושבי חריש, שהם בעצם סוג של משפחה אחת גדולה".

יותר ויותר תושבים בחריש יוזמים פעילויות קהילתיות עצמאיות ומספקים לתושבי העיר מגוון פעילויות מהנות. אז אם בא לכם לרקוד, לרוץ, לקרוא ספר, להתחפש, לשתות בירה, לבלות בפיקניק משותף או לקנות ולמכור חפצים משומשים – יש לכם על מי לסמוך!

ביום שישי הקרוב (1/11) יתקיים בחריש זו הפעם השנייה, שוק קח-תן שזכה לשם 'שיקשוק חריש'. האירוע, פרי יוזמה של חמש תושבות המקום, זכה עם השקתו להצלחה גדולה. מאות מתושבי חריש ביקרו בו ורבים אחרים אף לקחו בו חלק פעיל: מכרו מזון ושתייה תוצרת בית, חיטטו בארונות ומצאו בגדים, ספרים וצעצועים מהם היו מוכנים להיפרד תמורת כמה שקלים, ניצלו מיומנויות כמו קליעת צמות או איפור ונהנו מכל רגע.

שירה איצקוביץ' כהן, מיוזמות שיקשוק חריש יחד עם יערית לב, יעל איצקוביץ', נתנאלה זילביגר ולילך כהן מכהנת ביום-יום כמנהלת לשכת מנכ"ל בגבעת חביבה. "ארגנתי יחד עם השותפות שלי את שיקשוק-חריש מתוך רצון אמתי להחזיר לקהילה בעיר את הטוב שהיא מרעיפה עלינו", הוא מסבירה.

"חריש היא אחד מהמקומות בהם הקהילה היא מאוד חזקה. לשמחתי, למרות שהעיר גדלה בקצב מדהים, תחושת ה'ביחד' ושיתופי הפעולה נשמרים", היא מוסיפה ומפרטת: "הרעיון הוא ליצור מקום שיתופי ששייך לכולם בו אף אחד הוא לא מארח או מתארח. אין בשיקשוק שום פעילות מסחרית ממוסדת, לא מוכרים באירוע אפילו לא פחית שתייה ובטח לא מוצרים שנקנים ב'עלי אקספרס'. הרעיון הוא למכור דברים משומשים או תוצרת עצמית בלבד".

האם המועצה היתה מעורבת בפעילות? 

"לא היה ביוזמה שום דבר שהצריך את המעורבות של המועצה ולא נעשתה פנייה אליהם בכלל".

כיצד עלה הרעיון ליצור אירוע קהילתי כזה? 

"השתתפנו בארוחת 'חרישישי בפארק' שהיתה נפלאה ומזה הסקנו שלא צריך לחכות שיעשו בשבילנו. מדהים היה לראות שכל מה שצריך הוא כמה אנשים מחויבים שמתאגדים יחד ומזיזים דברים ויוצרים לבד. השיקשוק הוא התרומה שלנו לקהילה. כמות התושבים שהגיעו לאירוע הראשון שלנו היתה גדולה וההענות היתה מדהימה. אנחנו מחכות כבר לאירוע הקרוב".

כוחנו באחדותנו: כל השכונה ביחד בגינה

נראה כי אכן יוזמה אחת גוררת אחרת והנהנים העיקריים הם תושבי חריש. ארוחת 'חרישישי' שהתקיימה בספטמבר והניעה את איצקוביץ' להקים את השיקשוק, היא פרי יוזמה של קבוצת 'כוחנו באחדותנו', קבוצה של פעילים מתושבי העיר, אשר פועלת כבר מספר חודשים בחריש ויוזמת עבור הציבור המסורתי והחילוני ביישוב, מגוון פעילויות משותפות: פיקניקים, שיעורי זומבה פומביים והפעלות מים. אחד האירועים הגדולים שארגנה הקבוצה עד כה, 'חרישישי בפארק', כלל ארוחת שבת משותפת בה לקחו חלק למעלה מ-300 איש, תושבים ותושבים לעתיד, משפחות ואורחיהם.

