'לזכרו של גיבור ישראל, רס"מ יונתן דוד דיטש, אשר התגורר בבניין זה והיה אהוב על כולם. לנצח נזכור' – כך נכתב על ספסל ההנצחה בלובי ברחוב סביון שהושק לזכרו של הדייר ש"חיבר בין כולם". היום השיקה משפחתו גם סירה לזכרו בשבט צופי הים שהיה חבר בו בילדותו

יונתן דוד דיטש ז"ל בן 34, היה לוחם במיל' בפלחה"ן צנחנים בגדוד הסיור 6623 בעוצבת חוד החנית (חטיבה 55), ונפל במהלך מלחמת חרבות ברזל ב-7 בדצמבר 2023.

הטבח ב-7 באוקטובר התרחש במהלך חופשה משפחתית של יונתן והוא בחר לעזוב את אשתו מורן ובנו ארי בן השנתיים, ולהתנדב למילואים כדי להצטרף לאחיו לנשק, עוד בטרם קיבל צו 8.

בצעירותו, יונתן היה חניך בתנועת הנוער צופי ים תל-אביב, שם בילה את מרבית שנות נעוריו. הוא אהב מאוד לגלוש ולהפליג. בסופ"ש האחרון לחייו, אף ביקש אישור מיוחד ממפקדו לצאת עם חבריו לנשק לגלישה אחרונה, על מנת "לקבל אנרגיות" לפני הכניסה הקרקעית לעזה.

היום (שישי) בטקס מרגש שהתקיים במרינה בתל אביב, השיקו בני משפחתו וחבריו סירה חדשה "יונתן דיטש" שתשמש את חניכי שבט צופי ים תל אביב.

"היום יונתן חזר לים. הוא נולד והתחנך בתל אביב ואהב מאוד את הים. הוא היה גולש, שוחה ומפליג בסירות. הים היה הבית השני שלו ולכן היום הוא יום מאוד מרגש", ציין אביו לני דיטש.

"לזכרו של אהובנו, החלטנו לתרום סירה על שמו לשבט הצופים בו גדל, על מנת להנציח ולשמר את מורשתו ודרך חייו של יונתן ז"ל גם לדור הבא".

לני מוסיף כי "ב-7/12 האור של יונתן כבה. היום ב-12/7 – אנחנו משיקים את הסירה שלו, משיטים אותה לים ומדליקים שוב את האור מחדש. זה היה לגמרי מקרי שהתאריכים הסתדרו בהיפוך מושלם".

"השכנים הנהדרים שלנו, נרתמו לסייע לנו מכל הלב והנשמה"

השבוע גם הושק ספסל זיכרון ליונתן שהוצב בלובי של בניין המגורים שלו, ברחוב סביון בחריש, בבניין בו מתגוררים מורן וארי, אשתו ובנו.

לוחית הזיכרון נושאת את הכיתוב: 'לזכרו של גיבור ישראל, רס"מ יונתן דוד דיטש, אשר התגורר בבניין זה והיה אהוב על כולם. לנצח נזכור'.

"ספסל הזיכרון הוא הנצחה נוספת ליונתן, תזכורת שכאן בבניין התגורר גיבור שהיה ואיננו עוד", מסבירה מורן דיטש, אשתו. "יונתן היה אהוב על כל השכנים הנהדרים שלנו, שנרתמו לסייע לנו מכל הלב והנשמה בשעתנו הקשה. הספסל הוא גם תודה אישית שלי להם", היא מסכמת ומבקשת להודות גם לנגר מוש גברילוב (הידוע בכינויו הדוד משה) שעיצב ובנה את הספסל בהתנדבות.

התשובה הציונית של יונתן

"דיירי הבניין מאוד התרגשו. הוא היה דמות מוכרת מאוד בבניין, כולם הכירו את "שיחות יונתן" במסדרון שהיו מתנהלות במשך שעות", מספר לני.

"כשאחד השכנים היה יורד למטה ורואה את יונתן עם הכלב שלו, אז הפעולה של 'לזרוק זבל' ארכה במקום 5 דקות, לפחות חצי שעה של שיחות נפש. הוא חיבר בין הדיירים בבניין, בין כולם. היתה שם שכנות מאוד טובה בין דתיים וחילונים. הוא היה חלק מהחיבור הזה".

"יונתן אהב את חריש", מוסיף לני. "נכון שהסיבה הראשונית למעבר היתה כלכלית אבל הוא חיפש את החלק הטוב בעיר. כששאלו אותו 'למה חריש?' היה לו תשובה קבועה, אפשר לומר תשובה ציונית. הוא אמר שבשנות ה-30, הסבים והסבתות שלנו בנו ישובים, קיבוצים ומושבים, והוא שייך לדור הצעיר שבונה ערים. הוא היה מאוד גאה לגור בעיר שהוא בחר בה והרגיש מחובר אליה. ככה הוא היה".

לקריאה נוספת: בהשפעת ה-7 באוקטובר: הנצחת הנופלים והחללים בחריש תשתנה

חריש איבדה שישה מבניה ובנותיה במלחמת חרבות ברזל. אלה שמות הנופלים והנרצחים. יהי זכרם ברוך

השוטר רב פקד דן גנות, בן 41, סגן מפקד פלגה ביחידה לתיאום פעולות אכיפה (מתפ"א). נפל ב-7 באוקטובר בקרב בבארי. הותיר אחריו הורים, שני אחים ושתי בנות. נקבר בבית העלמין בזכרון יעקב.

תפארת לפידות, בת 23, נרצחה במסיבת נובה ברעים. נקברה בבית העלמין כרכור- עין עירון.

נעם שלום, בת 25, נרצחה במסיבת נובה ברעים. נקברה בבית העלמין כרכור- עין עירון.

רס"ם (מיל') גיל פישיץ, בן 39, לוחם שריון בגדוד 9 שבעוצבת 'עקבות הברזל' (401), נפל ב-2 בנובמבר בקרב בצפון רצועת עזה. נקבר בבית העלמין הצבאי בחדרה.

רס״ם (מיל׳) יונתן דוד דיטש, בן 34, לוחם בגדוד הסיור 6623, עוצבת 'חוד החנית' (55), נפל ב-7 בדצמבר בקרב בדרום רצועת עזה. נקבר בבית העלמין הצבאי קריית שאול.

רס״ר (מיל׳) אלישע לוינשטרן, בן 38, לוחם שיריון בגדוד 8104, עוצבת ראם (179), נפל ב-13 בדצמבר בקרב בדרום רצועת עזה. הותיר אחריו אישה ושישה ילדים. נקבר בבית העלמין הצבאי בבית שמש.

במלאת חודשיים לנפילתו של רפ"ק דן גנות שנחלץ להגנת תושבי קיבוץ בארי ונהרג, מבקשת אמו להפיץ את מסר האחדות והאהבה למולדת. "הוא נהרג בדרך בה הוא רצה להיהרג, בהגנה על אדמת ארץ ישראל. המדינה שהוא כל כך אהב"

בשבוע שעבר מלאו לרב פקד דן גנות 42 אבל הוא לנצח יישאר בן 41. דן, מראשוני השוטרים שהוקפצו לדרום בשבת הארורה, לחם בשדרות מול מחבלים והתעקש לנסוע לעזור לתושבי בארי. יחד עם חבריו לצוות מתפ"א (מנהלת תיאום פעולות אכיפה של משטרת ישראל) נהרג דן מירי RPG ורק כעבור שבוע זוהתה גופתו ולמשפחתו נמסרה ההודעה הקשה.

גיבור ישראל בחייו ובמותו

בשלוש השנים האחרונות התגורר גנות בחריש, בדירה שרכש לפני שמונה שנים, אליה עבר רק לאחר גירושיו. הוא לא היה מעורה מאוד בנעשה בעיר. השכנים מרחוב תמר הכירו אותו בעיקר בזכות מדי השוטר והניידת. את רוב זמנו בילה דן מחוץ לבית, במשמרות ארוכות של 14 שעות, בעבודת התנדבות עם נוער שוליים באור עקיבא ועם בנותיו הקטנות שמתגוררות בזיכרון יעקב.

אנאבל בת ה-7 ושילה בת ה- 3, היו מעורבות בעבודתו, כך מספרת אמו אפרת חלי גנות. "הן תמיד ידעו שאבא לא הולך לעבודה, אבא הולך לעזור לאנשים כי יש מי שזקוק לו יותר מאיתנו. כך הן גם נפרדו ממנו".

"דן וחבריו ביחידת מתפ"א הם גיבורי ישראל. הם בין הראשונים מכלל כוחות הביטחון שהגיעו לקיבוץ בארי אחרי שהתחננו לקבל אישור לנסוע שם היות והם שמעו אינסוף קריאות לעזרה בקשר", מספרת אפרת.

עם זאת, היא ממהרת להדגיש: "אני לא רוצה שיזכרו את הבן שלי בזכות סיפור הגבורה שלו והמוות שלו, כי יש לנו מהשבת השחורה הזו מלא סיפורי גבורה. אני רוצה שיזכרו את דן בזכות סיפורי הגבורה שלו בחיים. הוא נגע בכל אדם שפגש".

בחזרה ליחידה המבצעית

דן התגייס למשטרה לפני 8 שנים ליחידת מתפ"א. הוא עבר לתפקיד סגן מפקד סיור במשטרת חדרה ואחרי כן מונה לתפקיד מפקד סיור בתחנת אור עקיבא. חודש בלבד לפני השבת השחורה חזר דן על פי בקשתו ליחידת מתפ"א שמהווה כוח ראשוני לסיוע לאירועים חריגים בתחום החירום והפעילות החבלנית העוינת (פח"ע).

בין המבצעים הידועים בהם לקחה חלק היחידה ישנם אירועי הפרות סדר קשים, הריסות בתי מחבלים, נטרול מחבלים ואכיפה כלכלית נגד ארגוני פשע.