מארגני הקבוצה ציינו בכתבה שהתפרסמה באתר 'חריש 24': "התקיים מפגש קהילתי אדיר שאיחד כ-300 מתושבי חריש לארוחת שישי משותפת. לא ציפינו להיענות כזו. התגובות היו מרגשות ויש רצון בקיום ארוחות כאלה גם בהמשך. היה מדהים ומרגש מאוד לראות את כל הילדים משחקים ומשתוללים יחד. זוהי חריש האמתית. אני לא חושב שיש דברים כאלה באף מקום אחר בארץ".

הפעילויות הקהילתיות שיזמו חברי הקבוצה החלו בתחילת חופשת הקיץ כמענה ישיר לשני תהליכים עם מכנה משותף: הראשון, החשש מכניסתן של חסידויות בדלניות לעיר על בסיס שיווק שיקרי ומגמתי המציג את חריש כעיר חרדית, והאחר, עשייה לא מספקת, לדבריהם, בנושא מיתוג העיר חריש כלפי חוץ.

מנוע המיתוג של חריש

מי שגם חשוב לה נושא המיתוג של העיר, היא לא אחרת מאשר שירלי קרייר, תושבת העיר ובעלת החנות לחומרי יצירה, שירלי'ס, שרבים מכנים אותה ובצדק, יזמת חברתית-סדרתית.

שירלי ארגנה במהלך השנה האחרונה אינספור מיזמים קהילתיים, הבולטים בהם הם יריד אומנים, יריד ספרים משומשים, הקמת ספריה קהילתית הפתוחה לקהל הרחב, תערוכת צילום של שישה אמנים מקומיים בנושא פורטרטים ופרויקט צילום עם הצלם סטס קורינסקי של תושבים מקומיים המאופרים בהתאם לנושאים נבחרים.

שירלי, מה מניע אותך לקדם יוזמות קהילתיות?

"אני מאוד אוהבת להפיק, זה משהו בדם שלי ובמקביל אני מאוד אוהבת את הקהילה בחריש. חשוב לי לשמוע את האנשים ולעשות משהו למען הקהילה כאן", משיבה שירלי ומוסיפה: "אנשים כאן צמאים לעניין, לבילוי. יש מחסור בפעילויות מתאימות גם לילדים וגם למבוגרים ואת החלל הזה משלימים תושבי המקום ביוזמות פרטיות. אולי בגלל שזו עיר בהקמה יש משהו יזמי באופי האנשים שמגיעים אליה".

כיצד היוזמות הקהילתיות תורמות לדעתך למיתוג העיר?

"כשיש כאן מסיבות ותערוכות, ירידים ואירועים זה מייצר ענין ותוכן לתושבים המקומיים ומייצר שם טוב, מוניטין ומיתוג לחריש בעיני תושבי החוץ. אני חושבת שצריך כמה שיותר ליזום כדי לעזור לחריש להתרומם מעלה. הפעילויות הקהילתיות בעיר הן מנוע המיתוג של חריש".

לרוץ עם הקהילה עבור הקהילה

שירלי אינה היחידה שמרחיבה את תחום העיסוק והפרנסה שלה ומייצרת מהם יוזמות קהילתיות מבורכות. דוגמה דומה ניתן לשאוב מיסמין ואסף שחף, תושבי העיר המנהלים בעיר את קבוצת הריצה, 'רצים עם השחפים'. מעבר לפעילות העסקית, דואגים השניים גם ליזום ריצות קהילתיות הפתוחות בפני כולם. בחול המועד סוכות, התקיימה ריצה קהילתית עם כמאה משתתפים מתושבי העיר.

"אנחנו מתחברים לנושא הריצה, זה העיסוק שלנו וחריש היא מקום נפלא לריצות", מסביר אסף שחף ומפרט: "השיפועים של חריש אמנם יכולים להיות קשוחים לרץ המתחיל, אך מנגד יש כאן מדרכות רחבות שמתאימות לריצה של קבוצה ובעיקר יש פה קהילה צעירה ורעננה ואווירה של התחדשות ויוזמה".

מדוע החלטתם ליזום ריצה קהילתית?