החזרה ליחידה המבצעית נולדה מתוך הקושי שלו בהתמודדות עם המחאה הגדולה שפרצה בארץ בשנה האחרונה, כך לפחות מספרת אמו. "הקריאות "בושה בושה" שקראו המפגינים לעבר השוטרים והמלחמות עם האזרחים לא היו בשבילו. הוא לא חשב שהוא צריך להילחם עם אזרחים בהפגנות אז הוא ביקש לחזור ליחידה המבצעית".

"הוא נהרג בדרך בה הוא רצה להיהרג"

אפרת מאמינה שלדן היתה תחושה מוקדמת לגבי מותו. "היתה לו הרגשה שברגע שהוא יוצא למבצע הבא הוא לא חוזר. הוא עשה המון דברים לא אופייניים לו שבדיעבד עוררו בנו הרבה שאלות. בפגישה האחרונה שלנו בסוכות, הוא נתן לי חיבוק חזק כמו שאף פעם הוא לא חיבק אותי. נתן לי נשיקה במצח ואמר לי תודה. הוא ידע שמשהו יקרה.

"בשבת הוא התקשר אלי בבוקר ואמר לי "אמא פרצה מלחמה. אל תראי חדשות, אל תצפי בטלוויזיה כשתצטרכי לדעת – תדעי". ואפרת ידעה שהגרוע מכל קרה, כשבווצאפ נראה רק קו אחד בלבד.

"שבוע הוא היה מנותק קשר, היה לי שבוע של תקוה. אחרי שבוע הצליחו לזהות אותו לפי ה-DNA לאחר שהרכב הממוגן בו נסע נשרף כליל.

"מנסים לנחם אותי שהוא לא סבל. שואלים אותי מאין אני שואבת את הכוחות להתמודד עם הזוועה הזו. הנחמה שלי היא שהוא נהרג בדרך בה הוא רצה להיהרג, בהגנה על אדמת ארץ ישראל. המדינה שהוא כל כך אהב".

שיר אהבה למדינה

סיפור האהבה למדינה בא לידי ביטוי גם בשיר אהבה שכתב דן לישראל ביום חגה, יום העצמאות 74. היום ניתן לקרוא לו שיר נבואי. כותרת השיר היא "אהובתי" ובנקל אפשר לטעות ולחשוב כי הוא מייחס את המילים החמות לאשה. אבל בהמשך מתבררת כוונתו ובית אחד מצמרר במיוחד:

"אהובתי, אני כל כך אוהב אותך שאני מוכן למות למענך אני פה בשביל לשמור עלייך את יודעת שאני לא אתן לאף אחד לפגוע בך! אני אתן  את כל כולי רק שתהיי לי בריאה ושלמה שתוכלי לדאוג למשפחה שלי, לבית שלי, שלנו!!

"האהבה שלו לארץ היתה עצומה. במרפסת ביתו ברחוב תמר התנוסס דגל ישראל כל השנה", מוסיפה אפרת. "בהלוויה ביקשתי מכל מי שמכיר אותו שיתלה את הדגל במרפסת ביתו. אנשים מרחבי הארץ שאני לא מכירה התרגשו מהסיפור של דן ושלחו לי תמונות של דגל ישראל מתנוסס במרפסת. אני חושבת שהדגל הזה צריך להתנוסס בכל ניידת, בכל רכב, בכל רחוב ובכל כיכר בעיר".

מאות מבקרים בצוק איתן

אפרת רואה לנגד עיניה מטרה אחת, להמשיך את המורשת שדן הוריש אחריו: אחדות ואהבת חינם והיא לא חוסכת במילים קשות: "הבאנו את המלחמה על עצמנו, אני מצטערת להגיד את זה. ועל זה הכעס שלי. על שלא ידענו לשבת לדבר אחד עם השני, להיות באחדות. כל אחד ניסה להראות שהוא הכי טוב.

"פתאום במלחמה יש שיח, אין פילוג, אין דתיים, אין חילונים. פתאום יש חיבור, יש אהבה. אנחנו מוכיחים כעת שאנחנו כן יכולים לדבר אחד עם השני, אבל למה רק בעת מלחמה?

"דן נפצע בצוק איתן והיו לו מאות מבקרים בבית החולים. איפה כל האנשים האלה נעלמו מאז צוק איתן? יש אחדות בישראל רק בעת מלחמה?

"אם לא נלמד עכשיו שפה חדשה להיות באחדות, באהבת חינם, לדבר האחד עם השני, אז איפה נהיה? עברנו יותר משואה, הגיע הזמן להקים מדינה חדשה עם שפה חדשה עם אחדות".

"משמונה ילדים זה צמח למאה"

את ההתחלה החדשה מבקשת אפרת לנתב להשקעה בנוער שהיה כל כך קרוב לליבו של דן.

"הוא לקח נוער מרחובות אור עקיבא, הוציא אותם מאשפתות ומסמים, הביא אותם למועדון ושיחק איתם סנוקר גם אחרי 14 שעות עבודה. משמונה בני נוער המועדון הזה צמח ל-100 ילדים. אלו סיפורי הגבורה שלו בחיים ואת זה צריך לזכור, את העשייה המבורכת שלו. אני רוצה שבכל עיר במדינה יקום מועדון נוער על שמו, זה דור העתיד ודור המנהיגים הבא שלנו".

שני ראבי, מנהלת מחלקת הנוער בעיריית אור עקיבא, כתבה לאפרת: "הוא עשה פה מה שאף אחד אחר לא עשה. ונתן תקווה לנוער שלנו. כמפקד בשיטור הוא לא היה חייב לעשות זאת, הוא פשוט היה מלא ערכים וגרם גם לשוטרים להגיע להיות עם הנוער, ללמד אותם דרך אחרת. שפה אחרת. בני הנוער היו מדברים על השוטרים בשפה גסה…וכשהוא והשיטור התחילו להגיע השפה שלהם כל כך השתנתה. הם פתאום העריכו את השוטרים, חיכו לבואם… לולא הבן שלך, והאכפתיות שלו, כל זה לא היה קורה! אין לי מספיק מילים כדי לספר כמה דן היה משמעותי עבורי ועבור הנוער שלנו".

נכנס לתופת כדי לשנות אותה

אודליה ודותן לוי, הם שכנים של דן בשכונת החורש בחריש וחברים. ההכרות ביניהם החלה לפני ארבע שנים במסיבת חנוכה. "היו שם לפחות 30 אנשים אבל דן מאוד בלט ולא רק בגלל הגובה שלו, אלא בגלל ההילה מסביבו, הוא הקרין רוגע וטוב",  נזכרת אודליה.

"הכרנו אותו שם אבל היה אירוע שבו נפגשנו ומאז לא התנתקנו", מוסיף דותן. "בעלי ואני הותקפנו על ידי זוג בחריש. התוקף שקיבל צו הרחקה מאיתנו ניסה להפוך את התמונה ולהצביע עלינו כאשמים. הגענו למשטרה להגיש תלונה וחוסר האמון והתסכול שלנו מהמערכת היו מאוד גבוהים. אבל ברגע שהגענו לתחנה וראינו את דן, נרגענו. הוא הצליח במבט אחד, ביד שהוא הניח על הכתף של דותן להרגיע אותנו. נשארנו בקשר מאוד צמוד ופגשנו אותו יותר ויותר".

"אני איבדתי הרבה חברים בצבא, אבל כשאודליה הודיע לי שדן מת, אני בכיתי. הוא כל כך נכנס ללב. יש אנשים שבכוח שלהם לוקחים סיטואציה קשה והופכים אותה לטובה יותר. כך היה דן. רוב האנשים היו בורחים מבארי, אבל הוא נכנס לתופת במטרה לשנות אותה".

להפיץ את האור של דן

במלאת 30 למותו חנכה משטרת חדרה ספסל מעוצב וחדר כושר לזכרו של דן. כעת מקווה אפרת להמשיך ולהפיץ את הבשורה של דן ברחבי הארץ.

"זה לא משנה אם זה מועדון נוער, ספסל או חדר כושר, אני רוצה להמשיך ולהפיץ את האור שדן הפיץ בחייו גם בערים אחרות, ובמיוחד בחריש. ראוי שהוא יקבל את הבמה בעיר בה הוא התגורר. שהתושבים ישמעו עליו ועל מה שהוא עשה למען המדינה. זה חשוב במיוחד בעיר כמו חריש שהיא עיר מעורבת".

העסקה שאושרה, להשבת 50 חטופים לפחות, מעוררת אופטימיות וחששות גדולים גם יחד בקרב דריו אדלסטיין ובניטו גריטצווסקי, שבני משפחותיהם נחטפו מקיבוץ ניר עוז. "אני מפחד שאם שאר החטופים לא יחזרו מהר זה יגמר כמו גלעד שליט שהיה חמש שנים בשבי או גרוע יותר"

"ממשלת ישראל מחויבת להשבתם של כל החטופים הביתה. הלילה אישרה הממשלה את המתווה לשלב ראשון של השגת יעד זה, לפיו ישוחררו לפחות 50 חטופים – נשים וילדים – במשך 4 ימים שבמהלכם תתקיים הפוגה בלחימה. שחרור של כל עשרה חטופים נוספים יביא ליום הפוגה נוסף", כך ציינה אמש הממשלה בהודעה שפרסמה. מתווה זה משאיר לא מעט מהחטופים מאחור.

העסקה שאושרה גורמת לבניטו גריטצווסקי, אביה של אילנה גריצווסקי (30) שנחטפה מקיבוץ ניר עוז, יחד עם בן זוגה מתן צנגאוקר (24) לתחושות מעורבות וסערה רגשית.

״נפגשתי שלשום עם ביבי בקריה, במפגש השתתפו נציגים של 100 משפחות חטופים. אמרתי לו שצריך להחזיר את כולם יחד״ משתף בניטו.

"המחבלים בבית. הם כאן, הם כאן, הם כאן"

בניטו (64) מתגורר עם משפחתו בחריש בארבע השנים האחרונות. האסון שהיכה בו החל כמו אצל כולם, בבוקר הבלהות של ה-7 באוקטובר. "אילנה התקשרה אלי ב-7:30 בבוקר ואמרה "יש לנו הרבה מחבלים בקיבוץ, הרבה יריות אני מפחדת". אמרתי לה שתשים את הטלפון על שקט ושנדבר בוואטסאפ"", הוא משחזר.

"הקשר האחרון שלי איתה היה בשעה 9:20. אחרי זה לא שמענו ממנה. הבנתי שבערך באותו זמן מתן, בן הזוג שלה, שלח הודעה לאמא שלו. הוא כתב לה: "אני אוהב אותך, אל תבכי, המחבלים בבית". "הם כאן, הם כאן, הם כאן".

"מאז לא שמענו מהם שום דבר. בהמשך הצבא אמר לנו שהיא חטופה. אנחנו כבר ידענו מאיכון שבוצע, שהטלפון בעזה".

"מצאנו גם תמונה ממצלמות האבטחה של הקיבוץ של בחורה עם קעקוע על הרגל שמעמיסים אותה על אופנוע. אבל אנחנו לא בטוחים שזו היא", מוסיפה דלית (19) אחותה של אילנה, שהפכה לנציגת המשפחה ואשת הקשר עם הרשויות השונות, גם בזכות שליטתה בעברית.

התמונה מעוררת מחלוקת במשפחה: "אחי בטוח שזו אילנה אבל אבא ואני פחות". בצילום נראית בחורה צעירה יושבת מכוסה על אופנוע הנהוג בידי מחבל חמאס. מחבל נוסף חמוש נמצא לצידה.

עלתה לארץ לבד

אילנה (30) ומתן (24) התאהבו כשעבדו יחד בקיבוץ ניר עוז. השניים תחזקו בשנה האחרונה זוגיות חזקה על אף פער הגילים ביניהם.

אמה של אילנה ואחיה מתגוררים במקסיקו, הארץ אותה אילנה עזבה לבדה כשהיא בת 16 בלבד. "אילנה עלתה לארץ לבד מתוך שליחות וציונות. היא עלתה במסגרת גרעין נעל"ה בלי חברים ובלי שפה. היא גרה שלוש שנים בכפר רופין והחליטה להישאר בארץ ולא לחזור למקסיקו. שנתיים אחר כך עליתי אחריה לארץ", משתף בניטו.

סימנים לירי בממ"ד

אי הוודאות על מצבה של אילנה וחוסר הוודאות על שחרורה הקרוב או הרחוק מייסר את בני המשפחה בחודש וחצי האחרונים. "בכל האירוע המשפחה מלווה על ידי קצינת קשר מטעם הצבא ונציג מנהלת גל הירש, שנמצאים בקשר רציף ויומיומי איתנו. בנוסף, קיים ליווי של גורמי הרווחה וביטוח לאומי", מציינת דלית. ״בימים אלו גם עיריית חריש נכנסה לעניינים, מחבקת ומלווה את המשפחה״, היא מוסיפה.

"נסענו לקיבוץ שבועיים וחצי אחרי שהם נחטפו. היו הרבה יריות בכל הבית, מצאתי סימנים של 30 כדורים בדירה מתוכם גם 5-6 בממ"ד, אבל לא היו סימני דם, זה עודד אותי", מציין בניטו.

"זה היה זוועה. כל הדירה היתה הרוסה, לא ניתן היה כמעט להציל כלום", משתפת דלית. "לקחנו כמה חפצים עם ערך רגשי שאילנה אספה ממקסיקו, כדי לשמור לה עליהם. נמצאו גם המון תמונות שלה ושל המשפחה פזורות בשדות". אנחנו עוברים תקופה לא קלה", היא מסכמת.

מיצג "שולחן שבת ריק"

מחר, ביום חמישי ה-23 בנובמבר בשעה 16 ישיק בניטו את מיצג "שולחן שבת ריק" בשדרת דרך ארץ 46 שהופק בשיתוף עם עיריית חריש. המיצג כולל שולחן ערוך עם 236 כסאות כמספר החטופים, והוא יהיה זמין לקהל הרחב עד מוצ"ש. מטרת המיצג היא להעלות את המודעות של תושבי העיר לנושא הכאוב. עבור בניטו זו הדרך להתמודד עם החשש שהחטופים, אלה שנשארים מאחור, יישכחו.

"אני בקשר עם העירייה כדי למצוא מקום בעיר לתערוכת קבע לחטופים שתהיה עד שכולם יחזרו בשלום", מדגיש בניטו.

ואילו דלית מסכמת: "חשוב לנו שהרבה אנשים מחריש יגיעו לטקס ביום חמישי שאנו מקדישים לאילנה. אני יודעת שיש מלא אנשים שאף פעם לא ישכחו את החטופים, אבל זה קצת מפחיד לחשוב שמישהו מתישהו ישכח".

עד שירדן יחזור

לחשש של דלית שותף גם דריו אדלסטיין (51) קרוב משפחה רחוק של שירי סילברמן-ביבס שנחטפה מקיבוץ ניר עוז יחד עם בעלה ירדן ושני ילדיה, אריאל בן הארבע וכפיר, בן 9 חודשים בלבד בעת החטיפה.

שמה של שירי ושני בניה נמצאים, כך נראה, ברשימת החטופים שיחזרו בימים הקרובים. מאידך, ירדן, האבא, ישאר מאחור.

שירי (33) הפכה בעל כורחה לאחד הסמלים המוכרים של אותו יום נורא. ניסיונה לעטוף ולהגן על שני הקטנטנים הג'ינג'ים כשהיא מוקפת מחבלי חמאס, ומראה פניה המבועתות ממחישים יותר מכל את רגעי האימה. גם הצילום של ירדן (34), מגן על ראשו בידיו בעת שהוא נחטף על אופנוע לעזה הוא אחד המראות שנחקקו בזיכרון.

המראות הקשים מספקים נחמה קטנה בלבד: "לפחות ראינו את ירדן, שירי והילדים. אנחנו יודעים שהם בחיים וחטופים. יש המון אנשים שלא יודעים אם הקרובים שלהם בחיים או לא. לנו יש הוכחה שלקחו אותם", אומר דריו.

אל תשכחו את החטופים

גם דריו מתרגש מהדיווחים על העסקה שאושרה להחזרת ילדים ואמהות הכוללת את שמה של שירי ובניה אריאל וכפיר, אבל למוד אכזבות הוא מעדיף לחכות לרגע האחרון ולוודאות של 100 אחוזים "כי אי הוודאות והטלטלות הרגשיות הן חזקות מדי".

"אני רוצה שכולם יחזרו אבל חושב שעם המפלצות האלה, כל דבר שהם נותנים צריך לקחת ואחרי זה להילחם על הנגלה הבאה של חטופים. אם ישחררו את שירי והבנים שלה בימים הקרובים, אני עדיין לא אהיה רגוע כי חטופים אחרים עדיין שם, ירדן עדיין יהיה שם".

"אני מקווה שממשלת ישראל תגיע לעסקה נוספת ותשחרר את כולם. אפשר לשחרר תמורתם את המחבלים ולסגור איתם חשבון שנה-שנתיים-עשר שנים אחר כך, כמו שעשינו עם הרוצחים באולימפיאדת מינכן או כמו אייכמן שנתפס בבואנוס איירס.

"אני לא מכיר את הפוליטיקה הישראלית או את הכוחות שפועלים פה, אני רק רוצה שכפיר יחגוג את יום הולדת שנה פה בבית, עם אבא שלו וכל המשפחה שלו".

"אני יודע שהאחרונים שהם ישחררו אלו החיילים, שהם הקלף הכי טוב עבורם. כואב לי עליהם, ומצד שני כואב לי על החיילים שנהרגים בעזה. אני בוכה באוטו כשאני שומע חדשות. אני בוכה כל הזמן. אני לא פוחד להגיד את זה ואין לי בושה להגיד את זה.

"אני מפחד שאחרי העסקה שאושרה והשמחה שתהיה פה על השחרור, אנשים בישראל לא יחשבו על החטופים שנשארו מאחור. ישכחו אותם. אני מפחד שאם שאר החטופים לא יחזרו מהר זה יגמר כמו גלעד שליט שהיה חמש שנים בשבי או גרוע יותר".

ביום שישי, לאחר טבח ה-7 באוקטובר, קצת אחרי דרשת האימאמים במסגדים צילמה סאברין סאברין, תושבת חריש, ערביה ומוסלמית, סרטון המגנה את שתיקתם של אנשי הדת לאחר זוועות טבח החמאס. בחודש שחלף מאז היא זוכה לאינספור תגובות מחזקות ומגנות גם יחד

"שבוע שלם עבר ועדיין אף אחד מכם לא עלה על במה, התנגד או הביע דעה על מה שעשו חיות האדם האלה בנשים הישראליות", במילים אלה פתחה סאברין סאברין (45) מוסלמית תושבת חריש את דבריה בסרטון שפרסמה ב-13 באוקטובר, מספר ימים לאחר לאחר זוועות טבח החמאס בעוטף עזה בשבת הארורה.

"איפה בדת האסלאם כתוב שמותר לאנוס נשים ישראליות? איפה בדת האסלאם כתוב שמותר לשרוף ילדים?", היא תהתה.

סאברין, המתגוררת בחריש כבר ארבע שנים בקירוב כיוונה דבריה לאנשי הדת המוסלמים. בסרטון היא נוקטת במילים קשות נגד שתיקת המנהיגים הרוחניים שלא גינו את הזוועות.

לומר את האמת בלי פחד

הסרטון קיבל תהודה גדולה מאוד. "התחלתי לקבל מאות תגובות דרך הפייסבוק, האינסטגרם והטיקטוק. קיבלתי המון פירגונים. תוך שלושה ימים הסרטון תורגם לשש שפות, והתגלגל לכל מיני מקומות בעולם". סאברין הפכה לאורחת מבוקשת גם בתוכניות הפריים טיים בטלוויזיה הישראלית.