"חשבנו להבליט את עצמנו בתחום הריצה וגם לתרום לקהילה. אני מוצא שאנשים מחריש נותנים מעצמם, תורמים לקהילה ולא חושבים רק על הצד הכלכלי-פיננסי. זה מאוד מוסיף לעיר ומייחד אותה כי אני לא מאמין שיש מקומות רבים בארץ כדוגמת חריש".

הריצה הקהילתית בסוכות שהתארגנה גם בזכות תושב העיר, אפי שמס, היתה רביעית במספר. אסף מפרט: "עד כה קיימנו ארבע ריצות קהילתיות, בט"ו באב, ביום הזיכרון – ריצה לזכרו של רז טבי ז"ל שהמצפה שלו נחנך לאחרונה בחריש, בחג השבועות והאחרונה, כאמור, בחול המועד סוכות היתה הכי עוצמתית. השתתפו בה כ-100 איש היה גם מסלול צעדה למשפחות ועסקים רבים מחריש התגייסו והפכו לספונסרים וכך ארגנו חולצות שהוסיפו הרבה גאווה לתחושת המשתתפים".

חריש על מפת הריקודים

מי שפחות מתחבר לריצה, מוזמן להצטרף להרקדות שמארגנים בני הזוג, בתיה וצביקה יגר. "רציתי לשים את חריש על מפת ריקודי העם. חריש היא עיר קהילתית עם אוכלוסייה מגובשת, מה מחבר ומגבש יותר מאשר הרקדת ריקודי עם?" מסבירה בתיה, הבעלים של חנות הבגדים צ'ילדרנס לאב.

"בעלי ואני מלמדים בהרקדות, טכניקות שונות, מבנה הריקוד ועוד. מבחינה מקצועית יש לנו כל הציוד וההכשרה להרקיד. הוכשרנו בקמפוס 'שיאים'".

בתיה גם מאמינה שריקודי עם יכולים לשמש אבן שואבת לתושבים מהסביבה. "עוד לפני שעברנו להתגורר בעיר, הצענו לעירייה להפעיל חוג קבוע של הרקדת ריקודי עם. בערים רבות מתקיימות הרקדות, אליהן מגיעים אפילו רוקדים מחוצה לה ( גן שמואל וכו'), מדוע לא לקיימן גם פה בחריש?".

מה רמת ההיענות ליוזמה? פתחנו קבוצת וואטסאפ לרוקדים בה אנו מודיעים על מועדי ההרקדות. בינתיים יש היענות יפה של כ- 30 איש לפחות. בתחילה קיבלנו מהעירייה את הרחבה של המתנ"ס לפעילות. בפעם האחרונה, ההרקדה התקיימה בבית של מיכל מור, תושבת העיר, שנידבה את ביתה למפגש. אני מאמינה שנקבל בהמשך מקום קבוע לקיים בו את ההרקדות. יתרה מכך, אני מאמינה ומקווה שלהרקדות יגיעו גם אורחים מכל הארץ שיבואו וילמדו ריקודים חדשים ויעשירו את הרפרטואר הקיים".

בתיה, מה דעתך על היוזמות הקהילתיות בחריש?

"היוזמות הפרטיות כאן הן נהדרות. זה מחמם את הלב שאנשים איכותיים מגיעים הנה ויוזמים פעילויות, בעיר שהיא בתחילת דרכה, חלוצית והתושבים היוזמים את הפעילות לא נבלעים בהמון. יש את פאב 'הדוק' שפועל אחת לשבועיים, שישישוק אחת לחודש, מועדון סריגה ורקמה, פיקניקים המוניים והמון פעילויות פרטיות מבורכות. זה נפלא בעיני".