לצד זאת, גם הגינויים היו רחבי היקף: "שאלו אותי מי אני ומה אני מבינה בדת בכדי שאפנה לאנשי הדת? מאיפה קיבלתי בכלל את התעוזה לפנות אליהם? קיללו אותי. היו גם תגובות מהרבה מתנגדים לסרטון שפנו למשפחה שלי, שהרגישה שהבאתי עליהם בושה. היו לי הטרדות רבות, איומים, והגשתי שתי תלונות במשטרה".

למרות זאת גם כעת, שלושה שבועות אחרי, היא לא מתחרטת על העמדה הנחרצת בה נקטה שביטאה, לטענתה, "קול של רבים בחברה הערבית שחששו לומר זאת בקול רם"."אני רוצה שהילדים שלי יגדלו בלי פחד ויוכלו לומר את האמת שלהם מול כולם", היא אומרת ומכוונת דבריה לבתה הגדולה (17) ובנה הצעיר (11), תלמידים במערכת החינוך בחריש.

צעד לבניית גשר האמון

את מסלול חייה מתארת סאברין כ"לא רגיל". "כערביה מוסלמית בגיל 18 החלטתי שזה לא העולם שלי. ארזתי מזוודה אחת, עזבתי את הבית ועברתי להתגורר במגזר היהודי. ידעתי מילה וחצי בעברית. ביום הראשון לא ידעתי איפה אני הולכת לישון אבל עדיין שרדתי כמו גיבורה". מאז ועד היום היא מתגוררת בערי המרכז דוגמת חולון, הוד השרון וחריש.

הסרטון שפרסמת מבטא עמדה לא פופולרית בקרב ערביי ישראל שמאמינים שהם לא צריכים לגנות את הטבח "כי ברור שהם נגד הזוועות".

"שום דבר לא ברור. אני רוצה שמהמגזר הערבי יצאו עוד קולות נגד הטבח. בינתיים, הקולות היחידים שנשמעים חזק בציבור הם אלה "שבעד" ולכן גם מגפת הגזענות מתגברת.

"הציפיה מהערבי הישראלי שיגנה את המעשה היא כי מי שעשה את זה הוא ערבי. ואם נרצה או לא – יש גם ערבים ישראלים שעשו פיגועים ולכן שום דבר לא מובן מאליו. הגינוי הוא צעד לבניית גשר האמון המרוסק בין ערבים ויהודים. ייקח המון זמן לבנות אותו מחדש".

את מרגישה שאת מייצגת קולות רבים בחברה הערבית שלא שומעים אותם?

"כן, היום כן. קיבלתי כל כך הרבה הודעות מחזקות. הודו לי שהיה לי את האומץ לומר את האמת".

הם ירו גם בערבים

לצד הקריאה שלה לציבור הערבי הישראלי להשמיע את קולו נגד הטבח ולגנות את המעשים, היא מדגישה את שותפות הגורל בין יהודים לערבים, שנפגעו גם הם ממעשי הזוועה שביצע החמאס. "הם ירו בנהג אוטובוס ממזרח ירושלים, לא עניין אותם שהוא ערבי. הם ירו בפרמדיקים ערבים. הם רצחו 22 בדואים, 3 מהם נשים עם כיסוי ראש. אם אני הייתי שם גם אני הייתי עלולה להיאנס או להירצח", היא מוסיפה.

סאברין עזבה לפני שלוש שנים קריירה ארוכה כמורה לחינוך מיוחד וכמורה לערבית במגזר היהודי, במהלכה היא לימדה גם בבית ספר מרחבים בעוטף עזה.

"איבדתי תלמידים שלי בעוטף עזה. אני מכירה אנשים שאיבדו את ילדיהם במסיבה. הכאב הזה לא פסח על אף בנאדם נורמטיבי ולא משנה אם הוא יהודי או ערבי".

"מתייחסים אלינו כבוגדים"

נוסף על ההתמודדות האישית עם כאב השכול והכאב הלאומי שחווה העם בישראל, חשה סאברין כי ערביי ישראל מצויים במילכוד לא פשוט.

"אחד הדברים הכי קשים זה להיות ערבי במדינת ישראל", היא אומרת. "מדינות ערב מסתכלות עלינו כעל "יהודים שיודעים לדבר ערבית". מתייחסים אלינו כבוגדים. מצד שני, יש הרבה יהודים שמתייחסים אל ערבים כאל אזרח סוג ב'. ישב מולי קולגה ואמר לי את זה בפנים. הוא היה מספיק אמיץ להגיד את זה".

התחושה של בין הפטיש לסדן מתחדדת ביתר שאת בתקופת המלחמה. "אני כואבת את הכאב של הילדים החטופים, אבל זה לא אומר שלא כואב לי לראות גם הרג של ילדים ונשים חפים מפשע בעזה. הגענו לזמנים משוגעים שאפילו הזדהות עם חפים מפשע היא בעייתית. לרבים מערביי ישראל יש קרובי משפחה בעזה והאובדן שם הוא כואב. בדיוק כפי שאם יש פיגוע נגד יהודי בדרום אפריקה – זה יכאב ליהודים רבים כאן".

בין פחד לגזענות

אחד המאפיינים הבולטים של המלחמה הוא הפחד והחרדה בעורף. נראה כי הפחד מצא אחיזה הן אצל היהודים והן אצל הערבים.

"הבת שלי עובדת בחנות בחריש. נכנס בחור ערבי והם החליפו ביניהם כמה משפטים בערבית. הלקוחה היהודיה שהיתה שם הפילה את כל מה שהיה לה מהידיים. היא פחדה משני ערבים שעומדים לידה בחנות בחריש. זו לא גזענות, זה פחד, אבל זה מאוד עצוב שמי ששומע ערבית, מתחיל לפחד.

"קולגה שלי בעבודה, ערבי מתנדב במד"א נכנס לבית כדי להציל חיים. המטופל פחד לעלות איתו לאמבולנס וסירב לקבל ממנו טיפול. הקולגה סיפר לי על זה בכאב מאוד גדול ואמר: "אני רוצה להציל אותו אבל הוא מעדיף למות ולא לקבל טיפול ממני"".

"הפחד גם גרם לבחורה מחריש להתלונן על הגנן הערבי שהסתובב עם חרמש ונעצר על ידי שומרי הארץ. המשטרה התערבה ושחררה את הבנאדם שלא עשה שום דבר רע בחייו. מפקד המשטרה, דודו רוזנטל אומר בסרטון שפרסם שמדובר באדם שאפילו דוח חניה לא קיבל בחייו, אבל בגלל הבלאגן שהיה סביבו, עצרו אותו וחקרו אותו.

"אני לא מאשימה את הבחורה, היא פחדה. אני מאשימה את מי שמנסה להפוך את כל המקרים בחריש, ויש לא מעט, ליותר ממה שהם. אלו אנשים שמצאו את ההזדמנות להתנהג בגזענות – כי זה מי שהם. הסיטואציה המורכבת בישראל הוציאה מכל אחד מאיתנו את האמת שלו".

אין לנו ארץ אחרת

סאברין מונה מספר מקרים שמתארים את הפחד של מגזר שלם שמאוים כלכלית, מנטלית ופיסית. "ערבים יושבים בבית בלי פרנסה כי כל הנדל"ן נעצר והמשק כולו קורס. עובדים ערבים יוצאים לחל"ת כי הם מפחדים לעבוד בחריש. אתמול עבר בחור ערבי ברחוב סמוך לבית שלי, וירקו עליו. ילדה ערביה שנקלטה בבית ספר בחריש, שיקרה בנוגע לשם שלה. אין לה מבטא והיא פחדה להציג את עצמה בשם הערבי שלה. אני חינכתי דורות רבים של ילדים ולא בא לי שהדור הצעיר, יגדל על פחד".

אז מה עושים? איך מתמודדים עם המצב?

"בואו נירגע, כולנו. אין לנו ארץ אחרת. ונרצה או לא – אנחנו לא יכולים לחיות האחד בלי השני. אני לא הרגשתי לרגע שאני לא חלק מהמדינה הזו.  אני יכולה להבין את הפחד והכעס אבל לא לקבל את האמירות הגזעניות ואת המעשים הנוראיים שמתרחשים כעת.

"בואו נחפש חיבורים ולא ניתוקים כי הכי קל בעולם הזה – לשנוא.  אנחנו הולכים על חבל דק מאוד מאוד. כל תגובה כזו משני הצדדים רק מגדילה את השנאה ואת הגזענות. וזה מה שאנחנו לא רוצים – אבל יש אנשים שכן מעוניינים בזה. ולצערי, בחלקים מסוימים הם מצליחים".

חייב להיות כאן אחרת

סאברין מנסה לשרטט את תמונת העתיד. "אני סומכת על הצבא. הם ידעו לנהל את המלחמה שם אבל מי ינהל את המלחמה הפנימית? מי יכול להגיד בואו נתאחד?

"הסרטון של מפקד תחנת עירון, דודי רוזנטל ניסה להרגיע את הרוחות. הוא אמר בסרטון "להיות ערבי זה לא מחוץ לחוק" – זה ריגש אותי. כל הכבוד לו. אני רוצה להאמין שגם ראש העיר יצחק קשת, שישב לידו, מתנגד לכל מעשה כזה. ואם ראש העיר לא מאמין שצריך להיות אחרת בחריש, אני פונה אליו באמירה ברורה, חייב להיות אחרת כאן.

"כולם צריכים לזכור: כשהאש מתפשטת היא שורפת את הכול והיא לא מבדילה בין יהודי לערבי".