חריש מאופיינת בשיעור גבוה במיוחד של משקיעים, שזיהו את הפוטנציאל של העיר החדשה. מה מאפיין את משקיעי חריש, אילו אתגרים ייחודיים מציבה בפניהם העיר החדשה ומהי הדרך הנכונה לנהל נכס להשקעה בעיר? את השאלות הללו הפנינו לעו"ד אוהד לפידות, מנהלה של קבוצת הפייסבוק 'משקיעים בחריש'

"רכישת נכס להשקעה מהווה את אחד מדפוסי ההשקעה המקובלים בישראל. הישראלים חובבי נדל"ן והנתונים מלמדים כי אחד מעשרה ישראלים מחזיק בדירה נוספת כהשקעה", מציין עו"ד אוהד לפידות, העוסק בתחום הנדל"ן, משקיע בעצמו, ומנהל קבוצת הפייסבוק 'משקיעים בחריש'. "העיר חריש מספקת מענה מדויק עבור רבים המחפשים בשנים האחרונות השקעות מעניינות בתחום הנדל“ן", הוא מוסיף. "לפי הערכות שונות, כ-5,000 דירות בעיר משמשות כנכס מניב עבור בעליהן. משקיעים אלה הבינו כי לחריש פוטנציאל רב כעיר חדשה, שמחירי הדירות בה עדיין נמוכים. בשוק כזה, לצד התשואה משכר הדירה, ישנו גם פוטנציאל רב לעליית ערך הנכסים".

איך היית מאפיין את המשקיע הטיפוסי בחריש?

"קשה לאפיין את המשקיע הממוצע בחריש. המשקיעים בחריש הם מגוונים – אלו אנשים מכל הארץ,  בגילאים שונים ובנקודות שונות במעגל החיים – זוגות צעירים, בעלי משפחות ופנסיונרים. עבור חלק מהמשקיעים, זהו הנכס הרביעי או החמישי שרכשו, ואצל אחרים – זהו נכס יחיד. האחרונים, ראו בחריש הזדמנות לרכישת דירה ראשונה במרחק גיאוגרפי סביר ממרכז הארץ, ובעלות אותה הם יכולים להרשות לעצמם. משקיעים אלה ממשיכים לגור במקום המגורים הנוכחי שלהם, אך רכישת הדירה בחריש איפשרה להם לקחת חלק פעיל בשוק הנדל“ן הגואה מעלה בשנים האחרונות".

"השכבה המבוססת יותר מקרב המשקיעים, מחזיקה במספר דירות להשקעה, אם מתוך ראייה רחוקת טווח והבנה פיננסית מעמיקה, ואם כביטחון עבור דור העתיד, ילדיהם, שיזכו בבוא העת לדירה משלהם".

ניהול נכס לאחר השקעה – לא עניין של מה בכך

על פי הערכות, רובם המוחלט של המשקיעים לא מתגוררים בחריש, וחלקם הגדול אף לא גרים בסביבה הקרובה לעיר. המשמעות היא שעליהם לנהל את הנכס ב'שלט רחוק'.

אז איך לומדים ביום בהיר אחד להיות בעלי בית ואיך מנהלים נכס מרחוק?

"ניהול נכון של נכס הוא עולם תוכן שלם, וכשמדובר על ניהול נכס מרחוק, הנושא מורכב עוד יותר", מסביר עו"ד לפידות. "משקיעים מתחילים, ואפילו בעלי נכסים מנוסים יותר, עומדים עם רכישת הדירה להשקעה מול שאלות שונות: איך מוצאים שוכרים? האם יש בחריש יתרון לדירה מרוהטת? כיצד עוקבים אחר שווי הנכס וכיצד מחליטים מתי העיתוי הנכון למכור? אילו מיסים חלים על המשקיעים ברכישה ובמכירה? האם ישנה אפשרות להפחתת המיסוי?"

"אין ספק שלמשקיע הממוצע, שגר במרכז הארץ ולא מעורה בחיים היומיומיים בעיר, אין זה פשוט להתעדכן באופן שוטף לגבי הנעשה בחריש. עם זאת, בעידן הפייסבוק, כשיש לכל נושא כמעט שאפשר להעלות על הדעת קבוצה ייעודית, בעיית המרחק הופכת להיות שולית. לעניין זה, קבוצת הפייסבוק 'משקיעים בחריש', מספקת מענה לפחות עבור חלק מהנושאים, מהווה מקום להתייעץ, ללמוד ולחלוק מידע, וכל זה על בסיס שיתוף הדדי ולמידה מניסיונם של אחרים".