לקריאה נוספת: משפחות מפונים בחריש: "כל הזמן דופקים לנו בדלת ושואלים מה אנחנו צריכים"

ירקה נראה הקימה חמ"ל אזרחי למציאת דירות ריקות בעיר שעזר לכ-30 משפחות להיקלט בעיר. לירון כרמון דאג לרהט את הדירות, מיכל מיצפון מבקרת את המשפחות ומעסיקה את הילדים. קהילת חריש כולה התגייסה לעזור לילדים ששהו שבועיים בממ"ד בחושך ופחדו לצאת החוצה

28 ילדים השתלבו השבוע במערכת החינוך העירונית, מחציתם בגני הילדים. אין מדובר בילדי משפחות חדשות בעיר, כי אם במשפחות מדרום ומצפון הארץ שעזבו את ביתן בשל אימת המלחמה. השהייה הזמנית בעיר של עשרות משפחות התאפשרה בזכות יוזמות אישיות וחמ"לים אזרחיים. אחד מהם הוא של ירקה נראה, תושבת העיר והרוח החיה מאחורי מיזם שעזר לכ-30 משפחות להיקלט זמנית בחריש.

"המשפחה שלי מתגוררת בנחל עוז. עברתי כמה שעות מאוד קשות עד ששמעתי מהם. קרע אותי לדעת שאני לא יכולה לעזור לאף אחד. אחרי כמה ימים של מצב דיכאוני הבנתי שאני חייבת לעשות משהו, אז כתבתי פוסט בפייסבוק", מסבירה נראה.

"אני לא מסוגלת יותר לשבת בשקט לאור המצב", היא כתבה בפתח דבריה והוסיפה: "אז חשבתי ואולי אני חולמת רחוק מדי. חריש מלאה בבתים ריקים שעדיין לא הושכרו. אני פונה למתווכים, לבעלי דירות, אולי תפתחו את ליבכם ונתחיל למצוא בתים לתקופה הקצרה אך המייגעת שבה אנחנו נמצאים וכך כולנו נוכל לתרום".

עשרות דירות ללא דמי שכירות

לירון כרמון, ממשרד התיווך רימקס חריש, הרים את הכפפה: "פנינו לכל בעלי הנכסים שלנו שיש להם דירות למכירה או השכרה שעומדות ריקות. 27 בעלי דירות, שאינם מתגוררים בחריש, אישרו שימוש בדירה לתושבי העוטף והצפון. המפונה מקבל דירה ריקה, הוא לא משלם את השכירות, אבל משלם את ההוצאות הנלוות של חשמל, מים, גז וארנונה".

כרמון מעיד שעובדי החברה, יחד עם תושבי חריש, התגייסו כדי לרהט את הדירות: "מצאנו את עצמנו מעמיסים מקרר, מזרנים, ציוד מטבח ומשנעים לדירות הריקות".

יוזמה דומה לאכלוס דירות ריקות קידמה גם חברת שפיר מגורים. לדברי טלי כהן, מנהלת השיווק בחברה, שכונת בצוותא קלטה מספר משפחות מפונים בדירות ריקות.

"מצאנו דירות שבדיוק התפנו משוכרים וריהטנו אותן, גם בעזרת תושבי השכונה. בעיקר בציוד בסיסי, מוצרי חשמל וסלי מזון. המשפחות קיבלו את הדירות בחינם עד סוף המלחמה, הם באו עם בגדים בלבד לגופם", היא מוסיפה.

מבית ריק למרוהט תוך דקות

אחת המשפחות שהגיעו להירגע בחריש היא משפחת בן שמחון. רינת (30) מנהריה הגיעה לעיר יחד עם בעלה ושני ילדיה, תאומים בני 10. אחותה וגיסה, חדוה וניב מאיר, הגיעו גם הם עם ארבעת ילדיהם, לדירה נפרדת, במרחק של מספר דקות הליכה.

"קיבלנו פנטהאוז ריק ברחוב טופז וחתמנו על חוזה שכירות, אבל ללא תשלום. הגענו לבית ריק מכל הבחינות ותוך כמה רגעים – ענין של 20-15 דקות והבית הפך למרוהט. אני לא יודעת איך הם עשו את זה".

משפחת בן שמחון מתארת מציאות קשה שגרמה לה לעזוב עצמאית את נהריה, למרות שהיישוב אינו מפונה בהתאם להנחיות הממשלה, בניגוד לישובים סמוכים מאוד כמו שלומי.

"היו אזעקות כל הזמן והיה חשש מחדירה. אנחנו גרים בבית בלי ממ"ד וצריכים להגיע תוך 15 שניות למרחב מוגן. אבל במקרה של חדירת מחבלים, אין אופציה לצאת מהבית ולרדת לחדר מדרגות. הרגשתי שאני חשופה מאוד מאוד. לא עצמתי עין, לא ישנתי, לא אכלתי, ירדתי 7 ק"ג, נכנסתי לדיכאון וחרדות מטורפות. עד שהגעתי לפה".

עיר מוכוונת ילדים

כבר שבועיים שמשפחת בן שמחון מתארחת בעיר. "אנחנו מטיילים בעיר, במגרשים. הפארקים מהממים, הילדים תמיד מוצאים את עצמם. רואים שזו עיר חדשה שחשבו בה על הילדים.

גם העיר עצמה יש בה הכול מהכול. יש סטוקים, אוכל מוכן לקנייה בכשרות מהודרת, באמת, אין משהו שחסר לי. המיקום של הדירה נהדר, חמש דקות הליכה מהשדרה המרכזית. אני לא צריכה רכב ואין בעיה של חניה בעיר".

בן שמחון מתארת תופעה נוספת, התעניינות אדירה של תושבי העיר במשפחה שהגיעה לכאן. "אני חייבת לפרגן לתושבי חריש על הנתינה מעל ומעבר. כל הזמן דופקים לנו בדלת ושואלים מה אנחנו צריכים ומה חסר לנו. לא שואלים רק לצאת ידי חובה. אלא שואלים ופועלים, הולכים ומביאים כסאות, טוסטר, מחשב לילדים שהציל אותנו. פשוט, לא נתפסת החוויה שלנו מהאנשים כאן. יש פה בחריש אוכלוסייה מהממת, היה שווה להכיר אותם, חבל שבנסיבות כאלו".

הסטיגמה על חריש התנפצה

"האמת, היתה לי סטיגמה לא טובה על המקום. בראש שלי חריש הצטיירה כעיר לא מפותחת ותיארתי לעצמי שבטח מפחיד שם", מודה בן שמחון. "בעלי שכנע אותי אחרי שבדק וראה שבחריש יש שגרה מלאה, שלא נופלים פה טילים ואין אזעקות.

"כשהגעתי לכאן, כל מה שחשבתי על חריש התהפך לי ב-180 מעלות. אני רואה את הביטחון, האנשים, הנתינה וכולי התפעלות. הצליחו לייצר לי מציאות אחרת, כאילו אני לא נמצאת בזמן מלחמה, אלא בחו"ל. אם לא היתה לי דירה בנהריה הייתי עוברת לכאן, וזה די הדהים אותי שחשבתי על זה, כי אני בנאדם שאמר שבחיים לא אעזוב את נהריה שאני כל-כך אוהבת. זו העיר בה נולדתי וגדלתי".

בישלו לנו, כיבסו לנו

על תחושה דומה מדווחת גם ספיר גרדוש (38) קצינת מדור משאבי אנוש בכבאות והצלה בתחנות גליל-גולן, שהגיעה לחריש עם בעלה זאב גרדוש, שוטר בתחנת טמרה בצפון. לבני הזוג ארבעה ילדים, חן (12) ירדן (9) ליעם (5) אדל (3). גם הם מתארחים בשכונת אבני חן אחרי שעזבו את נהריה.

"הילדים נכנסו למצב לא טוב מבחינה רגשית בגלל האזעקות. אנחנו לא מוכרזים כעיר מפונה ולכן החלטתי לפנות לחמ"לים אזרחיים. השארתי הודעה וחזר אלי אחרי מספר ימים, דוד, תושב מודיעין ובעל דירה ריקה בחריש. באותו יום כבר הגענו לפה.

"דוד עזר לנו עם מזרונים לימים הראשונים וערך לנו אפילו קניות עם דברים בסיסיים. אדיבות כזו עוד לא ראיתי בימי חיי. מאז ועד היום הוא שואל אותי כל פעם מחדש איך הוא יכול לסייע לנו.

"זאב ואני שנינו עובדים בכוחות ההצלה ורגילים לעזור לאנשים, לא להיות בצד הנזקק. היינו בהלם, לא ידענו איך לאכול את הסיטואציה הזו ואז שחררנו. הבנו שאנחנו לא בבית, לא בקהילה שלנו, לא עם אנשים שאנחנו מכירים.

"הקהילה בעיר קיבלה אותנו בצורה בלתי נתפשת. בשבוע הראשון בישלו לנו כל הזמן. השכנה בבניין כיבסה לנו, והשבוע תרמו לנו מכונת כביסה. שמעתי הרבה בשלושת השבועות האחרונים על החום בה הקהילה מקבלת ועוטפת את המפונים אבל אף פעם לא נזקקתי לזה בעבר. פתאום, בשנייה, את פליטה מהבית שלך. גם קהילת נשות השוטרים הארצית מסייעת לי בצורה משמעותית".

הילדים הסתגרו בממ"ד

גרדוש, מתארת גם היא מציאות מאוד קשה לילדים שהובילה אותה לעזוב. "הילדים הגיעו לפה רועדים. הם נחשפו בימים הראשונים למה שקרה בדרום, לא לסרטונים, אבל למציאות. הם הבינו שחדרו מחבלים ורוצחים. הם לא היו מוכנים לישון בחדר רגיל, רק בממ"ד. וכל היום החדר היה חשוך".

במשך שבועיים שהתה המשפחה בממ"ד, רוב הזמן בלי הנוכחות של אב המשפחה שהיה עסוק בעבודתו השוטפת, עד שהגיע האירוע ששינה את כללי המשחק: "היתה בנהריה התראה של חדירת מחבלים עם מצנחים. זה היה האירוע ששבר את גב הגמל, נכנסתי למצב נפשי לא טוב והחלטנו לעזוב את העיר.

"אני מקווה שלא תהיה פה אזעקה, למרות שהכנתי את הילדים שעלולה להיות, אבל גם אם תהיה, יש לנו דקה וחצי ולא 10 שניות להגיע למרחב מוגן. זה קצת מרגיע.

"הם מחלימים. לאט-לאט הם הסכימו לצאת מהממ"ד למרפסת. הסכימו לישון בחדרים אחרים בדירה. עכשיו אנחנו אפילו מסתובבים בעיר".

להגיע לכל ילד

מיותמים ממסגרת לימודית או כל מסגרת אחרת, נאלצות המשפחות להתמודד כמעט עצמאית הן עם החרדות והן עם השעמום. "פניתי לעירייה כדי לשלב את הילדים במסגרת העירונית, אבל אין אישור לשלב ילדים מישובים שלא פונו רשמית".

מי שהתגייסה לעזור בהעסקת הילדים היא מיכל מיצפון, תושבת העיר, גננת, מדריכת נוער ותושבת העוטף לשעבר.

"אני עוזרת בפעילויות של הילדים כי אין מסגרת שקולטת אותם. שבוע אחרי שפרצה המלחמה פתחתי מיזם שנקרא 'חיוך לכל ילד'. בימים הראשונים עברתי בין משפחות שהגיעו לעיר ונתתי מענה פרטני. אני משחקת עם הילדים, מעסיקה אותם. הבנתי שיש צורך במענה רחב יותר והתחלתי לחפש מקום כדי לערוך פעילויות למספר משפחות בו זמנית.

"בשבוע שעבר התקיימה הפעילות הראשונה של סדנת בלונים במתנ"ס בשכונת בצוותא. השבוע התקיימה גם סדנת גבס. השאיפה שלי היא לייצר שתי סדנאות ביום".

המיזם של מיצפון פועל גם הוא בהתנדבות מלאה. "הסיפור הזה יצא מדם לבי. גרתי בעבר בנתיב העשרה, בכפר עזה. בעופרת יצוקה הילדים שלי היו קטנים בני 4 ו-5 וחטפנו כטב"ם מטר מהבית. הבנים שלי נשרטו מזה. בני הצעיר שכיום בן 19, חזר לעצמו רק לפני שנה מהפוסט טראומה ולכן המטרה שלי היא להגיע לכל ילד כמה שיותר מהר בלי הרבה בירוקרטיה".

"הגיעו לחריש משפחות עם ילדים שרק אחרי שבועיים יצאו מהממ"ד. אני מעריכה שתהליך השיקום יהיה ארוך מאוד, מדובר פה על סיפור של שנים. משפחות לא ימהרו לחזור לאזורים מהם פונו והצורך רק ילך ויגדל", היא מסכמת.

על הקהילה המקומית: "מודל לערים אחרות"

"אנחנו באמת מוקסמים מחריש ומצד שני צריך להתעורר למציאות. אני יודעת שהמלחמה לא תיגמר בחודשים הקרובים, כך לפחות מכינים אותי. אבל בשלב הזה כל מה שאני רוצה לתת לילדים זה דקה לנשום", אומרת גרדוש ומוסיפה את רשמיה מהעיר: "הכול חדש ונוצץ בחריש ואין קקי של כלבים ברחובות. אבל יש הרבה מקומות יפים בארץ, מה שבעיקר בולט בעיניי זה הקהילה פה, האנשים פה מאוד יפים.

"המרקם של האנשים מפתיע גם הוא. ראיתי ברחוב מיליון ואחד סוגים של אנשים יושבים ביחד. אלו דברים שאני לא מכירה. אני רגילה להפרדות, הדתיים פה, והחילונים שם. בשבוע שעבר הוזמנו לארוחת שישי אצל משפחה חרדית בעיר".

מסר לתושבי חריש?

"תודה. זו מילה שאמרתי הרבה לאחרונה אבל צריך לחזור עליה. הייתי גם אומרת לכל התושבים שצריך להפיץ את מה שיש פה. יש פה קהילה מדהימה. הדהים אותי לראות את החוזק שלה. נהריה רק בשנתיים-שלוש האחרונות החלה להיבנות כקהילה ופה מדובר בעיר צעירה שיכולה להוות מודל לערים אחרות. לתל אביב ולערים רבות אחרות יש הרבה מה ללמוד מחריש. שאפו ענק".

לקריאה נוספת: הרוח החרישאית: עשרות מתנדבים, מיזמים, תרומות וחתונה אחת

שומרים על הבית: בשלושת השבועות שחלפו מפרוץ המלחמה הוקם בחריש כוח הגנה אזרחי בתיאום עם כל הכוחות הפועלים בעיר. המערך החדש הוקם על ידי מתנדבים מומחים בתחומי הביטחון והטרור ומטרתו לספק הגנה במקרה של חדירה לעיר. "אין לזה אח ורע שעיר הצליחה להתארגן ולהקים מערך הגנתי. זה השג משמעותי שמראה על ההון האנושי האיכותי בחריש"

לפני שלושה שבועות בקירוב המתקפה הרצחנית של חמאס ביישובי עוטף עזה הפכה את ישראל לאומה מדממת עם 1,400 נרצחים ו- 228 חטופים.

הזעזוע ממראות הזוועה וההבנה שתושבי עוטף עזה הופקרו במשך שעות ארוכות מבלי לקבל סיוע מהצבא החזק ביותר במזרח התיכון, חלחלו ברחבי הארץ, גם בחריש.

מצבה הייחודי של חריש המצויה בקו התפר בסמיכות מטרידה לג'נין, עם שתי יציאות וכניסות בלבד לעיר – עלול להפוך בשעת חירום לחיסרון משמעותי.

בשלושת השבועות שחלפו השכילה עיריית חריש יחד עם מערך מתנדבים גדול לבנות, כמעט מאפס, את המענה הביטחוני הנדרש בעיר למקרה של אירוע דומה.

התארגנות אזרחית חמושה

בשבועות אלה גובשה תפישת ביטחון כוללת שכללה מספר מהלכים: אורגנו שמירות בתשע נקודות בעוטף חריש, נקלט גדוד מילואים שמתגבר את השמירה, הוקמה, כמו בדומה לערים אחרות בארץ, כיתת כוננות של כ-20 מתנדבים, שצוידו בנשק ארוך והחלו באימונים ונערכות הכנות לקראת הקמת כיתת כוננות נוספת.

המערכים הקיימים בעיר כדוגמת 'המוקד הרואה' והסיורים הרכובים תוגברו. בטונדות (מכשולים) הונחו בצירי תנועה ביער עוטף חריש ובנוסף, הקלה בירוקרטית אפשרה לתושבי חריש להוציא אישור תושבות דרך אתר העירייה על מנת להגיש בקשה לרישיון נשק.

אחת הפעולות החשובות ביותר שנעשו בשבועות האחרונים הוא הקמת התארגנות אזרחית חמושה ופעילה – משמר השכונות – שתפקידה להגן על תושבי העיר במקרה של אירוע ביטחוני עד להגעת הכוחות הסדירים (צה"ל, משטרה).

תיאום בין הכוחות, תקשורת וזיהוי

כ-250 איש השתתפו ביום שלישי בכנס עירוני שקיימה עיריית חריש לאנשי כוחות הביטחון וההגנה של חריש. בכנס הוצגה תפישת ההפעלה של מערך הביטחון בחריש בשעת חירום. מטרה משמעותית נוספת היתה יצירת הכרות בין כלל החמושים והמתנדבים משלל הגופים והארגונים הקיימים בעיר.

"אני חושב שהמפתח להצלחה של מערך הביטחון שנועד לתת מענה לאיום חדירה, ואני מקווה שלא נידרש אליו, הוא תיאום בין הכוחות, תקשורת וזיהוי", ציין מורדי בן שמעון, מנהל מחלקת הביטחון בעיריית חריש. "יש פה הרבה כוחות שפועלים בעיר, ואנחנו צריכים לדעת מי אויב ומי לא. העסק מבחינתנו, צריך להיות הכי פשוט שאפשר. מה שלא יהיה פשוט – לא יהיה. אני בטוח שנקבל את המשאבים הנדרשים כדי שכל אחד ירגיש חלק ממערך הביטחון היישובי". הוא סיכם.

תחת פיקודה של המשטרה

"אני רואה ביומיום הרבה מאוד מערכות שעובדות ולתפישתי חריש בסקאלה אחרת, לגמרי. אני הייתי רוצה לגור ביישוב שהוא כזה מסודר ומאורגן ועם כל כך הרבה רוח התנדבות". אמר סנ"צ דודי רוזנטל, מפקד תחנת המשטרה עירון, בפתח דבריו.

רוזנטל הבהיר למשתתפי הכנס כי "כל מה שקורה במרחב באירוע חירום הוא תחת פיקודה של משטרת ישראל. "כל גוף שנמצא פה מחויב למלא הנחיות, צה"ל, ידידים, כב"ה, מד"א – כולם. מה שלא עובד מסודר במצב לחימה, שגם כך הוא אירוע כאוטי, מוביל להרוגים", הוא הדגיש. "אנחנו תחת פיקוד משטרת ישראל ועובדים בצורה מסודרת ולא רוצים להיכנס לדו"צים (ירי דו צדדי)".

המחסומים ממשיכים לפעול

עוד הוסיף רוזנטל, שתי הודעות הרגעה נוספות לאזרחים בחריש. האחת, המחסומים בכניסות לעיר יישארו, זאת למרות ההנחיה הארצית שפורסמה בשבוע והורתה על סגירתם. "אני התנגדתי לזה. אני חושב שבעיר כמו חריש שיש לה שתי כניסות עיקריות צריך להשאיר את המחסומים והם נשארים".