למשקיע מהרצליה דרוש חשמלאי אמין

עובדה ידועה היא כי בחריש פועלות קבוצות קהילתיות רבות, אך סביר להניח כי הדיונים הנערכים בהן, ברובם, פחות רלוונטיים עבור המשקיע בשלט רחוק. "לא כל כך אכפת למשקיע מתי ההופעה הבאה של עידן רייכל בעיר ומן הסתם אין לו כל עניין במבצע מכירות אטרקטיביים בחנות כלי בית במרכז המסחרי", מסביר עו"ד לפידות ומדגיש: "המשקיעים מתעניינים במגמות המאקרו בעיר – הגידול במסחר ובשירותים, קצב האכלוס, ביקוש לדירות גדולות או קטנות, עסקאות מכר מעניינות. המשקיעים רוצים לדעת איפה יוכלו למצוא חשמלאי אמין בחריש, שיעשה עבודה טובה למרות שהלקוח שלו נמצא מאות קילומטרים ממנו".

"בגדול, בחריש קורים כל הזמן דברים שיש להם משמעות עבור המשקיע", מציין עו"ד לפידות ומפרט: "פרויקטים שנמסרים ומציפים את השוק בדירות להשכרה לתקופה הקרובה, מרכז מסחרי חדש שנפתח ומשפר את תנאי החיים של השוכרים באזור מסוים. אלה הן דוגמאות לנתונים חשובים שהמשקיע יכול לעשות בהם שימוש ולהסיק מהם לגבי ההתנהלות שלו. כמנהל קבוצת הפייסבוק, אני מהווה איש קשר ”בשטח“ עבור המשקיעים החברים בה ועוזר להם למצוא את המידע הרלוונטי החיוני להם לניהול מיטבי של הנכס".

האם חברי הקבוצה גם נעזרים בך באופן אישי בעינייני ניהול הנכס?

"כן, אפשר לומר. אני מקבל פניות רבות ממשקיעים. מעבר לשירותים המקצועיים שאני יודע להציע כעורך דין, הם רואים בי מעין שגריר שלהם בשטח. המשקיע הממוצע נעזר בי הן בעניינים מקצועיים והן בנושאים השוטפים: החל מניסוח חוזה, דרך מציאת שוכרים מתאימים, הפניה למתווכים, איתור בעלי מקצוע אמינים ועוד. במקרה הצורך, אני גם מעניק ייעוץ לגבי התמודדות משפטית במקרים של הפרת חוזה ונקיטת הליכים בבתי משפט. ככלל, נכון לומר כי חריש, כעיר בהקמה, מתמודדת עם אתגרים מיוחדים שמשקיע בחיפה או בתל אביב לא חשוף אליהם".

כגון?

"כאשר מתגלות בעיות בנכס או ליקויי בנייה, למשל, המשקיעים תמיד שמחים לגלות שעורך הדין המקומי קובע עם המהנדס, שמבקר בנכס וכותב את חוות הדעת. עם הזמן למדתי להכיר את הפרויקטים הקבלניים השונים בעיר ואת 'מחלות הילדות' של כל אחד מהם".

למשקיעים בחריש, כך ניתן לראות, צרכים רבים ומגוונים, לעתים שונים מאלה של משקיעים בערים אחרות בארץ. לחריש, כעיר חדשה ומתפתחת, מאפיינים ייחודיים המשתנים חדשות לבקרים, ממש כמו העיר עצמה. כל אלו הופכים את ניהול הנכס לאתגר הדורש גמישות, דינמיות ורמת עדכון גבוהה. בין אם באמצעות קבוצת פייסבוק, קשר ישיר עם עורך דין מקומי או בדרכים מגוונות אחרות שמוצאים לעצמם המשקיעים. כך או כך, מה שחשוב עבור אלה הרוצים לראות פירות להשקעתם, הוא להיות בעניינים, להתעדכן ולנשום את העיר שמבטיחה פוטנציאל השקעה גדול".

רכשתם דירה להשקעה בחריש? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק והישארו מעודכנים.

– תוכן מקודם –