השנייה: "אין שום התראה קונקרטית כרגע על חריש וטוב שכך. האם לא יכול להיות שאיזה מבולבל יחליט להתבלבל? הכול יכול להיות, אבל כרגע אין כלום".

רוזנטל התייחס בדבריו לפניות המרובות שמקבלות המשטרה מתושבי העיר על חשודים, שמתגלים בסופו של יום כמילואימנקים על אזרחי, שוטרים ערבים או מסתערבים הפועלים בעיר.

"חריש כמו כל מדינת ישראל, היא עיר בפניקה על סטרואידים", ציין רוזנטל אך לצד הרצון להוריד את רמת החרדה הוא הדגיש ואמר "כי מוקד המשטרה תוגבר ובמקרה של ספק, אין ספק. עדיף להתקשר ולדווח למשטרה".

האגו בצד: איחוד עם שומרי הארץ

החשש המפורש אותו ציין רוזנטל של "ירי על כוחותינו" בעיר עם מאות אזרחים חמושים אינו מופרך. במיוחד לנוכח העובדה שבעיר פעלו כוחות עצמאיים כמו ארגון שומרי הארץ, המזוהה עם משה בן זיקרי, המועמד לראשות העיר מטעם מפלגת עוצמה יהודית.

אחד המהלכים החשובים שהתבצעו במסגרת ארגון הכוח האזרחי הוא שילוב חברי שומרי הארץ במערך הכוח המקומי. "הכוח שלנו הוא לפעול ביחד, וזו לא סיסמה או קלישאה. אין אפשרות לעבוד אחרת", הבהיר ראש העיר יצחק קשת והוסיף: "הערב הזה הוא תוצאה של עבודה בשבועיים האחרונים ללכד את כל הקבוצות בחריש. ואני חייב להודות על האצילות שגילו פה האנשים, שמו את האגו בצד ובאו לכאן, זה יאמר לזכותם של כל אחד מהיושבים פה".

גם סנ"צ רוזנטל התייחס ישירות לארגון שומרי הארץ ואמר: "אתם אלופים, אתם עושים טוב לישוב אבל בלי יוזמות פרטיות. אנא מכם, בבקשה. בלי פוליטיקה, בלי אמונות אישיות. שמרו על החוק, בואו נעבוד ביחד תחת החוק ולמען האזרחים. אני מבקש לא להיכנס לי לברטעה, כי אם תיכנסו אני יהיה הראשון בכוח שיכנס לחלץ אתכם. אל תתנו לי להתעסק במה שאני לא צריך".

תורת לחימה מסודרת

מי שכן מתעסק במה שצריך הוא תושב חריש ירון דותן, מומחה לטרור וממקימי מערך המתנדבים החמושים בעיר. "הבנתי שיש מקום לאחד כוחות וליצור מארג של אנשים שיודע להגיב גם בלי תמיכה של כוחות הביטחון. אני מקווה שזה לא יקרה. למדתי להכיר את מורדי (בן שמעון) ואת דודי (רוזנטל) והלוואי ונהיה תחת פיקודם", הוא הדגיש.

"אבל יש מצב שבעומס מסוים יש קריסות גם של מערכות גדולות ונצטרך להתמודד בעצמנו. המטרה של הערב מבחינתי היא שנכיר אחד את השני".

דותן פירט בפני המשתתפים את שרשרת הפיקוד האזרחית בעיר שנבנתה בזמן קצר, את דרכי ההתקשרות וציין כי תרגולים מתבצעים עבור תרחישים שונים.

עוד ציין דותן כי חריש מרושתת באמצעות שלושה מעגלים מרכזיים, שלוש שכבות של ביטחון עירוני: סיירי שכונות, סיירים רכובים וסיירת מקומית (כיתת הכוננות).

"לכל דבר יש תורת לחימה שנכתבה בצורה מאוד מקצועית ופקודה מסודרת לכל תרחיש", הוא ציין ואמר "אנחנו נתרגל כדי שנדע איך להגיב תכל'ס".

השג משמעותי של העיר

סיירי השכונות הוא כוח חדש שנבנה בימים אלו ממש ביוזמתו של שי אייל. מיד עם פרוץ המלחמה אייל העלה למטוס את אשתו ובנותיו לפורטוגל ונשאר בחריש כדי להפוך אותה לעיר מוגנת יותר.

"ידעתי שאנחנו הולכים למצב מאוד מורכב ופעלתי ממקום של אבא שרוצה להבטיח את ביטחון ילדיו. ראיתי לנגד עיניי שהולכים לתקוף אותנו מכל הכיוונים.

"הצפי שלי היה שזה יגיע מכל החזיתות. נס שזה לא קרה. אני יודע שזה נשמע נורא כשיש לנו 1,400 הרוגים אבל קשה לדמיין מה היה קורה אם ישראל היתה מותקפת מכמה חזיתות. זה תרחיש שעדיין יכול לקרות אבל עכשיו אנחנו מוכנים".

ואיך אתה מרגיש עכשיו בחריש?

"אני מרגיש שקט, אני רואה תהליך חיובי שנבנה בזמן קצר ויכול לתת ברמה התחושתית והביצועית הגנה טובה לתושבי העיר. יותר מזה, אין לזה אח ורע, בכל הארץ ובטח שלא בחו"ל, שעיר הצליחה להתארגן ולהקים מערך הגנתי בתיאום עם כל הכוחות בעיר. זה השג משמעותי של העיר שמראה על ההון האנושי האיכותי שבה".

מהי התרומה הישירה שלך?

"מהרגע ששמתי את הבנות על המטוס חזרתי לחריש ומה שעשיתי 24/7 זה להקים את מערך השכונות. יהיה קשה מאוד לכוחות ביטחון להגיב בריבוי סיטואציות ביטחוניות. אזרחים חמושים בתוך השכונה יצטרכו להגן עליה. יש פה כוח אזרחי חמוש שיכול להגן בצורה טובה מאוד על העיר בהתאם לכל המערכים והשכבות שאנו בונים. יש פה כוח הגנה מאוד משמעותי. אני יכול להחזיר את המשפחה לארץ בידיעה שחריש מוגנת".

עבודתו של אייל עסקה בתכלול כלל החמושים בעיר, חלוקתם לקבוצות פעולה בהתאם לשכונות, בניית מדרג פיקוד בכל שכונה ובכלל השכונות יחד ובניית מערך תקשורת מתואם בין כל הכוחות.

"לכל אחת מהשכונות בעיר יש כעת מפקד חמוש שמפקד על התושבים שלו. אני יכול לומר שכוח שכונה הופעל פעם אחת, בתחילת המלחמה שלושה ימים אחרי שהקמנו את המערך הראשוני. שכונת בצוותא הוקפצה – היה חשד לאירוע והם עשו עבודה טובה. זה מראה שזה נראה יפה לא רק במצגות, זה גם עובד בפרקטיקה".

שרשרת פיקוד מסודרת

מתנאל כהן, מפקד שכונת מעו"ף, הוא אחד מחמישה מפקדי שכונות בעיר. כהן, יוצא יחידה מסווגת בחיל האוויר, מפקד על כלל האזרחים החמושים והמתנדבים בשכונה.

"כל החמושים בשכונת מעו"ף, ויש הרבה מאוד, נמצאים תחת פיקודי. הגענו למסקנה שיהיה מצב שצה"ל לא יצליח להגיע אלינו בזמן ולכן עלינו לעכב את המחבלים".

"יש לנו נהלים, גבולות גזרה ותרחישים שונים לכל אירוע. איך חוסמים יציאות וכניסות לשכונה, תצפיתנים על הגגות, איך להתגונן בזמן חרום, איך לעכב עד שכוח צה"ל מגיע לקחת את העניינים לידיים. כולם יודעים איזה קו לתפוס בשכונה כדי לבצר את השכונה ובימים אלו אנו עובדים על הקמת מערך טכנולוגי שיכלול מצלמות ורחפנים".

יש לך מסר מסכם לתושבי העיר?

"אני חוזר על דבריו של מפקד תחנת עירון שאם הייתי בוחר מקום בטוח לגור בו, הייתי בוחר בחריש".

הם אוספים מזון וציוד לחיילים ולתושבי עוטף עזה, מייצרים מנגנון נעילה לממ"ד, משנעים כלי רכב וציוד ואפילו מארגנים חתונה במוצב. הכירו חלק מהחרישאים שהמירו את השיתוק, הפחד והזעם ממראות המלחמה לאפיקי פעולה, התנדבות ותחושת שליחות גדולה

"אין רואים את הרוח, אבל היא הנוהגת את הספינה, ולא הסמרטוטים האלה המתנפנפים מעל התורן לעיני כל", אמירה זו של חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי, מיטיבה לתאר את רוח העם בימים קשים אלו, ואת הרוח החרישאית שבאה לידי ביטוי בעשרות מיזמי עזרה ופעילות שצצו בששת ימי המלחמה "חרבות ברזל".

"התעוררתי בבוקר שבת לחדשות מטורפות ומהר מאד הבנתי שצריך לפעול. מיד ירדתי למטה ועברתי בין בתי הכנסת באזור שלי ועדכנתי את המתפללים בחדשות. ראיתי אנשים שרצים הביתה לטלפונים שלהם כי הם ידעו שיקראו להם להתגייס", מתארת ליאת אלפי, את הרגעים הראשונים של המלחמה בחוויה שלה.

"למחרת ראיתי שפרסמו בקבוצה של הנטוורקינג, אותה מנהלת חברתי ליאת זילברמן,  שחיילים שנמצאים פה באזור זקוקים לסיוע. מיד התנדבתי ומשם זה התגלגל. ראיתי עוד אנשים שפשוט הרימו את הדגל והתחילו לעשות מבלי לחכות לשום דבר. התחלנו לאסוף ציוד ומוצרי מזון וריכזנו את כל הפעילות למשרד בדרך ארץ 24 ומשם אנחנו פועלים".

הכתובת אותה מציינת אלפי היא המטה של יוחאי פרג'י, המועמד לראשות העיר שהודיע על הפסקת קמפיין הבחירות לאור המצב. גם שאר המתמודדים התגייסו והקימו מערכי מתנדבים ופעילים שפועלים בחזיתות רבות.

"אני כאן כדי לעשות", אומרת אלפי. "יש לנו מערך מתנדבים מסודר ומבחינתי מה שאני עושה כרגע זה לגייס אנשים שירכזו נקודות איסוף ואנחנו נשנע את הדברים למוקד שלנו. לצערי, לא מספיק אנשים מתגייסים ונתקלתי גם בסירוב לעזור ולרכז מערכי התנדבויות נוספים מכל מיני סיבות של חוסר זמן או חוסר אנרגיה ומצב רוח, אבל צריך לתעל את האנרגיות למקום חיובי וטוב ולקום ולעשות כי להתכנס ב-ד’ אמותיך לא באמת עוזר".

"מעבר לזה שאני באמת רוצה להיות שליחה של עם ישראל, אני צריכה להיות גם דמות חינוכית לילדים שלי, והדרך הכי טובה היא באמצעות עשייה ודוגמה אישית. הילדים שלי רואים אמא מגויסת, פעילה ולוחמת. כרגע זו החזית שצריכים אותנו בה ושם אני נמצאת".

"לתת ביטחון לאנשים"

חושן דותן, אחראי על הנגרייה הקהילתית אשר פועלת בשיגרה במתחם בית הספר אתגרי העתיד ומאפשרת לתושבי העיר לייצר או לתקן רהיטים בעלות סמלית. בימים אלו מכינים בנגריה תוספי סגירה מעץ לדלתות הממ"ד, המחולקים ללא עלות לתושבי העיר.

"פנתה אלי חגית קובה, מיוזמי המערך ההתנדבותי הזה, לגבי הצורך בתוספי סגירה לדלתות הממ"ד. אני יודע שהדעות חלוקות לגבי בטיחות המוצר אבל הגענו למסקנה שזה משהו שיכול לתת ביטחון לאנשים ושזה דבר שמאד פשוט להכין בנגרייה שלנו, שרק מחכה לעשות טוב.

"הכנו כבר מאות מנגנונים כאלה. תושבים הגיעו ואספו את הסגירות שהכנו, ועצם המפגש איתם מאד מבריא. אנשים יוצאים מהבית ומתנתקים מהמסכים, וגם עבורי העשיה הזו מילאה אותי ועזרה לי להתמודד עם המצב. אנחנו נמשיך ונעשה את זה כל עוד יהיה צורך".

דותן מעריך מאד את המתנדבים שמגיעים ומדגיש כי ההיענות למיזם גדולה מאד. “הרגשתי שיש יותר מתנדבים משאנחנו צריכים. כל כך הרבה אנשים מגיעים ורוצים לקחת חלק, הגיעו אנשים רק בשביל לתת לנו אוכל. אם יש משהו טוב במצב הזה הוא שפניו היפות של עם ישראל מתגלים בעוצמה".

דותן הוא גם גם מדריך נוער בבית הספר והוא מוסיף כי "רק היום התקבל אישור שגם בני נוער ישתתפו במיזם הזה וזה חשוב לי באופן אישי. אני גם מקפיד לעשות סדר ולוודא שכל מי שבתוך הנגרייה הוא באמת נגר מקצועי ומתבצע רישום מקדים מול העירייה לצרכי ביטוח".

חתונה במוצב צבאי

אבי לאטי נמנה גם הוא עם יוזמי המערך ההתנדבותי בנגרייה, יחד עם אחיו, חיים. "מיזם העצים התחיל בבית הספר אתגרי העתיד ואנו התנדבנו לזה וקיבלנו אלפי פניות לעזרה. נוצר חוסר בחומר לעבודה וקיבלנו עזרה ענקית מהעירייה שסיפקה לנו כמות עצומה של עצים ובאדיבות חברת מרכז הפורמייקה אברבוך שיווק בע"מ ומאנשים פרטיים כמו יוסי גולדמן".

לאטי גם סיפק גנרטורים ותאורות חירום למערך החירום של המועצה. "מעבר לעזרה שלנו לתושבים, וגם אם בסופו של דבר לא נשתמש במוצר הזה, הערך המוסף של המיזם הזה הוא ההתאגדות והחיבור שנוצר בין אנשים בחריש בימים קשים אלו ותחושת השיחרור מהמצב במדינה שלנו. מדהים לראות את ההיערכות וההיענות לכל סוג של התנדבות ומתן עזרה ותמיכה".

לאטי, הבעלים של חברת הגברה, חתום על התנדבות נוספת, משמחת במיוחד. ארגון חתונה במוצב צבאי.  “פנה אלי ישי גבירצמן, מנהל התפעול בעיריית חריש, וביקש את עזרתי בארגון חתונה לזוג במוצב".

לשמור על ביטחון התושבים

אחת היוזמות הגדולות שמספקת ביטחון אישי ושקט לתושבי העיר היא פעילותו של משמר השכונות בשיתוף עם חמ"ל חריש המאייש 9 נקודות שמירה בעוטף חריש עם מתנדבים. בימי שגרה מתנדבים במשמר השכונות כ-60 מתנדבים, אולם רובם גויסו בצו שמונה. כך לפחות מדווחת ענת זכריה, מסגל המשמר האזרחי שמארגנת את התורניות, בחלוקה למשמרות, ומנסה לגייס מתנדבים חדשים שמשמשים כ"עיניים ואוזניים" של חמ"ל חריש וכוחות הביטחון בכניסות וביציאות העיר.

"מי שיכול מגיע", מעדכנת זכריה. "יש כאלה שעובדים ועם ילדים וחלקם מתנדבים בחמ"ל חריש. חברי המשמר מסיירים בכל השכונות ומתגייסים בכל מקום שצריך אותנו", היא מסכמת.

"משתפות בדילמות עם הילדים"

ישנן גם יוזמות פרטיות יותר שנולדו מתוך צורך אישי, כמו המיזם של מירית לוי, אשר הקימה את קהילת הוואטסאפ "נשות המילואים – חריש" ביום ראשון השבוע, לאחר שבעלה טל התגייס למילואים. "הקהילה הוקמה מתוך ההבנה שיש מאות נשים בעיר שברגע אחד נשארו לבד עם הילדים במציאות שנקראת מלחמה.

"בעלי, טל לוי, ארז תיק בשבת עוד לפני שבכלל דובר על גודל האסון. היה לו ברור שהוא הולך לשם ובמקביל התבשלה בי ההבנה שאני אצטרך לתעל את חוסר השליטה למקום של עשייה. אז בחרתי להקים את קבוצת הוואצאפ.
כרגע יש בה 147 תושבות חריש, שבעליהן נקראו לדגל 'מהרגע להרגע' בלי הכנה מוקדמת, אמהות לביאות, שצריכות לתפקד ולשדר חוסן לילדים שרוצים את אבא ובמקביל למצוא מקום שיכיל את הפחדים, התסכול והגעגוע.
"הקבוצה היא מרחב בטוח. אנחנו לא מעלות סרטונים והודעות שרשרת שמעוררים מתח וחרדה ואנחנו שם אחת למען השנייה 24 שעות.
"לאור העובדה שמצאנו שיש לנו קושי וחשש להירדם בלילות אז הקהילה מאוד פעילה בלילה ומי שערה נמצאת אחת למען השנייה ותומכת עד שהאור עולה והפחד הטבעי נרגע.
אנחנו מעודדות, משתפות בדילמות עם הילדים, בוכות, צוחקות וגם שותות יין ביחד (כל אחת בביתה) בשביל להשתחרר.
"הקבוצה נותנת לי המון כח ומרגשת אותי שהנשים המדהימות, תומכות הלחימה בעורף, נתרמות ומעידות שזה מסייע להן בשמירה על המורל והשפיות".

שירה משותפת לדיירי הבניין

יוזמה פרטית נוספת להעלאת המורל לתושבים, מגיעה מכיוונו של מיכאל רובין, מוזיקאי-פסיכותרפיסט שחיפש את הדרך לצאת מהבית ומהחדשות בימים אלו.

רובין הציע לתושבים להגיע לבניין שלהם עם גיטרה ולשיר ביחד, לשתף ולדבר ולא מעט נענו לקריאתו. "אנשים באים ומתקבצים, נשים, גברים וילדים, שרים ומדברים ביניהם וזה יוצא אווירה יותר טובה וניתוק מהמדיה".

גלית מנסבך, תושבת ותיקה ופעילה בעיר, ריכזה יחד עם בעלה שאול מנסבך מערך ייחודי להחזרת רכבים של מילואימניקים מהעיר שגויסו למערך הלחימה ונאלצו להשאיר את רכבם בנקודת ההגעה שלהם.

"הקמנו מסמך שיתופי בו אנשים שצריכים להחזיר רכב יוכלו לדווח על מיקום ופרטי קשר, לצד מתנדבים לשינוע. נשלחו והוחזרו לחריש מעל 20 רכבים, וברגעים אלו ממש ישנם 2 רכבים נוספים שעושים דרכם חזרה לחריש מהדרום והבקשות ממשיכות לזרום".

מנסבך מוסיפה כי "התייעלות נוספת בזכות המיזם הזה היא שהנהגים לוקחים איתם משלוחים או מקפיצים חיילים לבסיס. יש הרבה לוגיסטיקה ותיאומים אבל בינתיים זה עובד ללא תקלות וזה מדהים לראות את זה קורה. צוות השינוע מונה מעל ל-100 נהגים ומרגע הקריאה ועד ליציאת רכב לשטח עוברות דקות בודדות בלבד".

“אני שמחה שיש לנו אפשרות לסייע ולו במעט למאמץ המלחמתי. עם ישראל מתגלה במלוא תפארתו וזה מעורר השראה. אנחנו ממשיכים כל עוד יהיו צרכים שדורשים טיפול", היא מסכמת.